ביום שמיני של חנוכה, עת אורות החנוכה בשיאם, נקרא מורי ורבי, הרב חיים דרוקמן זצ"ל, לעולם העליון. אכן, הרבה אורות היו לרב, אך הוא עצמו אמר שמבחינתו, האור העיקרי שניסה להפיץ הוא אור החינוך. לאור זאת, ובתוך ימי האבל הכבד, ננסה לשרטט קווים למשנתו החינוכית.
שפע ריאיונות, שרבים מהם אפשר למצוא ברשת, נערכו עם הרב בחייו. הוא התבקש בהם לחוות את דעתו על סוגיות ערכיות ומשברים ציבוריים, נשאל על הסכמים מדיניים ועל נושאים תורניים ופוליטיים, וכמובן על דילמות הקשורות לדרכה של הציונות הדתית כולה. ברם, המראיינים כמעט לא התעניינו באופן משמעותי במשנתו החינוכית, שבמובנים רבים היא ליבת מפעל חייו. לא מצאתי ריאיון או מאמר מסודרים העוסקים באופן מעמיק במשנתו החינוכית. אנסה במאמר צנוע זה להניח נדבך ראשון במלאכה, ולזהות כמה נקודות מרכזיות המאפיינות את תפיסותיו החינוכיות, כפי שקלטנו במשך השנים.
- דפי המקורות של הרב דרוקמן כללו את כתבי הרב קוק, לא חסידות וקבלה
- רבבות בלוויית הרב חיים דרוקמן: "נשאת על כתפיך השחות את עול הנהגת הציבור"
- "אש אהבתו לא פסקה": הרב צפניה דרורי סופד לרב דרוקמן
במחשבה ראשונה נדמה שקל לשרטט קווים למשנתו החינוכית של הרב. הרב מתפלל בכוונה, מקפיד על קלה כבחמורה – ובכך מלמד את כולנו שיעור בהקפדה על מצוות; הרב מאיר פנים לכל אחד ומקרבו – ובכך מאיר גם לנו את הדרך בתחום זה; הרב פתוח לדבר עם כל אדם ומקיים קשרים ענפים עם ציבורים מגוונים – ובכך מלמד אותנו על היחס הראוי כלפי ציבורים אחרים וכלפי אנשים השונים מאיתנו; הרב עמל למען בניין התורה והארץ, וטורח בקידום מענים רחבים בנושא הגיור מתוך נאמנות להלכה, לצד שפע עצום של עסקי ציבור אחרים – ובזה מחנך את כולנו לגלות אחריות ולחיות חיי שליחות למען הכלל.
ברם, פועלו של הרב בתחומים אלה לא נעשה כדי לחנך את תלמידיו או לקרבם, אלא כי כך הוא חי. זו הייתה אישיותו ותורת החיים שלו. פועלו החינוכי נבע ישירות מאישיותו המאירה, החיה בתודעה מתמדת של "הנני" לכל אשר צריך, תודעה שהייתה מחוברת ומחויבת בכל נימי נפשה לתורת ישראל, לעם ישראל, לארץ ישראל ולמדינת ישראל.
רק לאחר פתיח זה נוכל לנסות, בזהירות, למקד ולהגדיר מעט עקרונות ממשנתו החינוכית הרחבה.
קמעא קמעא
קיים דמיון מפתיע בין יחסו של הרב לכל תלמיד, על אתגריו וקשייו האישיים, ובין יחסו למדינת ישראל ולאתגריה. ביחסו לחינוך בכלל, ולקשיים המתגלים אצל תלמיד או מוסד מסוים בפרט, הרב האמין שצריך לצאת לדרך ארוכה. יש לעמול ולהתמיד מתוך ידיעה עמוקה ששינוי אמיתי לא בהכרח יבוא במהרה, וכי נדרשת סבלנות ואמונה שמתוך הקשיים תתגלה מציאות גדולה ומאירה.
