"דיוואן יגל בן יעקב" הוא חידוש מרגש ומרענן בשירה העברית. חידוש – מכיוון שבשונה מהספרות העברית החדשה, שסימן ההיכר שלה הוא בחילוניותה ובשבירת המסורת הדתית והתרבותית, פונה הרוש אל סוגת הפיוט העתיקה, זו שנכתבה בארץ ישראל שלאחר החורבן וחודשה ולוטשה בספרד של ימי הביניים. מסורת הפיוט – מסורת שעברה ממשורר למשורר באמצעות מסירה, העתקת כתבי יד ויצירת פיוטים חדשים – ומסורת שירת הפיוט כמעט נכחדה במאות האחרונות ברעידת האדמה התרבותית של היהדות בעידן החילון וכור ההיתוך הישראלי, והיא כיום נחלתם של מעטים המשוגעים לדבר ובודדים בקרב המחקר האקדמי.
אלא ששירת הפיוטים והבקשות לא פסה מישראל, ובקרב יהדות מרוקו, חלב ותורכיה היא חלק חשוב ממסורת תרבותית שזוכה לתחייה בשנים האחרונות. מחבר הספר שלפנינו הוא חלק מהתחייה הזו, כמוזיקאי ומייסד אנסמבל "שיר ידידות", המחיה את שירת הבקשות של יהודי מרוקו. הספר שלפנינו הוא דיוואן – אותה מילה ערבית עתיקה שפירושה אסופת שירים של מחבר יחיד שכמעט כולו פיוטים ושירי בקשה. "אִם רַעְיוֹנַי בִּי נִסְכְּלוּ / וְלֹא נוֹתְרָה בִּי חָכְמָה // וְיִצְרִי אוֹרְךָ מַסְתִּיר / כְּהַסְתֵּר עָנָן אוֹר חַמָּה // אֶנְקוֹט בִּינַת הַלְּבָנָה / בַּכֶּסֶה לְאוֹרָה הוֹמָה // כְּמוֹתָהּ אַף נַפְשִׁי / לֵית לָהּ דָּבָר מִגַּרְמָהּ".
במרבית השירים יכול הספר לעמוד בלא בושה בקרב משוררי הפיוט: החלק הראשון, שכולו שירים שנכתבו לתיקון חצות, מחבר את הקינה הפרטית של הנפש השבורה לזו הדקה יותר שבנפש האומה, ונקרא מצד צורותיו ועושרו הלשוני כאילו הגיע לידינו פייטן עלום מגניזה עתיקה. אלא שמצד תכניו יש בו גילוי של נפש מודרנית סוערת מאוד, המשתמשת בכלי הפיוט העתיקים כדי לבטא את צעקתה ודרישתה המוסרית מעצמה ואת דרישת הא־לוהים הבלתי פוסקת שלה. מאפיין נוסף של שירת ימי הביניים, שבמהותו הוא בלתי מתקבל על הדעת בשירה המודרנית העוסקת בעיקר בבכיינות ובהצדקה עצמית, הוא תחושת חשבון הנפש העזה החופה על כל הספר. המשורר מתהלך בחיפוש בלתי פוסק של פגמיו כחלק מההבנה שתיקון הלב הוא תיקון הדרך אל הא־לוהים.
"אַשְׁרֵיכֶם הָעוֹמְדִים / בְבֵית ה' בַּלֵּילוֹת // מַמְתִּיקִים בְסִלְסוּלְכֶם / קוֹל נְהִי וִיְלָלוֹת // כָּל יָגוֹן יָרוֹן בִּגְרוֹנְכֶם / לְרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת // יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם / הַמְשׁוֹרְרִים בְּמִקְהָלוֹת". מיומנות ספרותית רבה נדרשת כדי לכתוב שירה העומדת במתכונתה, צליליה ומשקלה במוסכמות השירה הקלאסית; אך יותר מכול נדרשים אהבה ומחויבות תרבותית עמוקה למסורת, אמונה בחכמת הדורות וקשב עמוק לקול שכמעט אינו נשמע היום.
מעל הכתיבה המסורתית חופה הייחוד של בן העולם המודרני, המשתמש בכלים הישנים כדי להשמיע קול חדש. מבחינת תכניו הספר עומד כמעט כולו – הרוש במיטבו כשהוא נצמד למתכונת הקלאסית – במסורת צורנית חמורה ביותר, המחייבת את המשורר לווירטואוזיות שירית ואיפוק עצום. אלא שמבעד לאיפוק הזה נגלית שירה במיטבה ובטהרתה, שירה שלא נראתה זה מאות בשנים בשירה העברית. יגל בן יעקב, ישמח ישראל.
דיוואן יגל בן יעקב – שירים לחצות הליל, יגל הרוש / דברי שיר / 58 עמ'
