ספר חדש מציף את פסיקתם המקלה של חכמי צפון אפריקה בשימוש בחשמל בחג

על אף היותי אדם שלומד, כותב ופוסק וכותב בענייני הלכה, עליי להודות בבושה שלא הכרתי חלק גדול מהרבנים והשו"תים שמוזכרים בספר "שכינה במערב: משנתם ההלכתית של חכמי המערב". על הרבנים יוסף ושלום משאש רבים שמעו, והרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון, הוא בוודאי דמות מוכרת. אך מי שמע על הרב אברהם אנקאווה, הרב סמחון חלאוה, הרב דוד הכהן סקאלי, ועוד רבים וטובים מחכמי מרוקו ומדינות צפון אפריקה? אני לפחות, לא הכרתים.

נושא הספר, שעל פי מחבריו הוא כרך ראשון בסדרה, הוא שימוש בחשמל בשבת וביום טוב. התחום פרץ לתודעה הציבורית בעקבות "פסק הזום" המפורסם מימי הקורונה. איגוד חכמי המערב, הארגון שאמון על הוצאת הספר, פרסם אז פסיקה תקדימית ולפיה בליל הסדר, כשכולם היו מסוגרים בבתיהם, אפשר להשתמש בזום כדי לשדר את הסדר בעבור הורים מבוגרים שנגזרה עליהם בדידות בחג. הפסק היה מבוסס על היתר כללי של שורת רבנים ארוכה, יוצאי צפון אפריקה, לשימוש בחשמל ביום טוב.

• רדיפות, עלילות דם והמרת דת בכפייה: חייהם הקשים של יהודי מדינות ה"סטן"
• הספר שמעז לדבר גם על עולם של ילדים שנותרו בלי אבא ואמא
• סנטה קלאוס? אין דבר יותר פרובנציאלי מהעמדת פנים אוניברסלית

בשיח הציבורי הוצג פסק זה כחריג ואף מוזר. איסור השימוש בחשמל, הן בשבת הן בחג, התקבל על כלל שכבות האוכלוסייה הדתית בארץ. מהיכן צצו פתאום רבני האיגוד – בהם הרב יהודה שלוש, הרב רפאל דלויה, הרב חיים אמסלם, הרב אליהו אברז'ל, הרב אייל ורד ועוד – ומתירים דבר שאיסורו לכאורה ברור לכול? אכן, בקיאים מעט יותר בספרות ההלכתית ידעו אולי שהרב יוסף משאש דן בשעתו את הדבר להיתר, והיו גם פוסקים אשכנזים שהקלו בכך, כמו הרב יחיאל מיכל עפשטיין, בעל "ערוך השולחן". אבל אלו נתפסו כדעות יחיד, המצויות בשולי הפסיקה ההלכתית.

בספר הנוכחי, היוצא לאור כשנתיים לאחר "פסק הזום", מבקש איגוד חכמי המערב לתקן רושם זה. לכותרת הספר, "שכינה במערב", צורפו המילים "קו הלכתי מקורי", ואלו מלמדות על מטרת הספר כולו. ראשית, יש כאן קו. פסיקותיהם של הרב יוסף משאש או של הרב דוד שלוש, מי שכיהן כרבה הראשי של נתניה למעלה משישה(!) עשורים, בעניין היתר החשמל ביום טוב, הן לא נקודות חריגות ויוצאות דופן במרחב ההלכתי. מדובר בקו פסיקתי ארוך, שיש לו היסטוריה ומסורת.

