העיתונאי, הסופר והמבקר, אדם ברוך, עסק לא פעם בשאלה כיצד נתפסים אנשי רוח ותרבות בתודעה הציבורית בישראל: בחייהם, ובעיקר אחרי מותם. באשר לו־עצמו, שני דימויים מרכזיים, שונים מאוד זה מזה, מבקשים לתאר מי היה אדם ברוך ומה הייתה תרומתו לתרבות הישראלית. הדימוי האחד הוא של אדם ברוך העיתונאי, העורך החדשני והמהפכן, מי שכל חייו הבוגרים עסק בעיתונות, הגיע לעמדות בכירות בה והשפיע השפעה דרמטית על פניה של התקשורת הישראלית. הדימוי השני של ברוך, שמתבסס בעיקר על פעילותו בעשור האחרון לחייו, הוא של אדם ברוך כמתווך בין ארון הספרים היהודי לבין התרבות הישראלית החילונית, מעין־פוסק שמבקש לדלות מן ההלכה היהודית כללים להסדרת החיים האנושיים, הקהילתיים, אביה הרוחני של קהילה שנטועה בין עולמות תרבותיים ודתיים שונים, ומתרוצצת ביניהם כל העת.
אין ספק ששני הדימויים הללו מבטאים היטב את דמותו של ברוך, ונאמנים לביוגרפיה שלו ולתפיסתו העצמית. אך בה בעת הם חלקיים: זאת משום שברוך עסק במגוון רחב של תחומים, והיה אזרח בכמה עולמות תרבותיים. הוא היה, בין היתר, מבקר ואוצר אמנות, שאצר את הביתן הישראלי בביאנלה של ונציה ב־1988 והקדיש ספר לניתוח יצירתו של הפסל יחיאל שמי; בהשכלתו היה משפטן – בוגר לימודי משפטים באוניברסיטה העברית וחבר לשכת עורכי הדין; הוא ערך עיתון כלכלי וכתב על כלכלה; הוא יצר סדרת טלוויזיה לערוץ 2, היה נשיא בית הספר לצילום קמרה אובסקורה והיה גם סופר שפרסם שני ספרי פרוזה ייחודיים בנוף הספרות העברית.
את הראשון, רומן בשם "לוסטיג", פרסם ב־1985, כששימש עורך המוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות. "לוסטיג", שאזל מן המדפים לפני שנים ומאז צץ מפעם לפעם בחנויות ספרים משומשים, הוא רומן אוטוביוגרפי אישי שבו מנהל אדם ברוך דין וחשבון עם העולם שממנו בא – הציונות הדתית של שנות השישים והשבעים – ועם הקשר בינו ובין מרחבים אנושיים אחרים שפגש בהם לאורך חייו: גוש אמונים, קהיליית השב"כ, חלפני כספים וסוחרי יודאיקה, הרבנות הצבאית, אמנות הפופ־ארט והקהילה היהודית בברוקלין, חוג נתן ילין־מור. כל אלה מתווכים לקורא דרך עינו החדה והמדויקת של ברוך, בספר שמעטים כיום זוכרים אותו.
עשר שנים לאחר מותו, ולרגל צאת הסרט הדוקומנטרי "סוכני הזיכרון" שיצרו ילדיו, עידו ועמליה רוזנבלום (HOT 8), ביקשתי לחזור אל ההיבט הזה ביצירה של אדם ברוך, שבדרך כלל נדחק הצידה: לשאול איזה מין סופר הוא היה; לבחון, יחד עם אנשים שהכירו אותו ועבדו איתו לאורך השנים, את האופציות הגלומות בספריו, ולעמוד על סגנון הכתיבה שלו – ובכך לגאול חלקים אחרים, מעניינים ורלוונטיים לא פחות, מתוך המפעל התרבותי של אדם ברוך.
