כאשר מורדי מילר, דוקטורנט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, הגיע לאחרונה לסינגפור בעקבות עבודתה של אשתו, הוא לא דמיין שהמסע הזה יסחף אותו לצלילה אל תולדותיה ועולמה של הקהילה היהודית המקומית, בעקבות הספרים שהשתמרו בבתי הכנסת המקומיים.
"עזבתי את העולם הדתי כבר בגיל עשרים", אומר מילר, "אבל נשארתי מחובר לעולם היהודי, לטקסטים ולמסורת. דווקא פה בסינגפור, שאני שוהה בה באופן זמני, הזיקה הזו התחזקה. זה לא דבר חריג שאנשים שמתרחקים מישראל מוצאים דרכים חדשות להתחבר ליהדות שלהם, וכך מצאתי את עצמי הולך לבתי הכנסת כאן. במהלך תפילה בבית הכנסת המרכזי בסינגפור, 'מגן אבות', מצאתי שם בארון ספר ישן מאוד שעורר את סקרנותי".
אחרי עלעול מהיר בספר הראשון התגלה גם הספר השני, ומילר חש שעלה על עקבותיו של אוצר בלום. "ביקשתי מהרבנים רשות לבדוק אם יש עוד ספרים. שליח חב"ד במקום, הרב נתנאל ריבני, סיפר לי שיש עוד ספרים בבתי הכנסת, והפנה אותי לכמה ארונות 'חשודים'. מסתבר שהספרים היו פזורים בכל מקום. דַמיין בית כנסת ענק עם גרמי מדרגות רבים, ארונות וכל מיני מגירות נסתרות. בכל המקומות הללו מצאתי ספר פה וספר שם, ערימה פה וערימה שם, שאף אחד לא שימר אותם. אז קודם כול היה צריך לקבץ ולאסוף אותם".
הבן איש חי מתפעל
סיפורה של יהדות סינגפור מתחיל בראשית המאה ה־19, כאשר יהודים מעיראק והודו החלו להגר לאי שהיה אז תחת שלטון בריטי, והחל לצבור מוניטין כמקום מתפתח מבחינה עסקית ושיש בו חופש דת ומזג אוויר נוח. במחצית השנייה של אותה מאה נפתחה תעלת סואץ, שהרחיבה את אפשרויות המעבר לאסיה דרך סינגפור, והביאה סוחרים יהודים מאירופה להשתקע במקום. היהודים באי עסקו בעיקר בייבוא וייצוא תבלינים, כותנה ואופיום, שנחשב לחוקי ושימש אז במזרח אסיה כתרופה ביתית להקלה על כאבים.
גם מבעד למסך המחשב, שבאמצעותו אנו מגשרים על המרחק הגיאוגרפי בינינו, אפשר לזהות את הזיק בעיניו של מילר כשהוא מדבר על ערמת הספרים המצטברת. היא עומדת כעת על כ־700 פריטים והיד עוד נטויה, כיוון שקיימים עדיין מקומות אחסון בבתי הכנסת שלא נסרקו על ידו. הספרים הללו, שצפו לפתע מתהום הנשייה, מספרים בדרכם את סיפורה של הקהילה היהודית המקומית, על שורשיה ותולדותיה. הם מעוררים גאוות יחידה והתרגשות גדולה בקרב הוותיקים, שזוכרים את סיפורי המורשת מבית אבא על ייסוד הקהילה.
"פתאום הרגשתי שהקהילה כאן היא לא רק סיפור של הצלחה כלכלית אלא גם של מורשת היסטורית שמציתה את הדמיון. היהודים שחיו כאן דיברו בערבית וניהלו חיים דתיים תוססים, גם אם לא 'רבניים'. הם היו שומרי מסורת לכל דבר ועניין"
"פתאום הרגשתי שהקהילה כאן היא לא רק סיפור של הצלחה כלכלית אלא גם של מורשת היסטורית שמציתה את הדמיון", אומר מילר. "היהודים שחיו כאן דיברו בערבית וניהלו חיים דתיים תוססים, גם אם לא 'רבניים'. הם היו שומרי מסורת לכל דבר ועניין". מיקומו של האי האסייתי, אז כמו היום, הפך אותו לאסטרטגי מבחינת הכלכלה הבינלאומית, ותרם לעושרו וגם לאופיו הרב־תרבותי. "הגיעו לפה יהודים שהביאו איתם מסחר מכל מיני מקומות וגם ספרים מליוורנו, בגדד, קולקטה, מומביי, בורמה, מלזיה, לונדון בגלל הקולוניאליזם הבריטי, גרמניה וליטא בגלל הסוחרים האשכנזים, אלכסנדריה במצרים, בלגרד וכמובן ירושלים".