בספר מובאות עשרים ואחת תשובות של חכמי צפון אפריקה, משלהי המאה ה־19 ועד סוף המאה ה־20, בסדר כרונולוגי, שעסקו בהיתר הוצאת אש ביום טוב על ידי גפרורים (בלא צורך להעבירה מאש קיימת), ובהיתר השימוש בחשמל ביום טוב בעת הצורך. לכך מצורפות שש תשובות של חכמי המערב בני ימינו, אשר המשיכו בקו הלכתי זה ופסקו להקל בשימוש בחשמל ביום טוב לצורך אוכל נפש ולצורך מצווה, ובמקרים מסוימים גם בשבת. אין זה המקום להיכנס לנימוקים ההלכתיים הפזורים בספר, שנראים ישרים וברורים. הנקודה החשובה היא ההוכחה לכך שהיחס המקל לחשמל ביום טוב היה פרי נחלת פוסקי הלכה "מערביים" רבים, ונראה שזו המסורת המקובלת בקרב יוצאי מרוקו. יש כאן אפוא קו הלכתי מובהק ולא דעות יחיד.

עידן האינקוויזיציה ההלכתית

מה גרם למסורת זו להישכח? לכך מרמז הביטוי השני בכותרת הביניים: "מקורי". בשיח ההלכתי העכשווי ישנה נטייה להסתכל על עדות המזרח כמקשה אחת, כאילו יש דעה הלכתית אחת מקובלת למי שמכונים "ספרדים". נטייה זו קשורה למפעלו אדיר הממדים של הרב עובדיה יוסף, אשר ביקש לכונן הלכה אחת יחידה לקהל הספרדים (ולמעשה, גם לאשכנזים) בארץ, בהתאם לפסקיו של ה"מרא דאתרא", מרן רבי יוסף קארו. הרב עובדיה הורה בפירוש ליוצאי מדינות צפון אפריקה לזנוח כאן את מנהגיהם ולאמץ את פסיקתו שלו, המושתתת על פסיקותיו של מחבר השולחן ערוך.

כוחו הגדול של הרב עובדיה יוסף, בהלכה וגם במנהיגות ובפוליטיקה, גרם לכך שהוא הצליח בשאיפתו זו, ורבים מבני המערב (כלומר, יוצאי מדינות צפון אפריקה) הלכו בעקבותיו. אך כפי שלמדנו ממקומות רבים, זהויות אי אפשר באמת להעלים, וכבר בחייו של הרב עובדיה קמו נגדו מערערים שביקשו לשמר את מסורת ההלכה של צפון אפריקה. כל עוד היה הרב עובדיה יוסף בין החיים, קולות אלו כמעט לא זכו להישמע. אך כעת, כמה שנים לאחר פטירתו, מבקשים באיגוד חכמי המערב להחזיר עטרה ליושנה ולהכיר לציבור את מסורת הפסיקה המקורית של חכמי המערב – אשר שונה ממסורת הפסיקה הבבלית, מקור מוצאו של הרב עובדיה יוסף, שבאה מן המזרח – להרחיבה ולקרוא לאנשים לאמצה.

בהקשר זה ניכר הכאב העז של הרבנים חברי האיגוד, אשר חשים כי מסורתם המפוארת הודחקה והושכחה, ולא תמיד באמצעים כשרים. הספר מסתפק במובאות מתוך שו"תים של חכמי המערב, אך שימו לבכם לדברי המערכת בהקדמה לספר: "תורתם [של חכמי המערב] נזנחה, מודרה ונשכחה… לצערנו הרב, מעטים הם החכמים בימינו הפוסקים על פי מסורת הפסיקה של חכמי המערב. חלקם, מחשש שמא הדברים יעצרו את קידומם לתפקידי רבנות מתקדמים".

דברים כואבים יותר כותב הרב חיים אמסלם בתשובה שחיבר לשאלת השימוש בחשמל ביום טוב, תוך התייחסותו ליחס הציבורי שקיבל הרב יוסף משאש, וכך הוא כותב: "יש שהגדילו, מתוך שלא הכירוהו באמת, לתייג אותו 'כלאו סמכא הוא' ח"ו… ברמיזות כאילו חלילה הרב היה מין 'רפורמי' שכזה… משום שאין היום בעידן האינקוויזיציה הרבנית וההלכתית יכולת להכיל דעה שונה מפתיעה ומקילה. ואפילו הרבנים המתונים יחסית… אינם יכולים כמעט להציג פסיקה חדשנית או פורצת דרך השונה או היוצאת מהקונסנזוס המקובל".