תנועה בין רשימות לסיפורים
הוא נולד ב־1945 כברוך רוזנבלום וגדל ברמת גן למשפחה ציונית־דתית. אביו, אשר רוזנבלום, איש המזרחי, היה עורך דין ומנכ"ל משרד הפנים. מצד אמו, נחמה, ברוך הוא נכדו של הרב יצחק יעקב וכטפויגל, ראש ישיבת מאה שערים. בנערותו למד במדרשיית נעם בפרדס חנה, ולאחר מכן המשיך ללימודי משפטים. בגיל 24 החל לכתוב בעיתון "הארץ", וב־1974 הקים וערך את כתב העת "מושג", ובהמשך, ב־1978, את כתב העת "מוניטין", שהיה מחלוצי הניו־ז'ורנליזם בישראל – סגנון הכתיבה העיתונאי החדשני באותן שנים, שברוך נחשף אליו בשהותו בניו יורק ומיהר לייבא אותו ארצה. את ההצלחה של "מוניטין" הביא איתו ברוך גם ללב המיינסטרים של העיתונות אז – מוסף "שבעה ימים" של ידיעות אחרונות, שהיה עורכו במשך שש שנים. בהמשך היה עורך "מעריב" ו"גלובס", ומ־1997 ועד מותו ב־2008 כתב את הטור "שישי" בעמוד האחרון של המוסף לשבת של "מעריב".
סיפוריו הראשונים של ברוך הופיעו בטור "קשר עין" בידיעות אחרונות בין השנים 1972־1983. "המדור 'קשר עין' התפרסם מדי שבוע, אך לא היו בו רק סיפורים", אומרת מורן שוב, שעבדה עם ברוך באחת־עשרה השנים האחרונות לחייו כמפיקה וכעורכת ספריו. "הייתה שם כתיבה ז'ורנליסטית, היו אייטמים קטנים בכל מיני נושאים, ביקורות וגם סיפורים, והמדור כולו התאפיין בתנועה בין רשימות עיתונאיות לסיפורים. הקורא לא תמיד ידע למה לצפות: האם הוא קורא רשימה? האם זה סיפור? האם זה אמיתי או בדיוני? האם אדם באמת היה שם? התנועה בין רשימות לסיפורים מאפיינת את הכתיבה של אדם לאורך כל הדרך, גם בשנים המאוחרות יותר. תמיד אדם הוא המספר, אך לפעמים הוא מספר־עד, ולפעמים הוא מי שקרא בספרים ומספר מתוכם.
"המאפיין הנוסף של הכתיבה של אדם הוא העובדה שהוא כתב לעיתונות", ממשיכה שוב. "הוא כתב שם כל הזמן, ולא היה טקסט שלו שלא התפרסם. הוא לא ישב בבית במשך שנה, כתב רומן ושלח להוצאת ספרים. הייתה בו כוננות של כותב שמודע לקשר הישיר שלו עם הקהל. אדם תמיד אמר שלכל יוצר יש חוזה עם הקהל שלו, וגם לעיתונאי יש חוזה עם הקוראים שלו, והוא צריך להבין את הזירה שבה הוא פועל. כתיבה לעיתון סוף שבוע אינה דומה לכתיבה לעמודים הפוליטיים, וזו אינה דומה לכתיבה למוסף תרבות. הכתיבה עבור אדם היא כתיבה שיש לה חוזה עם הזירה שבה היא פועלת, והזירה העיקרית שלו הייתה העיתונות".
"לוסטיג" (ספרי מוניטין, 1985) הוא סיפור בגוף ראשון על אדם בשם לוסטיג, בן כיתתו של אדם ברוך במדרשיית נעם, שמסתבך בחשד לפעילות טרור ובסופו של דבר מוגלה מישראל לברוקלין, שם הוא משמש כלי קודש בבתי אבות יהודיים מקומיים. זהו הגרעין הבסיסי של העלילה, אך מעבר לו זהו גם סיפור על השתייכות: לוסטיג, הצעיר הדתי שמתעצב בשנות החמישים והשישים, חש רגשי נחיתות תמידיים כלפי האליטה הציונית־חילונית השלטת, וחולם – חלום שמכזיב – על השתלבות בתוכה.