גישתו זו לחינוך נער יחיד או לקבוצת בני נוער, זהה לגישתו לתנועה הציונית ולמדינת ישראל כולה. גם שם לימד אותנו הרב לא לשקוט על השמרים אלא לעמול ולעשות, לתרום ולפעול – מתוך ידיעה שאין להיבהל מקשיים אלא להאמין שבתהליך הדרגתי, ואפילו ארוך, תצמח המדינה ויצמח העם, וגדלותם תלך ותופיע.
השורש המשותף ליחסו לחינוך ולמדינה היה תפיסתו האמונית. בעיני הרב, כשם שאין הקב"ה גואל את המציאות הלאומית באופן פתאומי וניסי, אלא מאמין בנו שאנו מסוגלים, בעזרתו יתברך, לבנות ולהיבנות בתהליך טבעי מורכב – כך עלינו לפעול גם בזירה החינוכית. לחינוך יש לגשת מתוך אמונה בנער ובטוב הטמון בו, ואף שם יש לפעול מתוך אורך רוח, עמל חינוכי ונכונות לרוץ למרחקים ארוכים.
"ובית הלל אומרים, לְכָל אדם יִשְנֶה" (אבות דרבי נתן ב, ט)
הרב האמין שיש לשאוף לכך שחינוכם של ילדי ישראל מִרקעים שונים או מסגנונות שונים ייעשה יחד. בעיניו, דרישה של קבוצת הורים לפרוש ממוסד תורני קיים כדי להקים מוסד הומוגני יותר, ולכאורה "תורני" יותר, אינה רצויה מבחינה תורנית או חינוכית. הרב שמח כשהצלחנו לקלוט לתוך מסגרת חינוכית אחת צעירים מרקע סוציו־אקונומי חלש, יחד עם חזקים מהם. זאת ועוד, הוא גרס שאסור להחליט אם לקבל נער למוסד לפי התנהגות הוריו או לבוּשם. לדעתו אדרבה, דווקא מי שלא פגש חיי תורה רחבים בביתו, הוא שזקוק שנקבל אותו לישיבה ונסייע לו להיבנות.
משנתו של הרב בנושא רגיש זה היא עמוקה. למרות הרצון לקבל יחד את כל סוגי הנוער, אף מבתים שנדמים "חלשים" יותר מבתים אחרים, הוא לא היה מעוניין ש"נוריד" חלילה את התורה לנוער. קריאתו הייתה שנמשוך את כולם למעלה, מתוך אמונה שכולם יכולים להתקדם ולהיות בני תורה. בפני כולם יש להציב שאיפות גבוהות, אף בתחום התורני. ההבדל בין סוגי התלמידים יתגלה בעיקר בקצב ובכלים שבהם נשתמש, ולעיתים בשפה ובדגשים עבור כל נער, נוכח נקודת המוצא שלו. יחס כזה מאפשר ליצור גיוון והסללה חיובית בתוך מוסד, ולהפעיל בו כיתה "תורנית" במקביל לכיתה אחרת, "מדעית" למשל. מי שלימודי תורה מוגברים עדיין קשים לו, יוכל להתחיל את דרכו במסלול שמבליט תחום חינוכי־לימודי אחר. האמונה היא שאפשר לבנות בהדרגה, גם בנערים אלה, קשר ומחויבות לתורה גדולה ולפרטי מצוותיה, בד בבד עם התפתחותם בתחומים אחרים, כמו מדעים.
למותר לציין שאף במצב של הסללה והבחנה בין סוגי כיתות, השאיפה היא לקיים את הפעילויות הכלל־מוסדיות יחדיו, תוך גיבוש כל סוגי התלמידים: מהפסקות ועד טיולים, מאירועי פורים ועד ימי עיון וסמינרים. זאת בצד חינוך כולם למסירות נפש ולחיים של עשייה ותרומה לעם ישראל, השב לארצו ולעצמיותו. בה בעת יש מקום למסגרות שבהן לימוד התורה הוא משמעותי ביותר, מעל ומעבר למקובל, אולם גם אלה צריכות לאפשר להשתלב בהן לכל תלמיד הרוצה בכך.
