בשלוש מכות שונות אומר הקב"ה למשה שהמכה תתחיל באותה שעה למחרת: במכות ערוב, דבר וברד. במכת ברד מנוסחים הדברים ביתר בהירות: "הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד" (ט, יח). מדוע א־לוהים דוחה את המכה למחר ולא מנחית אותה באותו רגע?
במכת צפרדע, לאחר שפרעה כבר מסכים ליציאת בני ישראל, בתנאי שיעלימו את הצפרדעים מביתו ומארצו (בסדר הזה), נותן משה לפרעה את היכולת לקבוע מתי הקב"ה יסיים את המכה. התשובה המפתיעה של פרעה היא: "לְמָחָר" (ח, ו). היינו מצפים שכאשר מציעים לאדם להקל את סבלו, הוא יבקש לעשות זאת במהירות האפשרית. אבל פרעה אינו מהסס להאריך את הסבל שלו ושל עמו בעוד יום נוסף, רק כדי לבחון את היכולת הזו של משה ואהרון, לשלוט בנס (ראו אבן עזרא שם).
לפרעה יש אפוא סיבה לבחור בהפסקת המכה רק למחרת. אך מהי הסיבה של א־לוהים לדחות את המכה למחר? כדי להבין זאת, נהרהר מעט בתפקידן של המכות.
שבוי בגאוותו
הקב"ה יכול היה להוציא את ישראל ממצרים ברגע אחד. ואם נאמר שהמצרים היו צריכים ללקות ולהיענש על כל שנות העבדות, היה הקב"ה יכול להנחית על ארץ מצרים מכה אחת שלא תישכח, ולהוציא את ישראל. מדוע יש צורך בעשר מכות? מדוע בכלל לנהל משא ומתן מול פרעה, להכביד את ליבו, ולהאריך את הזמן שבו ישראל שוהים כעבדים במצרים?
אני רוצה להציע שלא רק בני ישראל היו צריכים לצאת מעבדות לחירות. גם פרעה צריך היה לעבור תהליך מחשבתי ונפשי כדי להשתחרר מהכבלים שמשעבדים אותו, וכך יוכל לשחרר גם את בני ישראל.
פרעה חי בתחושה שגם הוא אל, גם הוא שולט בעמים ובכשפים. כשמשה ואהרן מגיעים אליו עם המופתים, ולאחר מכן עם המכות הראשונות, הוא מנסה לשחזר את המופתים והמכות כדי להראות שאין כאן כוח אלוהי מיוחד, ואם ישנו כזה – גם הוא שולט בו. פרעה הוא הדוגמה הקלאסית למלך שגאוותו משתלטת עליו: הוא מצווה להשליך ליאור את כל הבן היילוד בלי להניד עפעף, והוא משעבד אומה שלמה ולא מתקפל גם מול הסבל של עמו שלו.
מדרש ילקוט שמעוני מספר כיצד הקב"ה אומר לפרעה:
בראתי אותך מטפה סרוחה ונתתי לך מלוכה, ונתגאה אתה ואמרת: לי יאורי ואני עשיתני! הריני מחזירך לתהו ובהו (ילקוט שמעוני שמות ז, סימן קפ).
הפסוקים מתארים איך הקב"ה מקשה את לב פרעה, אבל רק בחמש המכות האחרונות. כלומר, בשלב הראשון פרעה רואה ומרגיש מכה אחרי מכה, אבל לא מסוגל לשנות את דפוסי החשיבה שלו. הוא מקובע בתפיסה שלפיה הוא שולט, ולכן למרות כל מה שהוא רואה – הוא לא מסוגל באמת להקשיב. פרעה מדגים לנו עבדות מהסוג שקשה לנו לשחרר – חשיבה מקובעת, היצמדות לתבניות, חוסר יכולת להקשיב ולהבין שמתחולל כאן משהו אחר, שונה מכל מה שהכרנו והאמנו עד כה. השתעבדות לתבניות חשיבה קיימות, לתדמית שאנחנו יוצרים לאחרים ולעצמנו – היא עבדות.
הקב"ה שולח את עשר המכות כדי להעביר את פרעה תהליך מחשבתי. אט אט פרעה יבין שה' הוא אחד ושאין לו שותפים – לא היאור ולא פרעה בעצמו.
העבדים שבתוכנו
גם בני ישראל היו זקוקים לזמן כדי לעבור תהליך של יציאה מעבדות לחרות. אינספור פרשנים ומדרשים מתארים כיצד השעבוד של ישראל לא היה רק פיזי אלא גם רוחני־תודעתי, ולכן היה צורך בתהליך מתמשך שיוכיח גם לבני ישראל שה' אחד ושמו אחד.
אבל יש פה עניין נוסף: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו, יג). אנו מבינים שצריך לצוות את פרעה, אבל מדוע משה ואהרן צריכים לצוות על בני ישראל להוציא את בני ישראל ממצרים?
התלמוד הירושלמי מסביר את העניין:
"ויצום אל בני ישראל" – על מה ציוום? על פרשת שילוח עבדים. ואתיא כהיא דאמר ר' הילא [והדבר מתאים למימרתו של ר' הילא], לא נענשו ישראל אלא על פרשת שילוח עבדים, הדא הוא דכתיב (ירמיהו לג) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי וגו' (ירושלמי ראש השנה ג, ג).
לפי התלמוד הירושלמי, חלק מהשבטים שִעבדו בעצמם אנשים משבטים אחרים. לאור זאת מסביר בעל "משך חכמה" שמשה ואהרן נשלחו לשחרר לא רק את העבדים שהיו משועבדים על ידי המצרים, אלא גם את העבדים ששועבדו על ידי ישראל. כדי לצאת לחופשי כעם, לא יכול להיות ששעבוד מכל סוג ימשיך להתקיים.
ביציאת מצרים הקב"ה שחרר את ישראל מכמה רבדים של עבדות; מעינוי פיזי ועבדות ממשית, אבל גם מעבדות נפשית שנובעת מהתחושה שהאדם יכול לשלוט בזמן, בטבע או באנשים אחרים. לכן דוחה א־לוהים חלק מהמכות למחר. הוא מבקש להחדיר בבני ישראל את ההכרה שהכול בשליטתו, גם ממד הזמן. הכרה זו במציאותו של א־לוהים כרוכה בעובדה שהוא הוציא אותנו מעבדות לחירות.
מטרת המכות הייתה לא רק להעניש את המצרים מידה כנגד מידה, אלא גם להמחיש לכולם – לפרעה, למצרים ולעם ישראל, שרק ה' לבדו הוא הא־לוהים. וכיוון שהקב"ה הוא הבורא היחידי, וכל בני האדם הם יציריו וברואיו, איש לא רשאי לשעבד את זולתו, לא מצרים את ישראל ולא איש מישראל את אחיו.
