היהודי האחרון במיאנמר

דבר אחד ויחיד הבטיח סמי סמואלס לאביו לפני שזה נפטר: לשמור על הלהבה היהודית בוערת במיאנמר (שמה המודרני של בורמה). בקשתו של האב כללה שלושה שטרות הבטחה מפורטים יותר: להשאיר את בית הכנסת ביאנגון (עיר הבירה לשעבר ועדיין המטרופולין הגדול במדינה) פעיל ככל שיהיה ניתן; להשגיח על בית הקברות היהודי הישן בעיר, ובכלל לשמור על מה שהאב כינה "להבת הרוח היהודית" במיאנמר. שום הוראה לא ניתנה בנוגע לניהול עסקי המשפחה; אף הנחיה לא נמסרה בנוגע לעניינים אישיים. אלה היו הדברים היחידים שביקש ממנו אביו, מוזס סמואלס, כשידע שיומו קרוב. זאת ותו לא.

שטרות ההבטחה שסמי התבקש לחתום עליהם לא באמת הפתיעו אותו. הם עוברים בתוך משפחת סמואלס כבר ארבעה דורות. סבא רבא של סמואלס היה הראשון שמונה לנאמן בית הכנסת ביאנגון וממנו הועברה השליחות לדורות הבאים. אף על פי כן, יש הבדל ביניהם. אם בשני הדורות הראשונים נלוותה לתפקידים השונים הילה של בחירה יוקרתית, הרי שעבור סמי ואביו הסיפור כבר שונה לגמרי. במילים פשוטות, לא היה מישהו אחר שיתמודד על התפקידים הללו.

אחרי שנות השישים של המאה הקודמת נותרה משפחת סמואלס המשפחה היהודית היחידה בעיר שהייתה בירת המדינה במשך עשרות שנים וככל הנראה גם בכל רחבי מיאנמר. משנפטר מוזס סמואלס מן העולם לפני שלוש שנים בדיוק, היה ברור שהמשא עובר לכתפיו הצעירות של סמי.

וכך, סמי הוא לא רק נאמן בית הכנסת, שומר בית הקברות וראש הקהילה היהודית במדינה, הוא למעשה הקהילה כולה. במובן זה, סמי הוא כיום היהודי האחרון בבורמה, אבל אין לו שום כוונה להיות באמת האחרון. "בעזרת השם", הוא אומר לי בעברית במבטא מוזר, "נעמיד פה צאצאים ונביא גם עוד יהודים ואתה עוד תראה שיחפרו פה קברים חדשים".

הסיפור שמאחורי המצבות

אנחנו אמורים להיפגש בשער בית הקברות היהודי באמצע שכונה מוסלמית קטנה יחסית בלב מטרופולין הענק (למעלה מ־5.5 מיליון תושבים). המקום לא מוכר באף תוכנת ניווט אינטרנטית והנהג שמסיע אותי מתייאש. שעה ארוכה אנחנו נוסעים במעגלים בסמטאות השכונה ואיש מדריה לא שמע על המקום ויודע לכוון אותנו. זה לא מקרי. השלטון הצבאי של מיאנמר אוסר על פתיחת בית הקברות (כחלק ממדיניות כוללת, בלי קשר ליהדות המקום), ולפי סמי העובדה שהוא עדיין ממוקם כאן ולא הועבר לאזורים הכפריים בפאתי העיר כמו שאר בתי הקברות בעיר היא בחזקת נס.

בסופו של דבר הנהג מתייאש וסמי יוצא להביא אותנו. כשאנו מגיעים למקום ברור לגמרי למה קשה לאתרו. השער הסגור נמצא מול סמטת שוק קטנה עמוסה ברוכלים ובית הקברות כולו מוסתר מאחורי עצים גבוהי צמרת שעליהם מטפסים צמחים טרופיים מרובי עלווה (במיוחד אחרי עונת המונסון). רק כשנכנסים ממש פנימה נגלות שש מאות וחמישים מצבות עתיקות. מצבות שבלי אומר מספרות את סיפורה של מה שהייתה פעם קהילה יהודית שוקקת. הייתה ואיננה עוד. ברוכים הבאים לקהילת יהודי בורמה.

המצבה העתיקה ביותר היא משנת 1876. כמה עשרות שנים לפני שהוצבה זרמו לבורמה סוחרים יהודים מרחבי האימפריה הבריטית ששלטה אז במדינה. מרביתם מעיראק ומיעוטם מהודו. הם סחרו בעצי טיק, כותנה ואורז, וכמיטב המסורת היהודית – ראו חיל רב במעשיהם. בשיאה מנתה הקהילה קרוב לשלושת אלפים בני אדם. "תראה כמה עשירים הם היו", מספר סמי. "למרות שהיו רק כמה אלפים היו בבית הכנסת מאה עשרים ושישה ספרי קודש". הקהילה האמידה הקימה בתי ספר יהודיים ומוסדות שלטון, והתערתה באליטה השלטונית עד כדי כך שבשנות השלושים אחד מחברי הקהילה נבחר להיות ראש העיר של יאנגון.