מילר, שעובד על המיזם ללא תמורה ומתוך רוח מחקרית התנדבותית, החליט בתחילה כי יקדיש למלאכת החשיפה, האיסוף והשימור שעתיים שבועיות בלבד, כדי לא לפגוע בכתיבת הדוקטורט שלו. אלא שהוא התקשה לעצור ברף שהציב לעצמו, והשעות שהוא משקיע בספרים המתפוררים רבות יותר מכפי שהעריך. "אני מקווה שהמנחים שלי לא יכעסו", הוא מחייך, ומציין כי בינתיים הקהילה המקומית נרתמת לסייע.
"הרבנים פה נתנו לי יד חופשית ואמרו 'אתה האחראי והממונה, תעשה כטוב בעיניך ותטפל בספרים האלה'. ב'מגן אבות' יש בערך 300 ספרים, וכבר קיבלנו ארון גדול עם ויטרינה כדי לשמר אותם בכבוד. רואים איך הספרים חוזרים לחיים, פתאום ארון שלם מתמלא. אנשים מהקהילה רצו לדעת אם ואיך הם יכולים לעזור. בחור ממוצא איטלקי בשם אריאל קהלת, שיש לו עסק לשימור חפצים עתיקים, הודיע שייקח תחת חסותו את השימור הפיזי של הספרים. בנו של הרב ריבני, יוסף יצחק בן ה־12, מסייע לי רבות במיון וסידור הספרים. חבר קהילה נוסף, פרופסור במוסד יוקרתי, תיווך ביני ובין סטודנטית שלו, שתהיה מעין 'עוזרת מחקר' שלי. לפני כמה ימים פנו אליי סטודנטים יהודים ממוצא עיראקי שלומדים באוניברסיטת פרינסטון, וביקשו להשתלב ולעזור כשיגיעו בחודש הבא לסינגפור. ויש פה גם מומחה לקולנוע שרוצה לעשות סרט על הפרויקט".
מילר מודע לכך שבסטנדרטים המקובלים, ספר בן פחות מ־200 שנה לא נחשב לעניין מרגש במיוחד, אך הקריטריונים שלו אחרים. "בעולמות המחקר של מחשבת ישראל מצפים למצוא טקסטים בני אלף שנים ומעלה, או לפחות כמה מאות. אני לעומת זאת מעדיף למצוא ספר בן מאתיים שמספר לי על ראשיתה של קהילה יהודית, מאשר ספר בן 500 שנה מקהילה בת אלף שנים, שייחשב לאפיזודה קצרה ולא משמעותית".
לאחר שהוא מאתר את הספרים מנסה מילר להבין את סיפורם: מתי הודפסו, על ידי מי, מהיכן הגיעו לסינגפור וכיצד. העלעול בספרים חושף מידע מגוון על אופייה של הקהילה המקומית. "באחד השו"תים, למשל, מצאנו עדויות על כך שיהודי סינגפור התכתבו בהלכה עם הרב יוסף חיים מבגדד, הבן איש חי. יש שאלות שעוסקות במנהג טעות שהשתרש, או במקרים שבהם לא ידעו איך לנהל גט בצורה טובה, והבן איש חי נוזף בהם. הם לא היו מאוד מלומדים בהלכה והיו טרודים בעיקר בעסקים שלהם, אבל רואים שהם שואפים לחיות על פי התורה. המחקרים על יהדות המקום מראים שהקהילה הייתה מחוברת למסורת ואנשיה יראי שמיים. בין השאר הם סיפרו לבן איש חי גם על התנאים הנוחים שלהם באי – מזג האוויר הנוח, היחס הטוב מצד השלטון המקומי והעסקים שפורחים".