לאור אמונתו בכל תלמיד, היה הרב מוכן להכיל קשיי התנהגות בתחום התרבותי או התורני של נער או קבוצה ולהתמודד עימם, יחד עם מאמץ חינוכי שיטתי של הצוות החינוכי לעבוד עם הנער ולהתקדם יחד איתו. הרב לא היה מוכן לנסח כללי ברזל בדבר השאלה מתי מרחיקים תלמיד, אלא ביקש שוב ושוב לברר פרטים: האם ההתלבטות בדבר עתידו של הנער בישיבה נובעת מנפילה חד־פעמית, או שהוא אימץ דרך קבועה שהיא לזרא בעיני המקום? האם הוא משפיע לרעה על אחרים ובאיזו עוצמה, או שרק מעשיו שלו אינם לרוח המקום? רק לאחר שקלול כל הנתונים, כולל שיחות רגישות של איש צוות עם הנער עצמו על מצבו, שאיפותיו ומניעיו, חיווה הרב את דעתו בדבר המשך ההתנהלות החינוכית מולו בפרט, והמשך לימודיו במוסד בכלל.
אהבה ויראה
בכל הקשור לחינוך בני נוער לחיי תורה, הציב הרב לנגד עיניו (ועינינו) שני עקרונות מתנגשים, לכאורה. הראשון – העיקר הוא להאהיב את התורה כדי שהנער יבחר מרצונו לחיות חיי תורה, מתוך אישיות בעלת מידות. השני – עלינו לחנך לכך שכל יהודי מחויב בקיום התורה, אף אם אינו מבין או חש הזדהות עם חלק זה או אחר מתוכה. כלומר, יש לקיים את מצוות התורה ופרטיה אף אם (עדיין) לא מבינים או חשים הזדהות איתם. כששאלנו את הרב איזה משנֵי היסודות קודם – חיבור נפשי ובחירה לקיים את התורה, או התחייבות אף אם היא נעשית בינתיים ללא הזדהות – תשובתו הייתה: "שניהם!".
לרבים נדמה ששני היסודות סותרים, אך בעיני הרב, דווקא בדור זה אל לנו לוותר על אף אחד מהם. הוא האמין כי בתהליך חינוכי ארוך, בבחינת "קמעא קמעא", אפשר ליצור מצב שבו הם משלימים זה את זה.
"דֶּרֶךְ אֱמוּנָה בָחָרְתִּי, מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי"
בשדה המעשה, יסודות האהבה והיראה עלולים להתנגש. פעמים רבות מתלבטים אם להמתין עד שהנער יפתֵח הזדהות עם מצוות (כמו תפילה או צניעות, למשל) ובינתיים רק נעודדו לאמצן, או שיש לכוף אותו לקיים מצוות אף ללא רצון. כך למשל: הייתכן מוסד שבו אין דרישות ברורות בצניעות? ומנגד, הנוכל לחנך לצניעות מתוך כפייה? וכן: הייתכן להכריח נער להתפלל? ברם, היש ישיבה או מוסד דתי שבו חלק מהתלמידים רשאי שלא להתפלל?
בעניין זה תשובתו של הרב ברורה: צריך שהנער יבחר בקיום מצוות מרצונו, אך על הישיבה והאולפנה לחנכו לבחור בכך, בין השאר תוך יצירת מסגרת של כללים ברורים. הכללים מהווים מעטפת בלבד, ואת המאמץ העיקרי משקיעים בהסברה חינוכית ובניסיון לקרב את הדברים ללב. במצב זה הכפייה היא בשם המסגרת, לא בשם הקב"ה. במילים אחרות, דרישות הלבוש עצמן נובעות מהדרכותיו של הקב"ה, אך הכפייה שלהן נובעת מתקנון לבוש ולא מרצון לכפות על הזולת לקיים מצוות בעל כורחו. כן הדבר בתחומים אחרים: הדרישות המחייבות יוצגו כנובעות מכללי המוסד, תוך הדגשה כי את תורתו של הקב"ה ואת קיום מצוותיו יש לקיים מתוך רצון, ויחדיו נלמד ונבין את חשיבותן.
