שחרורו מהכלא של עזרא שיינברג, שהורשע בניצול ופגיעה בנשים מקהילתו, חוזר ומעלה לתודעה הציבורית את התופעה של ניצול מיני בחסות הקדושה ובתוך המרחב הרוחני. קשה מאוד לתפוס ולהכיל כיצד ילכו שני אלה יחדיו, ומעיקה במיוחד המחשבה על כך שכמיהה של נשים להתקרב אל הקב"ה ולהתברך בפריון, נוצלה באכזריות בלתי נתפסת לסיפוק צרכים ויצרים.
אולם נראה ששורשי התופעה הזו, שמביאה לידי ביטוי את הקיום האנושי על תאוותיו וחולשותיו, מופיעים בשלב מוקדם יחסית, עוד בימי עלי הכהן במשכן שילה. לא מפתיע שדווקא התנ"ך, שאינו חושש לחשוף כל תופעה אנושית, קשה וכואבת ככל שתהיה, הוא שמציב בפנינו את השילוב הטרגי בין עבודת משרתי ה', הכוח שבידיהם והניצול המיני. לא זו בלבד שהוא מציב בפנינו את המציאות הזו, הוא אף רואה בה אחת הסיבות המרכזיות לחורבן המשכן בשילה.
כדרכו של המקרא, הפסוקים המתארים את מעשי בני עלי, המנצלים את הנשים העולות למשכן, עושים זאת בדרך קצרה ותמציתית:
וְעֵלִי זָקֵן מְאֹד וְשָׁמַע אֵת כָּל אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל יִשְׂרָאֵל וְאֵת אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שמואל־א ג, כב).
הפסוקים הללו מותירים את הקורא עם שאלות רבות. מי הנשים הצובאות? לשם מה הן מגיעות למקדש? האם המעשים נעשו בכפייה או בהסכמה?
רש"י בפירושו מביא מדברי הגמרא במסכת יומא, שמנסה לענות על השאלות ובתוך כך גם מצמצמת מאוד את חומרת המעשים:
ורבותינו אמרו: מתוך ששהו את קניהן, והם היו ממתינות עד שתראן קניהן קריבין, מעלה עליהם כאלו שכבום.
לפי פרשנות זו, הנשים הגיעו למשכן כדי להביא את הקורבן הנדרש לאחר לידה. חטאם של בני עלי הסתכם בכך שהם התמהמהו בהקרבת הקורבן, וממילא עיכבו את הנשים מלחזור לביתן ולמפגש המחודש עם בעליהן.
מעניין לראות שרש"י, שפעמים רבות מאמץ את דעת חז"ל כעמדה המכריעה, בוחר הפעם שלא לעשות זאת. בראשית פירושו הוא קובע "אשר ישכבון – כמשמעו", ורק אחר כך מצטט את דברי חז"ל.
תמונת מראה
אני מבקשת לקרוא את הפסוקים בהקשרם ועם הרמזים שבתוכם, כדי לנסות לדלות תשובות לאופי המעשים וחומרתם. מי שאוזנו רגישה למילים המקראיות, אינו יכול שלא להבחין בשימוש הייחודי במילים "הנשים הצובאות", ולהיזכר במדרש על המראות הצובאות של נשות ישראל במצרים. וכבר עמדו על הקשר הזה כמה מהראשונים.
המדרש, שמפאת קוצר היריעה לא אביא אותו במלואו, מתאר את "המראות הצבאות" ככלי לפיתוי שנשות ישראל במצרים השתמשו בו מול בעליהן, כדי להביא להמשכיות העם גם במציאות הקשה של שעבוד מצרים. לאחר מכן, בעת בניית המשכן, הן רוצות לנדב את אותן מראות לצורך המשכן. משה נבהל מהצעה זו של הנשים ואף נוזף בהן, אך אז הקב"ה בכבודו ובעצמו מתערב ומבקש ממשה לבנות מהמראות הללו את הכיור, שהוא כלי לקדושת הכוהנים:
כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להם לישראל: טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? אמר לו הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן ועשה מהן כיור נחושת וְכַּנּוֹ לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים (תנחומא פקודי ט).
קריאת המדרש בהקשר של סיפור בני עלי, מצמררת. לפי המדרש, מסירות הנשים לפרייה ורבייה היא שמשמשת בסיס לכוהנים להתקדש בעבודתם. ואילו כאן, כמו בתמונת מראה, אותה מסירות של הנשים לפריון מנוצלת באופן טרגי על ידי הכוהנים עצמם לחילול קדושתן של הנשים. המקרא אינו מציין במפורש שמטרת ההגעה למקדש קשורה בפריון, אולם סמיכות הפרשות לסיפור חנה, שמגיעה להתפלל במשכן כדי להיפקד, מעלה את האפשרות שנשים רבות עשו זאת.