ואכן, הבן איש חי עצמו מתאר באחד מספריו את קהילת סינגפור וכותב: "ידוע הוא שעיר סנגפור היא מלכות אחרת אך שם יש יושר והנהגה טובה במלכות יותר ממלכות זו, וגם העיר ההיא בטוחה מן גנבים ושופכי דמים וגזלות וחמסים עשר ידות יותר ממלכות זו, וגם האויר הוא חשוב, וכמה בני אדם מתושבי העיר בגדאד הלכו ודרו בה במנוחה ושלוה ונח להם מסביב הן מצד הממשלה הן מצד מזג האויר. גם אין בה שום מחסור מכל דברים הצריכים להנאת האדם, ויותר ממה שיש כאן נמצא שם. גם יש בה בית הכנסת וקהל חשוב ושוחט ומוהל ומלמד תנוקות אשר הוא גם כן מילדי עיר בגדאד. גם קבוע בו דואר מהתם להכא ומהכא להתם בכל שבוע ושבוע. גם ההליכה מכאן לשם בימות החורף בספינה של אש היא בטוחה מאד כי דרך הים בזה הוא שקט ונוח מכל צער וסערה ואין פגע רע כלל" (שו"ת רב פעלים ב, אבן העזר ח).
הדומיננטיות של הזוהר
מילר החל לעבוד על המיזם בבית הכנסת הסינגפורי הוותיק "מגן אבות", אך עבודה רבה ממתינה לו בבית הכנסת השני באי, "חסד אל". הוא מעריך שכמות הספרים שם לא פחותה מזו שב"מגן אבות", וההנחה היא שיימצאו קרוב לאלף ספרים בשני בתי הכנסת יחד.
בדיחה מוכרת גורסת שיהודי צריך לפחות שני בתי כנסת – זה שמתפללים בו וזה שלא נכנסים אליו, אך בסינגפור קיומם של שני בתי כנסת, המשרתים מספר לא גדול של יהודים, אינו מעיד על החרמה ומחלוקת. "מגן אבות" נוסד ב־1878, על ידי סר מנשה מאיר, מראשי הקהילה בתחילת המאה הקודמת ומעשירי המזרח, והוא נמצא בשימוש כל ימות השבוע וכמובן בשבתות ובחגים. "חסד אל" הוקם בשנת 1905, אף הוא על ידי סר מאיר, שמימן בעצמו את קיום המניין מדי יום באמצעות תשלום קבוע למתפללים. המקום נחשב לאחד מבתי הכנסת היפים בארצות המזרח הרחוק. מתקיימות בו תפילות בחלק מימי השבוע, בניצוחו של רב בית הכנסת הרב ניסים זוואדי, ובתיאום עם הרב אברג'ל ו"מגן אבות", במטרה לשמור על הגחלת.
אל מלאכת המחקר ניגש מילר כשבאמתחתו המיומנויות שרכש כסטודנט למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בן־גוריון, שבהן למד גם כיצד לחקור כתבי יד וטקסטים ישנים. כל ספר שהוא נוטל לידיו דורש תשומת לב לשורה של פרטים, משמו ושנת הוצאתו לאור, דרך שמות התורמים והמסייעים במלאכה, ועד החתימות והחותמות שמופיעות בתחילת וסוף הספר. "אם אני רואה למשל 'שולחן ערוך' זה יפה מאוד, אבל אני מתעניין בכרך הספציפי שאני מחזיק ובהקשר ההיסטורי שלו, לא ב'שולחן ערוך' כמושג", מדגים מילר. "לכל ספר יש היסטוריה עצמאית וסיפור שקשור להגעה שלו לסינגפור. מצאנו למשל מהדורה של 'תיקוני זוהר' שהודפסה באיטליה על ידי יצחק פרחי, ב־1850. אנחנו בודקים ומוצאים שהוא היה שד"ר, שליח דרבנן, שנשלח לגייס תרומות בחו"ל לטובת יהודי ארץ ישראל. ואז אנחנו מוצאים עוד מהדורה שהודפסה בבלגרד, ועוד מהדורה בארץ ישראל, שנה לפני שהוא נפטר ונטמן בהר הזיתים. מכל זה אנחנו מבינים שהוא היה מחלק במסעותיו ספרים שהדפיס. איך הספרים האלה הגיעו לסינגפור? אני לא יודע לומר בוודאות. אולי זה נשאר בליוורנו, ויהודים שהגיעו משם הביאו אותם איתם.
"ספר אחר שמצאנו פה נדפס בקולקטה, שבצפון מזרח הודו, על ידי דוד חי עייני לקראת סוף המאה ה־19. מצאנו שם 'פרסומת' לעסק משפחתי של ספרים ותשמישי קדושה שהם ייבאו מכל העולם. אז יכול להיות שהסוחרים האלה הביאו את ארגזי הספרים באותה אונייה עם סחורות אחרות שלהם כמו תבלינים ואופיום. בספר אחר גיליתי שהיו קשרים בין בגדד לליוורנו. הרב עזרא ששון דנגור, שהיה הרב הראשי של בגדד וייסד שם בית דפוס גדול, הביא מליוורנו לוחות דפוס והדפיס בבגדד וכן להפך. יש דברים שהספרים בעצמם מספרים לי. יש כאן הרבה עושר: ספרים שנדפסו בארצות ובשפות שונות ובהן יידיש, ערבית, ערבית־יהודית, עברית, וגם שפות שעוד לא זיהיתי".
המיזם שמילר נטל על עצמו מזמן לו גם מפגשים מעניינים. "באחד הימים אחרי תפילת שחרית", הוא מספר, "פגשתי אדם שהתגורר בהונג־קונג ועבר עם משפחתו לסינגפור. הוא סיפר לי שהוא צאצא ישיר של מי שהיה הרב הראשי של בגדד. חשבתי שאולי הוא מגזים, ושאלתי לשם סב סבו. כשענה לי ׳הרב דנגור׳ לא האמנתי. אמרתי לו, ׳מצאתי עשרות ספרים שנדפסו בבגדד, בבית הדפוס של סב סבך׳. הראיתי לו כמה דוגמאות והוא התרגש מאוד".
אילו סוגות עיקריות נכללות בספרים שמצאת?
"צריך לזכור שאנחנו מדברים על ספרים שנמצאו בבית הכנסת, אז רוב הספרים אלה דברים שאתה מצפה למצוא במקום כזה. ספרי פיוטים, זמירות ותשבחות, וכמובן סידורים ומחזורים לחגים עם ביאורים שונים – של החיד"א או של חכמי עיראק – המון ספרוני שיר השירים בעברית ובערבית־יהודית, שבעדות המזרח נוהגים לומר בכניסת השבת, וכמה כרכים של שולחן ערוך".
היו מציאות שהפתיעו אותך?
"גיליתי שלזוהר היה כאן מקום מרכזי. אני לא מחשיב את ספרי הליקוטים שאומרים בכל מיני אירועים, כמו 'הדרת זקנים' שיש בו את ה'אדרות' שאומרים בהושענא רבה ובברית מילה. אני מדבר על כרכים של זוהר ותיקוני זוהר, אדרא רבא ואדרא זוטא. ליהודים האלה אין הרבה זמן, הם אנשי עסקים, אבל הם מוצאים זמן ולומדים זוהר. לא יודע לומר אם ממש למדו או שישבו וגרסו זוהר בלי להבין, אבל זה דבר שהיה מאוד נוכח פה".
אחד הספרים שחזר על עצמו הוא שו"ת רב פעלים של הבן איש חי, אבל לא כל הסדרה אלא כרך ספציפי: החלק השלישי. מילר שאל את עצמו מה מיוחד בספר הזה. "פתחנו וראינו שהוא הוקדש ל'גביר הנדיב סר מנשה מאיר'. מאיר, שמעבר לבניית בית הכנסת 'חסד א־ל' נחשב לדמות חזקה בקהילה, תרם כספים שסייעו להוצאת אותו כרך. אז חוץ מהתודה והברכה שהבן איש חי כותב לו, הוא מצרף בסוף הספר קונטרס בשם 'בית תפילה', שמתאר כיצד צריכה להיראות חנוכת בית הכנסת ב־1905. יש שם פרוטוקול מדוקדק, אילו פסוקים ופיוטים אומרים, באילו מנגינות, ואפילו פיוט מיוחד שראשי התיבות שלו הם 'מנשה מאיר חזק'. תחשוב איזה דבר מדהים זה שהבן איש חי, מגדולי המנהיגים היהודים, מפרסם שו"ת, ובחלק השלישי שלו הוא מדפיס פתאום קונטרס שמתאר מה קורה בבית כנסת באי קטן בדרום מזרח אסיה. הבן איש חי היה בעצם במאי מרחוק של האירוע".