"שאלה גדולה שאלת בני"
לא פעם זכיתי לשבת עם הרב בשעה שהוא שוחח עם קבוצה של צעירים או מחנכים והשיב לשאלותיהם. לעיתים הוא נשאל שאלות מורכבות ולעיתים שאלות פשוטות יחסית, ששמעתי אותו משיב עליהן פעמים רבות. לאלה אף לאלה הקשיב הרב בנחת, שאל שאלות הבהרה לפי הצורך, ואז פתח באמירה: "זו בהחלט שאלה!" או "זו שאלה גדולה!"
זו הייתה פתיחה עקרונית ולא שגרת לשון סתמית. היא ביטאה עמדה נפשית המגלמת הקשבה אמיתית לשואל או לתוהה, ואת תפיסת השאלה כלגיטימית. אין מדובר בשלב מתודי של עידוד שאלות כדי שניתן יהיה להשיב עליהן, אלא בעמדה נפשית עמוקה של הקשבה ומתן מרחב לאדם, ולוּ הצעיר ביותר, ולהתמודדויותיו. רק מתוך מפגש חי כזה מוכן הרב גם לחוות את דעתו, לנסות להדריך את השואל ולהאיר את דרכיו.
שירה הנוער שיר עתידנו
מעורבותו העמוקה של הרב בתנועת הנוער בני עקיבא, בישראל ובעולם, בד בבד עם ליווי ממשי של ישיבות ואולפנות בני עקיבא, היו ביטוי לתפיסתו ולאישיותו. הרב היה מסוגל לשבת בנחת במשך שעה ארוכה ולשוחח עם צוות מדריכים או עם קבוצת נערים מסניף של תנועת הנוער או מִכיתה בבית הספר. בגיל 90 כמו בגיל 25, הרב הקשיב בעניין והביע את עמדותיו בצורה מאירה. יכולת זו מבטאת עניין כפול: מצד אחד, כלפי הטוענים שהם "עברו את הגיל כדי לחנך צעירים", מגלה לנו גישתו של הרב שהמסוגלות לעבוד עם צעירים היא עניין של עמדה נפשית ולא של גיל ביולוגי. מצד שני, מסירותו הגדולה לחינוך מלמדת על אמונתו כי חינוך צעירים הוא מפתח רב־עוצמה שדרכו בונים את עתיד האומה.
עם ישראל חי
ציר מרכזי במשנתו של הרב היה הרצון ליצור תחושת שייכות והזדהות עמוקה של בני הנוער עִם עַַם ישראל. הוא ביקש לטפח תחושת זכות וחובה להשתייך לעם ישראל, והבנה של הנער את המחויבות האישית המוטלת עליו נוכח היותו בן לעם היהודי. הרב ראה כמסד את חינוכו של הפרט לראות עצמו כמי שמחויב לתרום את חלקו להמשך ביצורה של מדינת ישראל, שקמה לתחייה בדורותינו.
פעמים רבות שמעתי את הרב משוחח עם מחנכים שבאו לדון איתו כיצד להתמודד עם תופעות תרבותיות פסולות שאימצו תלמידים מסוימים. שוב ושוב הציע הרב לחזק תחילה את הבנתם שהם חלק מעם נפלא, עם ישראל, ושהם זוכים להיות שותפים בבניין הקומה הבאה של העם והמדינה.
