"יש לך תעודת הוראה או תואר ראשון?", שאל אותי המנהל וראש ישיבת "חברותא", הרב שמעון אדלר, לפני כעשרים שנה בחתונה ירושלמית. "אין לי", הסברתי בהתנצלות בין רעשי החתונה, "רק כעת השתחררתי, ועדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות בחיים". הרב שמעון האזין כדרכו בקשב רב, חייך ופסק: "אם כך, זה בדיוק מה שאני מחפש. אם אין לך תעודה או תואר, ואם עדיין לא לימדת בבית ספר, אשמח שתבוא לנסות לחנך אצלנו". פגישה זו הייתה פגישת החינוך והליווי הראשונה מבין מאות הפגישות שהיו לי עם האדם, המחנך והרב שמעון אדלר.
כמחנכים צעירים בישיבת חברותא – בית הספר שאותו חלם והקים – הוא היה משנן לנו כל הזמן: "תנקו את כל רעשי הרקע. רק שני דברים צריכים לעמוד לנגד עינינו, האחד הוא שהנערים יפתחו את אישיותם ויכולותיהם והשני הוא שיאהבו את הלימוד ואת התורה. אתם ממש תוכלו לראות אותם צומחים ומתפתחים לנגד עיניכם", הבטיח לנו. לבית הספר התקבלו רק תלמידים שממוצע ציוניהם היה מתחת לשבעים, ושהיו מוכשרים מאוד בנגינה, ספורט או סיירות. רבים מהתלמידים היו בתהליכי פליטה ממערכת החינוך. אחד התלמידים שלנו, שהיום הוא מנהל מוסד חינוכי גדול, שפך אקונומיקה לתה של המורה בכיתה ז'. תלמיד אחר, שהיום הוא מנהל חברה חשובה, ישב במשך כל כיתה ח' על כיסא מחוץ לדלת הכיתה, כי המורה טען שאינו מסוגל ללמוד דבר.
בבית הספר שהרב שמעון הקים התלמידים ניגנו, סיירו והתעמלו במשך רוב שעות היממה. בבוקר הם למדו תורה בתוכניות לימודים חדשות שייצרנו כל הזמן ושנועדו ללימוד רלוונטי המאהיב את הלימוד ובונה את אישיות הלומדים. משעות אחר הצהריים ועד שעות הערב והלילה עסקו התלמידים בפיתוח כישרונותיהם, ניגנו, סיירו והתעמלו. מבחן הסיום של מגמת סיירות, למשל, היה ניווט זוגות של כחודשיים מאילת לחרמון. מגמת מוזיקה הפיקה קונצרט ברמה לאומית. הוא טען שכשאדם מפתח את אישיותו ויכולותיו, ממילא מתחזק הביטחון העצמי שלו, ומי שיש לו אמון בעצמו יוכל לבנות חיים יציבים יצרניים ומלאי משמעות.
החשיבה הייתה מהפכנית. התלמידים לא נבחנו במבחני הבגרות, רק נדרשו לפתח את הידע והאישיות. מורי בית הספר נדרשו כל הזמן לחשיבה ויצירה, להעברת האחריות לתלמידים, לכתיבת תוכניות לימודים ולבניית תוכניות יצירתיות לטיפול בקשיי משמעת. חלק מאנשי המערכת שהגיעו לבית הספר תקפו אותו בחריפות, אך אחרים נפעמו ולא יכלו לעזוב. עבודות מחקר רבות נעשו על המפעל החינוכי הייחודי הזה בתקופתו, ועשרות תלמידים שהיום הם אנשי משפחה ועבודה ושחלקם מובילים בתחומם צמחו בבית הספר באותן שנים.
מה באנו לעשות כאן
לאחר שלוש שנים נקרא הרב שמעון להיות ראש מנהל החינוך הדתי. לבטים רבים ליוו אותו במעבר הזה, והבחירה לעזוב את ילדיו־תלמידיו ואת פרויקט חייו לטובת שיפור כלל המערכת הייתה לא קלה.