הספר הקדום ביותר שמצא מילר הודפס בתקצ"ד (1833-4), כרך של חלק "כתובים" מן התנ"ך, שנדפס באיטליה עם פירוש באיטלקית. "יכול להיות שהיהודים הראשונים של סינגפור הביאו אותו איתם כשהתיישבו כאן", הוא אומר. ספר נוסף מאותה תקופה הוא "יוסיפון" שנדפס בהודו בשנת 1842, עם חותמת "שייך לסלומון בכלכותה". ספרים אחרים נשאו חותמות מפנאנג שבמלזיה וראנגון שבבורמה (היום יאנגון במיאנמר, י"א).
ספר אחר, שו"ת יד אליהו של הרב אליהו יצחק חזן, מספר משהו על הקשרים בין הקהילות היהודיות באזור: "אני לא יודע עד כמה התעניינו כאן בשו"ת, אבל הרב חזן היה הרב של קהילות הבבלים־עיראקים בהודו, הונג־קונג ושנגחאי. כנראה האדם עצמו הוא שהצדיק את הגעת הספר, ולאו דווקא הרלוונטיות של התוכן כמו במקרה של הבן איש חי".
כיוון שלא הייתה נוכחות של תלמידי חכמים בסינגפור, לא צפוי להימצא חיבור חשוב שנכתב במקום. עם זאת, השנים האחרונות נחשבות למעין תור זהב של הקהילה, בעקבות הגעתו של הרב מרדכי אברג'ל, שמאז 1995 מכהן כרב הראשי וכרב בית הכנסת "מגן אבות". אחרי תקופות של יובש רוחני ותורני, הרב אברג'ל מביא עמו רוח חדשה. "הוא דמות מרשימה, תלמיד חכם שדובר כמה שפות ומוערך מאוד על ידי הממשלה", אומר מילר. "הקהילה תמיד הייתה משגשגת ורבת השפעה. ראש הממשלה הראשון היה דיוויד מרשל, שנולד כדוד משעל, יהודי ממוצא עיראקי. כל הזמן היה פה נוח ליהודים, למעט אפיזודות קצרות סביב מלחמת העולם השנייה, כשרבים מבני הקהילה הושמו במחנות מעצר יפניים. מבחינה רוחנית ודתית זה היה סיפור אחר – עד היום".
יחסים טובים ורגישים
שני בתי הכנסת בסינגפור עומדים על תילם יותר ממאה שנה. למעשה, בעקבות השואה, השלטון הקומוניסטי במזרח אירופה והמלחמות ברחבי העולם, ניתן לומר כי אין הרבה בתי כנסת מחוץ לישראל ששרדו כך, ודאי לא במצב טוב כזה. ההשתמרות הזו היא מעין תמונת ראי לסיפורה של סינגפור עצמה.
"זו קצת ארץ ללא מורשת", טוען מילר בזהירות, "מקום מאוד טכנולוגי ומאוד נקי פיזית. לא תמצא אפילו טישו זרוק ברחוב, וזו לא גוזמה. הכול נקי וחדש, ומה שלא חדש – יחדשו אותו. לכן גם מאוד נדיר למצוא פה אתרי מורשת". המציאות הזו השפיעה גם על עבודתו: "מצאתי שמות בספרים, ורציתי לאתר את המצבות שלהם כדי לקבל מידע על תאריכי לידה ופטירה, אבל התברר שהממשלה הסינגפורית הזיזה פעם אחר פעם את בתי הקברות בגלל שיקולי נדל"ן. המצבה הקדומה ביותר שמצאתי מציינת פטירה של מישהו מ־1850, ממש מהשנים הראשונות שהגיעו לכאן, אבל זאת לא המצבה המקורית. כמעט כל המצבות מחודשות משנות השמונים של המאה הקודמת".