חשש לעצירת הקידום

הראשון לציון הנוכחי, הרב יצחק יוסף, שנאבק נגד מהפכת הכשרות והגיור של שר הדתות לשעבר מתן כהנא, סיפר לא אחת בדרשותיו כיצד פוליטיקאים ומשפטנים ניסו להשתיק אותו, אך הוא איתן בעמדתו להשמיע את דעתו, דעת תורה, כמאמר הפסוק "לא תגורו מפני איש". ואולם מסתבר שגם הוא נהג באותה דרך כלפי חכמי המערב. אם רבנים יוצאי מרוקו מתייראים להביע את עמדותיהם ההלכתיות, דעת תורה לכל דבר ועניין, כי הם חוששים לתפקידם או מתייראים שיתייגו אותם בכינויים לא ראויים – כיצד תצמח תורת חיים, המספקת מענה לכלל הציבור הישראלי?

תיתי להם לרבני איגוד המערב, שאזרו אומץ לעמוד נגד הלחצים ומגמות ההשתקה, ופועלים לפרסם משנה הלכתית סדורה ומקורית של חכמי המערב, אשר מעשירה את הידע ההלכתי העכשווי ופותחת את המחשבה לסברות ודעות שונות. היופי בעולם ההלכה הוא הריבוי שקיים בו, בחינת "אלו ואלו דברי אלוהים וחיים", וגם האוחזים בשיטות פסיקה אחרות, חשוב שלכל הפחות יכירו בדעות המנוגדות להם.

הספר מאיר עיניים ונוח לקריאה, ואף שהוא מביא בעיקר תשובות הלכתיות בסגנון כתיבה רבני, אני סבור שגם מי שאינם תלמידי חכמים ימצאו בו עניין רב. התשובות נהירות ומסודרות היטב, ועל כך נוספה מלאכת עריכה של הדגשת נקודות מרכזיות בהן, למען יוכל כל קורא לשים דעתו לעיקרי הדברים. לדעתי יש פגם בכך שהמידע הביוגרפי על הרבנים כותבי התשובות מובא רק בסוף, ובלא ליידע את הקורא על כך בהקדמה. אם מטרת הספר היא חשיפה של דמויות וקולות מושתקים, ראוי היה להציב בפתח כל תשובה מצוטטת מידע ביוגרפי על הדמות. גם התואר "גאון" שהוצמד לרבנים כותבי התשובות נראה לי מוזר. ככל הידוע לי, השימוש בסופרלטיבים מעין זה איננו נחלת רבני המערב אלא סגנון אשכנזי שמטרתו כיום בעיקר פוליטית, לציין איזה רב גדול מחברו. אם מטרת הספר היא להציג קו הלכתי מקורי, ראוי היה לדעתי להשמיט תואר זה ולהסתפק בכינויים המקובלים במסורת הלכתית זו.

ואולם, אין בהערות אלו כדי להמעיט מחשיבותו של הספר לעולם ההלכה של ימינו. הספר עושה צדק היסטורי, דתי והלכתי, עם מסורת פסיקה מפוארת שהודחקה לשוליים וכעת מבקשת לשוב אל המרכז. מבחינת תוכנו, יכול האדם שומר ההלכה למצוא בו מענה לשאלות שונות הכרוכות בשימוש בחשמל בשבת וביום טוב. נקווה שאיגוד חכמי המערב ימשיך לשקוד על מלאכתו ויזכה אותנו בכרכים נוספים של סדרה זו, שבהם יאיר את משנתם ההלכתית של חכמי המערב בסוגיות נוספות.

הרב ד"ר עידו פכטר הוא מייסד תנועת "תכלת – יהדות של השראה". ספרו "יהדות על הרצף" ראה אור בהוצאת כרמל