חלום ההשתלבות של הצעיר הדתי נתקל בדמות נוספת, שגם אחריה עוקב ברוך בעניין – דמותו של שי"ן, איש שב"כ חילוני, נציג האליטה החילונית הביטחונית, שמשגיח על לוסטיג מרחוק כבר בעלייה של גוש אמונים לסבסטיה. הוא שולט בחייו של לוסטיג, ובסופו של דבר בוחר להגלות אותו לברוקלין. בשלב מסוים בספר מכיר שי"ן בכך שלוסטיג הלא־יוצלח למעשה לא מהווה שום סכנה: שי"ן כשלעצמו היה מעדיף להתעמת עם נציג כריזמטי ואותנטי של גוש אמונים, אך הוא מצליח לשים את ידו רק על בוגר הרבנות הצבאית המגושם, ומַגלה אותו כצעד של תסכול, מרמור ואדנות. כך, גם השאיפה של לוסטיג להשתלבות וגם השאיפה של שי"ן לדכא את האליטה הציונית־דתית החדשה נכזבות; ברוך משרטט את השאיפות הללו, מנתח אותן ומצביע על ההתפוררות שלהן, על חוסר היכולת שלהן להתממש.
להיות בפנים ובחוץ
"לוסטיג הוא מי שיכולתי אני להיות", כותב ברוך, שניצב בספר הזה כמספר־עד, כעיתונאי שמתאר דמויות ממשיות מחייו, ומעניק להן לבוש ספרותי. "ברור לי שאם מישהו רוצה לפגוש את אדם ברוך, 'לוסטיג' הוא המקום לפגוש אותו", אומר הסופר והמשורר יאיר אסולין. "יש בספר הזה תנועה מתמדת בין רגשי הנחיתות של הציונות הדתית כלפי העולם החילוני לבין תחושת העליונות האימננטית על 'העגלה הריקה'. התנועה הזו היא שורש אי הנחת והחרדה של הנער הציוני־דתי. אך מעבר לכך, יש כאן גם מאבק בין האדם הפרטי, האינדיבידואל שהוא לוסטיג, לבין המערכת הגדולה יותר שמעוניינת לבלוע אותו. האינדיבידואל מבקש להיות סובייקט, להיות הוא עצמו, והקונפליקט הזה בין האינדיבידואליות לבין הקולקטיביות מגולם היטב בסיפור של הציונות הדתית".
למה?
"משום שהיא מקיימת את הקונפליקט הזה, את התנועה הזו של להיות בפנים אבל גם בחוץ. הטרגדיה של הציונות הדתית היום היא שהיא איבדה את אי הנחת, את הספקנות, את הבפנים־בחוץ. יש המון כוח בעמדה של להיות גם מי שמסתכל מן הצד אבל גם לוקח חלק. העמדה הזו, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא אי־נחת, יוצרת משמעות, וגם שליטה בשפות שונות.
"אחד הכוחות המרכזיים של אדם ברוך הוא העבודה שהוא דיבר כמה שפות ישראליות, וכמוהו גם הציונות הדתית. במובן מסוים איבדנו את היכולת להיות בשוליים – איבדנו, אם תרצה, את לוסטיג, טשטשנו אותו. האי־נחת הזו היטשטשה. 'לוסטיג' נכתב בשנות השיא של אדם ברוך בעיתונות, וכבר אז, ב־1985, אפשר לראות עמוק בפנים את החיפוש המתמיד שלו, שמתחבר, שני עשורים לאחר מכן, לחזרה שלו אל ארון הספרים היהודי. הייתה בו אי־נחת מעצם הקיום, מהשאלה מי אני, מה סך הזהויות שמרכיבות אותי, לאן אני הולך".
הספר מצביע על הכישלון של לוסטיג – הוא לא מצליח להפוך ל"ישראלי החדש", להיות חלק מהאליטה, נער הפוסטר – לא של הציונות הדתית ולא של הציונות החילונית. הוא גולה לברוקלין.
"נכון. לוסטיג היה חייב להיכשל, אבל הכישלון שלו, חוסר היכולת שלו להפוך ל'ישראלי החדש', ליפה הבלורית והתואר, הוא גם מקור ההצלחה שלו – הכישלון מאפשר לו להיות אינדיבידואלי, משמעותי, ייחודי. אגב, אני חושב שגם אדם ברוך נכשל. הוא היה במוקדי השפעה ובצמתים מרכזיים בתקשורת הישראלית, אבל הוא תמיד היה גם קצת מבחוץ. הוא היה אלטרנטיבה למציאות, למיינסטרים, ולכן המיינסטרים לא קיבל אותו. אדם ברוך הוא לא ערוץ 2 – הוא ידע לדבר על ערוץ 2, אבל הוא לא חלק ממנו, וזה כוחו. במובן הזה לוסטיג, שאדם מגדיר אותו בספר כ'בשר מבשרי', מייצג את אדם ברוך עצמו".
הכתיבה של ברוך ב"לוסטיג" היא כתיבה מקודדת: הוא שולח רמזים, קודים, לקוראים ממגוון רחב של עולמות. "אדם תמיד אמר שבתוך טקסט אחד הוא פונה לקוראים שונים", אומרת מורן שוב. "יש סודות, יש קודים, יש אנשים שידעו לקודד את זה או את זה. אדם, שהיה שייך לכל מיני מעגלים, יכול היה לקודד, גם במדור שלו 'שישי' וגם ב'לוסטיג', ולשלוח מסרים לשדה של גוש אמונים, של השב"כ, של האמנות המודרנית. הוא אהב להשתמש במילה 'מפולש', והיא מתארת גם את המציאות בספר הזה: עם כל אחת מן הדמויות ב'לוסטיג' שיש לו איתה שיח, מפגש, נסיעה, פגישה, הוא מפולש באופן מאוד אינטנסיבי. יכול להיות מתח בין הדמויות הללו, או נתק, אבל אדם נע ביניהן".
"הכתיבה בקודים היא חלק מדרישות הסף של המסע", אומר יאיר אסולין. "אין ספק שזו לא ספרות להמונים. אבל אם הקידוד הזה הוא לא קידוד עבורך, אלא הוא מהדהד לך משהו – עמדת בדרישות הסף, ואתה יכול להיכנס למסע ש'לוסטיג' מציע. אני מאמין שספרות טובה היא ספרות שבה כבר במשפטים הראשונים אתה מבין אם אתה שם או לא. היא לא מחבקת את כולם, אלא מוסרת מסר תת־קרקעי שמופנה לכמה אנשים, כמו מכתב בבקבוק".
התמסר לסיפוק העיתונאי
ספר הפרוזה השני של ברוך, "הוא היה גיבור", קובץ סיפורים קצרים שהתפרסמו במדורו "קשר עין", ראה אור ב־1998 בהוצאת הספרייה החדשה. את הוצאת הספר יזם פרופ' משה רון, שעקב אחרי המדור בעיתון וזיהה בכתיבה של ברוך בשורה ספרותית. "כשהייתי קורא את 'קשר עין'", אומר רון, כיום מתרגם ועורך בכיר בהוצאת 'עם עובד', "הייתה לי תחושה לא נוחה, לא ידעתי איזה ז'אנר אני קורא – ביקורת אמנות, מאמר דעה או סיפור, ויחד עם זאת, מאוד אהבתי מה שקראתי, את מה שיכולתי לזהות כסיפורים ספרותיים. זה היה הבסיס למחשבה שראוי לפרסם אותם כספר. התברר שלאף אחד אין ארכיון מלא של הטורים הללו, והיה צורך לעשות עבודת תחקיר של ריכוז כל מאות הטורים. בחרתי את הסיפורים המועדפים עליי, אדם בחר את הסיפורים המועדפים עליו, והוצאנו את הספר.