כאשר נשאל הרב מדוע אינו מציע דרך להתמודד עם אימוץ תרבות פנאי שטחית או בלתי רצויה, אלא מתמקד תחילה בהיותנו חלק מעם ישראל, הוא היה משיב שבדור הזה חיזוק תחושת השייכות והמחויבות לעם הוא נקודת המוצא, ולאורו אפשר להתמודד עם אתגרים חינוכיים. זאת הן מפני ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך", אך בעיקר משום שהעמקת ההבנה בדבר השייכות לעם ישראל בונה תודעה של היות הנער חוליה בשרשרת ושל זכות וחובה להיות בן לעם הזה, ומטפח את תחושת האחריות האישית הנוצרת מתוכה. לדעתו של הרב, הבנה זו מפתחת תחושה עמוקה של שייכות לאלפי שנות ההיסטוריה של העם, ובעיקר מחויבות ורצון להיות שותפים פעילים בעיצוב ההווה והעתיד. תפיסה זו מסייעת לנער להבין שחייו לא נועדו לבילויים ולהנאות רגעיות, וכי ביכולתו ובכוחו לתרום אישית לחיי העם באמצעות פועלו ואורח חייו.
מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך
מתוך תפיסה הגורסת שיש להעצים את החיוב במקום להתמקד בלחימה ברע, כיוון הרב את גישתנו החינוכית הכוללת. העיקר אינו טמון בקרב מאסף נגד תופעות בלתי רצויות, אלא בבניין של השקפת עולם אמונית בריאה החל מן המסד. הרב האמין שעיקר חינוכו של הצעיר הוא בהוספת אור, ולא במאבק נגד החושך. הדבר דורש לימוד אמונה ביחס לעם ולתקופה, כמו גם ביחס לתפילה ולקיום שאר המצוות, באופן שיוצר הבנה ושייכות לגדולתם. אמנם לא נמנע הרב מהתייחסות ישירה גם לבעיות ולהתנהגויות בלתי רצויות, אך אלה נתפסו כמשניות למאמץ העיקרי שיש להשקיע בכל נער, של בניין עולם רוחני איתן ועמוק.
צמיחה שקולה
הרב היה נכון לחידושים ולשינויים, אך לא יצר סביבן כותרות רעשניות. כך למשל הוא ראה ברכה בשפע המסגרות של לימוד תורה לנשים, ואף עודד בעצמו בנות ללמוד תורה במדרשה לפחות במשך שנה. הוא לא כינה תהליכים אלה מהפכה כי אם המשך הופעת התורה, בשיקול דעת וללא מהפכות. כמו כן, באולפנה שזקוקה לראש מוסד חדש ויש שני מועמדים שווים, גבר ואישה, הוא העדיף את האישה, מתוך הבנה שבדורנו יש נשים רבות המתאימות לתפקיד וכי עדיף להציב בפני הבנות דמות נשית להזדהות עימה. באולפנה שבראשה עמד גבר הוא העדיף למַנות רבנית כדמות רוחנית מרכזית נוספת, ולא "רב אולפנה". אף באלה הוא לא ראה מהפכה אלא דבר טבעי שמתאפשר בדורנו, ושהוא רצוי מבחינה חינוכית ותורנית כאחת.
ולסיום: מקובלים אנו ששני האל"פים של המילים אהבה ואמונה, הן המפתחות להמשך בניין הדור. אם ננסה לסכם את משנתו החינוכית של הרב נוכל להיעזר בצמד מילים אלה, אך במובן אחר מהמקובל. בגישתו, אלה שני יסודות משלימים. רק בזכות האהבה האמיתית לכל נער ניתן יהיה לסייע לו לפתח את הפוטנציאל האישי והרוחני הטמון בו, שאותו יש להשתית על בניין אמוני עמוק.
מהרב למדנו לאהוב כל נער ותלמיד, להאמין במעשה החינוכי ובפוטנציאל הגלום בכל ילד. באותה מסירות שבה פועלים לגאול את הדור יש לפעול לחנך את הנער ואת הקבוצה, שהם חוליית היסוד של הדור הבא.