בפסוקים לא מוזכרת התנגדות מצד הנשים למעשים הללו, והשיפוט המקראי מציג את הסיפור כעוולה שנמצאת באחריותם של בני עלי. תיאור זה מעלה את החשד כי מדובר בניצול שהתרחש בגניבת הדעת, ובחסות התפקיד הרם והאמון שנתנו הנשים בכוהנים, משרתי ה'.
חומרתם הגדולה של מעשי בני עלי מתחדדת לאור תמונת הראי המדרשית, ועשויה להסביר מדוע מעשה זה מביא לנבואת פורענות מיידית וחריפה, הגודעת את משפחת עלי מלהמשיך לכהן בקודש. תפקידו של הכהן לשמור על קדושת המקדש, אך בני עלי ניצלו אותו למטרה ההפוכה ובכך מעלו בשורש תפקידם.
הסמיכות לסיפור חנה מעלה אפשרות נוספת להבנת מה שהתרחש במקדש, וכיצד הגיעה השמועה לאוזניו של עלי. המקרא מתאר כיצד חנה התפללה, "וְעֵלִי שֹׁמֵר אֶת פִּיהָ". כלומר, עלי האזין לתפילות הנשים, ואולי אף וידא שתוכנן יהיה ראוי למרחב המקודש. ייתכן שבדרך זו הוא גם שמע על מקרים אלו, כאשר הנשים שפכו את מר ליבן לפני ה'.
התגובה הראשונה של עלי לאופן תפילתה החריג של חנה, הוא חשד כי היא מצויה במצב של שכרות. זוהי תגובה שאינה מעידה על אמון בסיסי, ואף להפך. רק אחרי שחנה מסבירה את עצמה, עלי משתכנע ומברך אותה בפרי בטן.
חוסר האמון מהדהד שוב גם בפרק הבא, שבו מדגיש עלי שמעשה הנבלה בנשים הוא בגדר שמועה בלבד:
וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תַעֲשׂוּן כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ אֶת דִּבְרֵיכֶם רָעִים מֵאֵת כָּל הָעָם אֵלֶּה. אַל בָּנָי כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ מַעֲבִרִים עַם ה'. אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱ־לֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ (שמואל א, ב, כג-כד).
אי אפשר שלא לחוש במילים המהוססות שעלי משתמש בהן, כאשר הוא בוחר שלא להכריע באופן ברור, ומעביר את החטא מאחריות בית הדין אל המרחב שבין אדם לאלוהיו.
כשהעיניים כהות
החולשה שמפגין עלי ביחס למעשי בניו ולגורמים להם, נרמזת בדמיון שיוצר המקרא בין דמותו של עלי ליצחק. כפי שנאמר על יצחק, גם עלי מתואר כמי ש"עֵינָו הֵחֵלּוּ כֵהוֹת לֹא יוּכַל לִרְאוֹת" (שמואל־א ג, ב). המדרש מותח ביקורת על יצחק שנמנע מלראות ברשעת בנו עשו, וקושר בין תכונה זו לביטוייה הפיזי.
"וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" – מראות ברעתו של אותו רשע. אמר הקב"ה: יהא יצחק יוצא לשוק ויהיו הבריות אומרות 'זהו אביו של אותו רשע'? אלא הרי אני מכהה עיניו ויהא יושב בתוך ביתו. זהו שכתוב "בְּקוּם רְשָׁעִים יִסָּתֵר אָדָם". מכאן, כל המעמיד בן רשע או תלמיד רשע עיניו כהות (בראשית רבה סה, י; בתרגום).
גם כאשר תבוא נבואת התוכחה מאת ה' אל עלי, היא תדגיש את אחריות עלי למעשה בניו, ותקשור בין העיניים הכהות של עלי שלא ראו ברוע בניו, לחוסר יכולתו למחות ולנהוג בהם ביד קשה:
וְהִגַּדְתִּי לוֹ כִּי שֹׁפֵט אֲנִי אֶת בֵּיתוֹ עַד עוֹלָם בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם (שמואל־א ג, יג).
התמונה העולה מקריאת הסיפור והקשרו בדברי חז"ל מעלה כמה מרכיבים שמהדהדים היטב גם לימינו אנו. למרות הקושי לשאת את החיבור בין אדם המשרת בקודש לניצול מיני, המקרא מניח בפנינו את המציאות הקשה, ומתאר כיצד תופעה זו קיימת עוד מראשית קיומו של מרחב רוחני ודתי. הקושי לשאת, לשמוע, להאמין ולמחות, מצד קרוביהם של הפוגעים – קיים אף הוא.
התגובה הקשה של הקב"ה למעשים כאלו, עד לגדיעת שרשרת כהונה מישראל וחורבן המשכן בשילה, היא מגדלור מוסרי מהבהב, המבטא את החשיבות העליונה בשמירת המרחב של עבודת ה' נקי מניצול ומפגיעה.
ד"ר מרים שיפרוביץ' היא מרצה למקרא וחינוך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ומנחת קבוצות