"מה שמעניין בסיפורים הללו הוא שהם תמיד מתחילים או נעצרים בנקודה שבה יש תיאור מאוד פרטני של אובייקט או של מצב, מעין היפר־ריאליזם שהוא יותר מקולנועי, כזה שאפילו מצלמה לא יכולה לפרט אותו. זה משהו שאני לא מכיר בספרות העברית עד עצם היום הזה. דוגמה לכך היא בסיפור הראשון בספר, כשמסופר על ערבי־ישראלי בשם משראווה שמדבר עם החברה היהודייה שלו. אדם מתאר בפירוט את כפכפי הפלסטיק ואת סל הקניות שלו, ואז אומר משראווה: 'הכפכפים האלה והסל הזה הם זהות שלי, כמו כיפה סרוגה של מתנחלים'. היכולת הזו של אדם לתאר חפץ מסוים בדקדקנות, ואז למצוא מקבילה קטנה לחפץ הזה שמסכמת בתוכה עניין פוליטי ומוסרי שלם, היא יכולת בלתי־רגילה של סופר".
מדוע לדעתך הוא לא התמקד יותר בכתיבת ספרות?
"אדם לא היה מחויב לגמרי לז'אנר שאפשר לקרוא לו 'ספרות יפה' במובן המסורתי של המילה. כישרון הכתיבה שלו הוא ברור, והוא כתב כמויות עצומות בעיתונים וגם פרסם לא מעט ספרים, אבל אני לא בטוח שהיה חשוב לו ליצור 'ספרות', ולכן גם ב'קשר עין' הוא ערבב בין ז'אנרים. הרומן שלו זכה לתגובות מעורבות, ולאדם היה חשוב לקבל תגובות חיוביות, והוא רצה להשפיע. מכל אלה יצא שהתפקיד התרבותי שהוא מילא בסופו של דבר לא כל כך היה תפקיד של סופר, אלא של אינטלקטואל. זה לא אומר שכתיבת הסיפורים האלה לא הייתה חשובה לו – בכל אחד מהם מושקע מאמץ וזיכרון אישי, רגש מאוד עמוק ועמדה שיש מאחוריה תחושה חזקה, אך בסך הכללי של היצירה שלו, הסיפורים לא תפסו מקום מרכזי כל כך. אבל לא הייתי אומר שהוא סופר מוחמץ. הוא עשה לא מעט".
הסופר חיים באר חושב אחרת: בעיניו, לו ברוך היה בוחר בנתיב הספרותי, הוא היה הופך לאחד מן הסופרים הבולטים בישראל. השניים הכירו בסוף שנות השישים, כשעשו יחד את צעדיהם הראשונים במדור הספרות של עיתון הארץ. יחסיהם ידעו עליות ומורדות עם השנים, והסתיימו, למרות האופי השונה שלהם, בידידות עמוקה – באר הוא אחד מן האנשים שברוך ביקש שיספידו אותו בלווייתו.
"התרוצצו באדם המון יצרים, והם היו מנוגדים", אומר באר. "זה עיקר העוצמה שלו אך גם עיקר החולשה שלו. הוא רצה מצד אחד לעצב דעת קהל, היה לו יצר השליטה והמגע והעיצוב, והרצון לעבוד עם אנשים, והוא רצה גם להיות אוצר, לכתוב טקסטים על תערוכות, והוא רצה גם לכתוב. הוא פיזר את כוחו. אני חושב שאם הוא היה מחליט שהוא סופר, וכדי להתפרנס הוא יהיה עורך דין או סוכן ביטוח – הכול היה נראה אחרת. הוא היה בעל כישרונות עצום, סוג של עילוי, אבל זה לא מספיק: סופר צריך לרצות להיות סופר. יכול להיות שהספרות לא סיפקה אותו, ודווקא הסיפוק המיידי של העיתונות קסם לו יותר. היה בו פוטנציאל של סופר ממדרגה ראשונה, והוא היה יכול להיות מהדמויות המרכזיות בספרות העברית, אם הוא היה מחליט ללכת על זה. העולם שהוא יכול היה לתאר היה אדיר".