לפי השנים החרותות על המצבות הישנות קל להבין מתי החלה הקהילה לעזוב את המקום. גל העזיבה הראשון התרחש במלחמת העולם השנייה. כשפלשו היפנים למיאנמר הם חשדו בקשרי היהודים לאנגליה. "שבעה יהודים, בהם גם סבא שלי, נלקחו למחנות ונחקרו שם בחשד לריגול לטובת בריטניה". מעצרם שנמשך מספר שבועות הפיץ פחד בקהילה הקטנה, פחד שהתעצם משנודע להם גורל אחיהם היהודים באירופה. בסופו של דבר העצורים שוחררו, אבל משפחות רבות החליטו לעזוב. רק  300 יהודים נותרו במהלך הכיבוש היפני ועוד כמאתיים חזרו אחרי סיומו, אבל לכולם כבר חלחלה ההבנה שזה הסוף. אגב, בין הקברים שנחפרו באותה תקופה מרגש היה למצוא גם את קבריהם של חיילים יהודים שהתגייסו לצבא הבריטי, הגיעו לאזור במסגרת המאמץ המלחמתי ונפלו כאן.

הגל השני התרחש בשנת 1962. לאחר שהשלטון הצבאי שכונן הכריז על הלאמת העסקים במדינה, נותרו בה רק 150 יהודים. פחות משנה לאחר מכן ירד מספרם לכעשרים ובהם משפחתו של סמי. הרב האחרון יצא את המדינה בשנת 1969. "אבל אבא שלי התעקש להישאר פה. הוא חשש שאם הוא יעזוב הצבא ישתלט על בית הכנסת".

מאז ובמשך כחמישים שנים נותרה מיאנמר מבודדת מהעולם החיצוני בעקבות הסנקציות שהמערב הטיל עליה בשל מדיניותה הדכאנית כלפי תושביה. המצבה האחרונה היא משנת 1985 וכאמור מאז שנות התשעים מעט היהודים שנפטרו (ובהם אביו של סמי) נקברו לפי הוראת השלטונות בבתי קברות מחוץ לעיר. מאז מעטים מבקרים בבית הקברות ורק משפחת סמואלס דואגת לנקותו מדי כמה חודשים מהצמחים שלא מפסיקים להתפרץ מכל עבר במזג האוויר הטרופי, ובכלל לשמור על ניקיונו וקדושתו.

לבד בבית הכנסת

לסמואלס הגעתי במקרה. בדרך משדה התעופה ביאנגון לאוניברסיטה שבה הייתי אמור להתחיל לעבוד, הנהג שמבין שאני יהודי בשל בואי מישראל מציע לי לעבור בבית הכנסת היחיד במיאנמר. וכך, עוד לפני שראיתי פגודה מוזהבת אחת בארץ אלף־הפגודות נחתּי בבית כנסת "מצמיח ישועה" וגיליתי קהילה שבבורותי כלל לא ידעתי שהייתה ועודנה קיימת.

בית הכנסת שבנוי בסגנון קולוניאליסטי מוכר היה מטופח ונקי עד מאוד ולקח לי זמן לקלוט שאין פה כלל קהילה אלא רק בחור צעיר אחד שמתעקש לקיים את הבטחתו לאביו. עברתי לפני הארון הענק (שהיום יש בו רק שני ספרי תורה שאף הם זקוקים לתיקון), הבטתי בכל שלטי ההזמנה לתפילות על הקיר ורק אז חדרה אליי ההבנה שקולות התפילה שהדהדו כאן מעל למאה שנים כמעט לא נשמעים יותר.

אתה מבין את זה, מתמלא עצב ומחליט שלמרות שאתה לא מתחבר לבתי כנסת בארץ, הרי שבחג מתן תורה שאמור לחול בעוד יומיים, החג שהוא יום ההולדת של בתי הכנסת, תגיע לכאן להתפלל. בשביל זה הייתי צריך להתקשר ל"מי שמנהל את בית הכנסת… היהודי". כן, פה מכונה סמואלס פשוט כך. היהודי.

הסתבר שלא תהיה תפילה בחג משום מיעוט היהודים בעיר. סמואלס דואג אמנם שהבניין המרשים, בעל הכיפות הגבוהות והאולם המואר, יהיה נקי ומתוחזק היטב, אבל כאמור רק במקרים מעטים – בראש השנה ובפסח – יש מניין בבית הכנסת. עד שאביו מוזס נפטר לפני שלוש שנים היו מגיעים שניהם לתפילה בערבי שבת. סמואלס, שיודע עברית בעקבות שנתיים שבילה בקיבוץ מעגן מיכאל בארץ ובלימודים בישיבה־יוניברסיטי, הוא היחיד שקורא את התפילות.

מאז שנפטר אביו, סמי "מרגיש מאוד בודד, מאוד עצוב. זה רק אני, רק אני בבית הכנסת הגדול הזה". אמנם הצוות הקטן של שגרירות ישראל בעיר, בראשות השגריר דני זונשטיין, מגיע לכאן בחגים המרכזיים ובכלל מסייע, אבל בסתם ערבי שבת ובחגים "קטנים", כלשונו, סמואלס לא פעם מתפלל לבד, כשאליו מצטרפים ידידיו המוסלמים, ההינדים, הנוצרים, הבודהיסטים והבהאים שאומרים אמן לתפילתו רק כדי שזו לא תיענה בשתיקת הקירות. בכלל, "אנחנו באזור מסולמי מאוד ומעולם לא הייתה בעיה. להפך, השכנים מדי פעם באים לנקות את בית הכנסת. מסייעים לשמור עליו ומקפידים שכל מי שנכנס ישמור על קדושת המקום".