יחסי ישראל וסינגפור נחשבים לטובים ואף קרובים, וכללו במהלך השנים שיתוף פעולה נרחב בתחום הביטחוני, כאשר ישראל הייתה אמונה על בניית הצבא הסינגפורי. "סינגפור רואה עצמה קצת דומה לישראל", אומר מילר. "היא מוקפת במדינות שהיחס שלה אליהן הוא 'כבדהו וחשדהו', כמו מלזיה ואינדונזיה. צריך לשמור איתם על יחסים טובים בגלל יחסי המסחר איתם וכי לא מגדלים פה שום דבר. הכול כאן זה גורדי שחקים, אין פה מקום לגדל, אז את כל האוכל מייבאים. סינגפור תלויה בשכנותיה, שהן מדינות מוסלמיות בלי יחסים עם ישראל, לכן מאוד נזהרים בדברים שקשורים לישראל. אין למשל טיסות ישירות לישראל.
"זו סוגיה פוליטית מורכבת. מצד אחד מאוד מחבבים פה את ישראל, מצד שני לא רוצים להחצין את זה יותר מדי כדי לא להרגיז את השכנות. אבל בסוף אני מרגיש פה בנוח להיות ישראלי ויהודי יותר מאשר בישראל. סינגפור מתחרה על המקום הכי בטוח בעולם. אפשר להשאיר את הפלאפון והארנק על השולחן באמצע הקניון, לחזור אחרי חצי שעה וזה עדיין שם. יש לך ביטחון מלא בכל שעה ביום בכל מקום, זה מדהים".
יש דברים שאתה מתגעגע אליהם בישראל?
"בגלל שהכול מתקתק כאן, זה גם גורם לפעמים למחסור ביצירתיות ואלתור. בישראל, כשאתה בלחץ ולא יודע מה יבוא לך ומאיפה, אתה מאלתר ויצירתי. יש תור ענק, כולם דוחפים, אז צריך ללמוד להסתדר ואתה נהיה יותר מחוספס. יש לזה חסרונות אדירים וזה באמת מלחיץ, אבל זה גם מגביר את הדמיון והיצירתיות. מילה שגורה כאן היא cannot – 'אתה לא יכול'. כשזה נאמר כאן, אתה באמת לא יכול להמשיך לדבר. כשאומרים את זה בישראל, השיחה רק התחילה".
מה מצבה של הקהילה היהודית היום?
"כשמדברים על הקהילה היהודית צריך לציין שהיא מורכבת מהיהודים שנולדו כאן, בערך 200 איש; יהודים שהיגרו לכאן מכל העולם בעקבות העבודה והשתקעו, שזה עוד כמה מאות; ועוד 1,500 ישראלים שעשו רילוקיישן לכאן מסיבות שונות. בסך הכול קצת יותר מאלפיים. חלק מהישראלים מאוד מעורבים בקהילה, יש כאלה שרואים אותם רק ביום כיפור, וכאלה שגם זה לא. הקהילה היהודית ובית הכנסת 'מגן אבות' מאוד פעילים. יש כל הזמן אירועים, בעיקר סביב החגים".
בחודש שעבר מסר מילר שיחה לאנשי הקהילה היהודית בסינגפור בעקבות פרויקט הגניזה. להרצאה הגיעו רבים מוותיקי וצעירי הקהילה, שביקשו לשמוע עוד על מי שהגיעו לכאן לפני כמעט 200 שנה וייסדו את הקהילה המקומית. מילר חש שהוא התפרץ לדלת פתוחה, שכן העולם האקדמי בישראל כמעט לא עסק בהיסטוריה הדתית של יהדות סינגפור, אך הקהילה המקומית צמאה לשמוע על כך. "נכתבו מחקרים על יהדות סינגפור, אבל בעיקר על כלכלה וסוציולוגיה ופחות על העולם הרוחני והדתי שהיה כאן". בימים הקרובים יקיים מילר הרצאה נוספת שתהיה פתוחה גם לציבור הרחב, וצפויים להשתתף בה גם לא־יהודים רבים.
לסיום מבקש מילר לשבח את הקהילה המקומית שאפשרה את המיזם. "יש מקומות שמאוד קנאים לאוצרות שלהם, או שיש מישהו שאחראי על התחום אבל הוא לא עושה כלום, עובד בעצלתיים וגם לא מוכן לספר ולהראות. כאן מעודדים אותי ונרתמים לסייע ככל הניתן. הבן איש חי כבר תיאר את הנינוחות של סינגפור, גם בזכות מזג האוויר, ונראה שהיא מאפשרת את זה".