תסביר.
"אדם ברוך הוא בן הדור האחרון של משכילים ישיבתיים שיצאו החוצה אל הישראליות, ויש בעמדה הזו פוטנציאל ספרותי אדיר. אני חושב שלקראת סוף חייו הוא הבין שבחלוף כל האופנות, מה שיישאר ממנו לנצח הוא בית הכנסת, העולם היהודי. לכן הוא התחיל לפסוק הלכות במדור 'שישי' ולשמש גבאי בית כנסת ביפו. אבל הוא לא ניתב את העולמות הללו לכתיבה ספרותית ענפה. שני הספרים שהוא פרסם מעידים איזה סופר הוא היה, וחבל שהוא לא העמיד על מדפינו שישה, שמונה או עשרה רומנים. הוא יכול היה ליצור סינתזות מפעימות, והוא עשה את זה, אבל לא מספיק לצערי".
"בעיניי, הכתיבה של אדם ברוך היא כולה פרוזה", אומר יאיר אסולין. "גם הפובליציסטיקה שלו היא פרוזה מבחינת הלך הרוח שלה, וכך גם הכתיבה ההלכתית שלו – היא פועלת על רגש, ולא על רעיונות. אדם ברוך הוא אדם של רגשות, של ניואנסים, ולא של אידיאות. כשהוא חושב, למשל, על מהי תקשורת מוסרית, הוא חושב על חוויה רגשית של צפייה בחדשות אחרי פיגוע, ואיך צריך להתנהג אל מול תמונות בטלוויזיה מאזור הפיגוע. אבל כדי לכתוב פרוזה ממש, רומנים, צריך קשב, ומשהו במרוץ החיים מפריע לקשב הזה. אין לי תשובה חד־משמעית לשאלה למה הוא לא ישב לכתוב את הרומן הגדול שלו. ברור לי שהוא ראה את עצמו כסופר, שזו מבחינתו הייתה הפסגה".
גם מורן שוב מתלבטת בשאלה מדוע ברוך לא בחר להשקיע את עיקר זמנו בכתיבה ספרותית. "אני יודעת שאדם מאוד אהב את הקשר השבועי עם הקורא, שזה קשר שאין לסופר", היא אומרת. "יש אנרגיות עצומות בתוך מערכות העיתונים, במיוחד כשאתה מוביל אותן, ובמיוחד כשמדובר בעיתונים כמו 'מושג' ו'מוניטין' שהיו חידוש עצום בארץ. אלה מערכות של אנשים צעירים שהביאו לראשונה את החומרים האלה לישראל – את המגזין, את התרבות, את הצילום העיתונאי – ואדם אהב את האדרנלין הגבוה הזה, את האנרגיה הזו שקשה לוותר עליה. בתוך כל זה הוא גם כתב סיפורים שהתפרסמו, אבל זה תמיד היה בהקשר של עיתון.
"כל מה שהוא כתב פורסם למחרת בעיתון, והמהלך הזה של סופר שיושב בבית וכותב לעצמו, ועומד בקשר עם הוצאה לאור ואז מפרסם – אני פשוט לא חושבת שזה משך אותו. מאוחר יותר הוא כבר התעייף מהאינטנסיביות של העיתון, התמסר למדור 'שישי' ולקריאה של ספרי עיון ושו"ת, ואז, בסוף ימיו, הוא חזר שוב לסיפורים קצרצרים, שמופיעים בספרים המאוחרים שלו, והיו כבר חלק מהתמהיל השלם של 'שישי'".