למרות בדידותו, ואפשר שדווקא בעטיה, זה המקום שסמואלס מרגיש בו הכי יהודי שאפשר. "אני מרגיש פה יותר יהודי מאשר הרגשתי בבתי הכנסת בניו יורק. שם, בכל ליל שבת, כל בתי הכנסת היו מלאים ואיש לא היה מבחין אם לא הייתי מגיע. אבל פה, אם אני לא אגיע מי יפתח את השער?".

גם סמואלס וגם השגריר זונשטיין שמעו שיש עוד יהודים שגרים בערים אחרות במדינה, אבל לא הצליחו לאמת את השמועות. "מצחיק. כשהייתי צעיר תמיד התלוננתי בפני אבי שאנחנו צריכים לעזוב את המקום, כי אפילו בחגים היינו פחות ממניין, בעוד שכל חבריי, בני הדתות האחרות בבורמה, חוגגים עם מאות ואלפי אנשים לצדם. אבי היה עונה לי אז שהמספרים חסרי משמעות כשמדובר באמונה. גם כשאנחנו מעטים אבל מלאים באמונה אנחנו ממלאים את העולם. היום אני מבין אותו לגמרי. הוא צדק. למרות שאנחנו מעטים אנו ממלאים עולם".

סמי חולם שבית הכנסת שוב יתמלא ברעש. "החלום שלי פשוט וברור, שבית הכנסת יחזור לחיים ושאני אצטרך לבקש פעם אחר פעם שקט בתפילות מילדים מפריעים". תודו שזה חלום מרגש.

קדיש בבית הקברות

כך או כך, מדהים היה לגלות שה"טריפ אדבייסר" הבינלאומי דירג את בית הכנסת במקום הרביעי מתוך 96 אטרקציות ביאנגון ובעשירייה הראשונה בכל בורמה. זה די מפתיע יחסית לארץ שיש בה אלפי פגודות ומקדשים נפלאים, ארץ שמהממת את כל באיה בנופי ההדר הקדומים שלה.

אך האמת היא שזה לא באמת מפתיע. משפחת סמואלס דואגת שזה יקרה. משחזר מלימודיו בניו יורק הקים סמי סוכנות תיירות בשם "שלום מיאנמר" שמובילה תיירים גם לפה, ובכלל הוא מרצה בכל מקום על הקהילה היהודית שהייתה פה. לא בכדי בניו יורק כינו אותו בשחוק "שגריר יהודי בורמה". הוא באמת כזה. חתונתו הייתה החתונה היהודית הראשונה בבורמה מזה 27 שנים.

לפני שאני עוזב אני מבקר שוב בבית הקברות. בביקורי הראשון, סמואלס סירב לקבל מאיתנו כל  תרומה למקום. אף תחנון לא עזר. גם לא לבית הכנסת. רק דבר אחד הוא הסכים לבקש ממני – אם אוכל להצטרף אליו לאמירת קדיש על אלה שכבר אין מי שיגיד קדיש עליהם. על חיים יהודיים שלמים שהיו פה ואינם עוד. עשיתי את זה אז לצידו, למרות שאני מנהל יחסי אהבה־שנאה עם התפילה הזו כבר שנים רבות. לצערי, ספר חיי הביא אותי ללמוד אותה כבר בגיל צעיר מאוד. גיל צעיר מדי.

היו שנים שבהן שנאתי לומר את התפילה הזו והתקוממתי נגד הרעיונות הגלומים בה והיו שנים שנאחזתי בה ובהם. בשלושים ושש השנים שחלפו מאז התייתמתי מאבי ידענו – הקדיש ואני – כל כך הרבה מורדות ועליות שעבורי הוא כבר מזמן חלק משגרה לא מרגשת. ועדיין, כשהתפללתי לצדו של סמואלס אחזה בי התרגשות רבה. באופן ביזארי משהו, החלום שלו שייחפרו פה קברים יהודיים חדשים נראה גם לי אז משמח פתאום.

זו הסיבה שלאחר סיום שליחותי המקצועית, בדרך חזרה לשדה התעופה, ביקשתי מהנהג לעצור ליד שער בית הקברות שהיה נעול. עמדתי לפניו ולנגד עיניהם הלא־מבינות של כמה רוכלים ואמרתי בקול את המילים העתיקות ההן. ובפעם הראשונה מזה שנים רבות, שב אליהן הכוח המיטיב והיה "שלמא רבא מן שמיא… וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל". כשסיימתי, שני סוחרים שישבו לצד שטיח מרכולתם חייכו אליי ואמרו משהו שלא באמת הבנתי, אבל אני יכול להישבע שאני שמעתי אותם עונים "אמן".