בכהונתו כראש מנהל החינוך הדתי המשיך בדרך שבה הלך כל שנותיו כמחנך. הוא המשיך לראות כל הזמן את התלמידים והתלמידות לנגד עיניו ולפתח תוכניות לימודים שיחברו בין הלימוד לחיים, יעמיקו את זהותם האישית של התלמידים ויאהיבו את לימוד התורה. כדרכם של מובילי דרך, היו לו גם מתנגדים. הרב שמעון לא נאבק אלא בחר בעשייה. ביחד עם ד"ר שלמה בן אליהו ז"ל ור' דוד פוקס פיתח שורה של תוכניות חינוכיות שהקיפו מאות מורים ועשרות אלפי תלמידים. התוכניות שיזם, "שבעים פנים", "לפניהם" ו"תורת חיים" הגדירו מחדש את מטרות הלמידה, את תכניה ואת אופני ההוראה, והצמיחו תפיסה חינוכית ופדגוגית שהמשיכה בתוכנית "לב לדעת" שפיתח ממשיכו בתפקיד, ד"ר אברהם ליפשיץ. התובנות שבתוכניות אלו השפיעו באופן משמעותי על החינוך בחמ"ד ובמדינת ישראל כולה.
בכל פעם שבה באתי להתייעץ עמו היה מאזין לי באורך רוח ובאופן עמוק, האזנה שמעולם לא פגשתי אצל אף אחד אחר מלבדו, ושהיא בעצמה סייעה מאוד להבין דברים רבים. לאחר מכן נהג לשקף את מה שאמרתי ולהראות לאחר מכן את התמונה הגדולה. "אני מבין ממך שמה שאתם עושים בכיתה עדיין אינו מביא את התוצאות המצופות ושאתה חושב שיש לשנות זאת", אמר, ולאחר שאישרתי שהבין את הדברים, פרס את התמונה הכוללת.
"חשוב שתזכור מה באנו לעשות בארץ הזו ובאיזו עת היסטורית אנו מצויים, מה הכוחות הפועלים במדינה וכיצד הם משפיעים על הילדים עד הכיתה שעליה אתה מדבר. מדינת ישראל היא מדינה חדשה, מדיניות החינוך אצלנו מעוצבת בצורה מסוימת ועליך לזכור את מכלול הדברים כל הזמן ולשאול את עצמך מה ישפר את האנשים בארץ הזו. זכור כל הזמן שהמטרה היא חינוך הילדים, ושהם יצמחו להיות הפנים של המשפחות שלנו, הרחובות שלנו והמדינה שלנו".
לפני כשבועיים ישבתי ליד מיטתו לשיחת ייעוץ אחרונה. במעין מבט של סיכום הוא סקר את שקידם בשדה החינוך וציין את התוכניות הפדגוגיות. "בסופו של דבר", אמר, "מי שמשנה את המתרחש מאחורי דלת הכיתה משנה את העולם כולו". לשאלתי על המאבקים שנדרש להם, ענה: "כיום איני מקדיש לכך חשיבות כלל. מה שאמיתי נשאר ומה שהצלחנו שיישאר הוא אמיתי, והשאר – קצף על פני המים".
החלש הוא מי שאנחנו
בראשית דרכו בחר הרב שמעון לנהל את אולפנת אבן שמואל שהייתה אז פריפריה רחוקה. "החוליה החלשה של החברה", אמר לי לא פעם, "היא המבחן שלנו, היא המראה שלנו והיא מי שאנחנו באמת". לאחר מכן בהיותו עמית במכון מנדל בחר להקים את "חברותא", שיועדה לתלמידים שלא התאימו למערכות בית הספר, ובהיותו ראש מנהל החמ"ד הקפיד כל הזמן לראות את כל סוגי התלמידים ולהיענות לצורכיהם. הוא סיפר פעם שבעת כהונתו לזמן קצר כמפקח במחוז דרום, הקפיד לא לבוא לביקורים ממלכתיים בבתי הספר. "הייתי בא לטיול שנתי, יושב בספסל האחורי עם התלמידים כל הדרך עד אילת, ואז כבר ידעתי הכל על בית הספר".
לאחר שכיהן במשך שמונה שנים כראש מנהל החינוך הדתי הוא עשה מעשה שהרים גבות רבות והפתיע אנשים רבים, אך דומני שהעיד על כל דרכו וכנותו החינוכית. מראש מערכת החינוך הדתית הוא חזר, מתוך בחירה מלאה ותוך דחיית כל ההצעות שהוצעו לו, לחנך כיתה בתיכון הימלפרב במשך כשמונה שנים (לצד חניכת עמיתי מכון מנדל).
"אני מאמין שהלמידה משנה את האדם, וזו המשימה החינוכית של כולנו בדור הזה", אמר לי לא פעם מי שהקפיד לחנך כל ימיו מהספסל האחורי של האוטובוס, ואת תלמידי הספסל האחורי של האוטובוס.
השבוע נפרדנו מאחד מאנשי החינוך הגדולים שהכרתי, איש עניו, אדם ענק ומחנך.
ד"ר משה וינשטוק מכהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך
