תאר לך שתוך כדי חיפוש בספרייה אתה נתקל בספר אחד, שונה מן האחרים, שלוכד את עינך משום שעל שדרתו מופיע שם משפחתך. אתה פותח אותו מתוך סקרנות ומגלה בו דפים רבים הכתובים בידיים שונות ובשפות שונות. אתה מתחיל לקרוא בו, ומבין אט אט מה טיבו. מדובר בסיפור שדור של אבותיך מספר למען הדור הבא אחריו, כך שכל מי שייוולד למשפחה זו יוכל ללמוד מניין בא, מה אירע לקודמיו, למען איזו מטרה חיו ומדוע. תוך כדי עלעול בדפים אתה מגיע לעמוד האחרון – עמוד ריק, למעט כותרתו. כותרת זו נושאת את שמך (רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עמ' 35).
האם יהיה זה קולה של היהדות הספרדית שיעניק צבע חדש ותחייה ליהדות הישראלית? האם יהיה זה הקול הפמיניסטי שיעורר את ההתחדשות היהודית ? מי שעוקב אחר הרוחות הנושבות בשיח הזהות של החברה הישראלית, זוכה מדי כמה שנים לשמוע קול חדש שמעורר לא רק התעניינות אינטלקטואלית ורוחנית, אלא תקווה של ממש. בעשר השנים האחרונות נדמה שקולו של הרב זקס הוא הקול הפילוסופי שישראלים רבים מחכים לשמוע.
תחילה שיערתי שמדובר בזרם מסוים של הציבור הדתי הליברלי, שהטה אוזן לדבריו. אלא שאז פגשתי את סמנכ"ל משרד החינוך, המזדהה כחילוני ואומר לי: סוף סוף מצאתי רב, כזה שאני רוצה להקשיב לו. ואז הופתעתי לגלות את אותם צעירים וצעירות חרדים הבוחרים לעיין ב"שיג ושיח" – דרשותיו של הרב זקס לפרשת השבוע. המוכר בחנות הספרים ידע לספר כי זה כמה שנים שה"הגדה של פסח" עם פירושו והדרכתו של הרב זקס היא הספר הנמכר ביותר בחנותו. אפשר אפוא להצביע על תופעה תרבותית ומחשבתית. אך האם מדובר באופנה חולפת בלבד?
במקום לתפוס עמדה של חוזה או נביא, אני מבקש להציע כמה נקודות למחשבה בדבר משמעות ההקשבה לקולו של הרב זקס.
הבחירה הרדיקלית: להיות יהודי
השאלה שמלווה יהודים רבים בעולם של העת הזאת, וזוכה לניסוחים מגוונים שעניינם אחד, היא "מדוע עליי להישאר יהודי". ידועים לי, אומר הרב זקס, רק ארבעה משברים גדולים שעברו על העם היהודי, שהציבו בפניו את השאלה הזאת במלוא חריפותה – האם להמשיך ולהיות יהודים. קיומה של היהדות מותנה בנכונותם של דורות רצופים להמשיך ולהעביר את המורשת לדורות שאחריהם. אולם בעת הזאת, כאשר אחד מכל שני צעירים יהודים מחליט שלא להמשיך את הסיפור היהודי, השאלה מדוע להיות יהודי עולה על הדעת בצורות חדשות ונוקבות מתמיד.
אין זו רק הבחירה להמשיך ולהעביר את המסורת, אלא הבחירה לתת משמעות לבחירה הזאת. כך מציע הרב זקס להבין את שאלתו של משה במעמד הסנה, "מי אנכי". הכתובים מלמדים שמשה הטיל ספק ביכולתו להיות המנהיג שיוביל את בני ישראל אל חירותם. אך בעיני הרב זקס, משה שאל שאלה עמוקה ורחבה אודות זהותו – הזהות הנעלמת שנעה בין המוצא העברי, הלבוש המצרי, והחיים המדייניים – הזהות שמבקשת להיות מוגדרת מחדש, כשליחות.
המשמעות האוניברסלית של הפרטיקולריות היהודית
בין הדתות הפוליתאיסטיות ובין הדתות המונותאיסטיות, מגלמת היהדות פרדוקס: האל – אוניברסלי, ואילו הברית – פרטיקולרית (משבר וברית, עמ' 188). אמנם האל הוא בורא העולם כולו, אך הוא פונה ועושה את האדם, כל אדם, בצלמו. ואף על פי כן, התורה איננה פונה ומצווה את כלל בני האדם, אלא רק עם אחד, שאף איננו מתואר כבעל שליחות אל העולם, או כמי שמצוּוה לגייר את העמים כולם.
מן הצד האחד נראה שלוּ הייתה היהדות דת אוניברסלית, היה זה מפשט מבחינה רעיונית ומוסרית את דילמות היסוד של האמונה היהודית. מן הצד השני, אילו היהדות הייתה פרטיקולרית בלבד, שבטית או לאומית בלבד, גם אז היא הייתה מבחינה אידיאולוגית קלה יותר ליהודים. אולם היהדות מתקיימת דווקא בתוך המתח הפרדוקסלי והבלתי אפשרי הזה. בעצם הווייתו מעיד עם ישראל על השותפות האוניברסלית בצד היחידות הפרטיקולרית. היהדות מפתיעה אותנו בהיותה מחאה כנגד השבטיות והגזענות, לצד היותה מחאה כנגד הפתרונות האוניברסליים שאינם מכירים בשונות. בעצם האפשרות שהיא נותנת להכרה באנושות כולה, מבלי לרצות שכולה תהא אחידה ודומה, היא מעניקה משמעות חדשה למושג "היות אדם".
הדיאלוג עם השונה והשונים
"הציוויליזציה המערבית ידעה חמש תרבויות אוניברסליות", שהביאו ברכה להתפתחותה של האנושות כאנושות, אך בו בזמן "הן צמצמו את השוני" (לכבוד השוני, עמ' XXVII). הן הביאו להחלשה של הגיוון התרבותי, לאובדן מנהגים מקומיים, ואף להיעלמותן ולהיטמעותן של מסורות ייחודיות בתוך התרבות השלטת. ההפתעה התרבותית של מאה השנים האחרונות היא שתהליך צמצום השונות בין בני האדם נמשך. התהליך הזה איננו מתרחש בגלל שלטון פוליטי מרכזי, אלא כתוצאה מפעילותן של קבוצות, תאגידים, מערכות בינלאומיות וגלובליות. למרות בשורת החירות של הפרט, תחת המטרייה הכלכלית, התעשייתית והחברתית, בני האדם הופכים דומים יותר זה לזה.
"הדרו של עולם שברא א־לוהים", מלמד הרב זקס, "מצוי בריבוי המרהיב שבו". אלפי השפות, מגוון התרבויות, דרכי היצירה המרובות, עושר המחשבות – כל אלו מלמדים את המסר הדתי היהודי: לכבד את השוני. חשיבותה של השיחה, הוא אומר, איננה ביכולת לבנות הסכמות משותפות, אלא בתשומת הלב המאפשרת להעניק ערך לדעותיו של הזולת, גם כאלה שאינני יכול לקבלן. הדיאלוג החשוב איננו השיחה שאנו מנהלים עם הדומים לנו. ההפך הוא הנכון: "האנשים שאינם כמונו הם המצמיחים אותנו" (מוסריות, עמ' יז).
המשמעות המוסרית של המחשבה הדתית
אחת השאלות הבסיסיות ביותר בכל חברה נוגעת לעקרונות המוסר המשותפים שלה. חברות מחפשות את ההסכמה על הטוב והרע, את היסודות המארגנים של הקהילה, בצד שמירה על הפרטיות ועל החירות. אך האם החברה צריכה לעגן את העקרונות המוסריים שלה בחקיקה, במוסדות, או שאולי מוטב להשאירם לאמונות האישיות ולבחירות הפרטיות? כיצד נמצא את האיזון בין התחומים שבהם ראוי להגביל את ההתנהגות וההתנהלות האישית בעזרת המוסדות, ובין התחומים שבהם מוטב להשאיר לכל אחד ואחת את החירות והבחירות המתאימות לו?
המחשבה היהודית מעניקה ממד נוסף להתלבטות הזאת, ממד דתי מוסרי. המחשבה הדתית, אומר הרב זקס, מלמדת אותנו ענווה מהי. אך הענווה הזאת איננה רק מפני ההכרה בחולשותיו של האדם ומגבלות ידיעותיו, אלא גם מפני היומרה לדעת את התוצאות של מעשינו. הדת תובעת מן האדם לחשוב לטווחים ארוכים. לקבל על עצמו את האחריות גם כלפי הדורות הבאים שאין הוא מכיר ויודע. לשאת באחריות גם לתוצאות שהן התוצאה העקיפה של מעשיו, ומה שנגרם על ידם.
ההתייצבות הדתית והרוחנית מול אתגרים גדולים
קשה להכחיש כי למאמינים רבים, הדת היא האמצעי המרכזי לבריחה מן הקשיים וממצוקות היומיום. האמונה בכוחו של האל מאפשרת להם להתעלם מקבלת אחריות על עצמם או על החברה. האם הדת היא בבחינת אופיום להמונים? לשאלה זאת משיב הרב זקס בשלילה, ועל כן, אחד הכינויים המאתגרים ביותר שבהם הוא מאפיין את היהדות היא "דת של אי נחת מקודשת" (לרפא עולם שבור, עמ' 35). כביכול הכריזה היהדות על העדר שביעות רצון מן המצב הקיים, ועל רצון להיאבק עד בלי די למען הצדק והיושר. דמויות המופת המקראיות הן אלה הנכונות להתייצב בפני המלך, בפני השליט ואף בפני הא־לוהים, ולדרוש את תיקון המעוות.
האתגרים העומדים בפני האנושות בעת הזאת גדולים מאי פעם. ההתערבות של האדם בטבע הגיעה לממדי הרס שלא העלינו על דעתנו. המקרא מלמד את האדם שאין הוא הבעלים של הטבע, ובו בזמן היא מלמדת אותו שהציווי הראשון הוא "לעבדה ולשמרה". כאילו הטיל הקב"ה איסור דתי על האדם: אל תתייאש!
המחשבה הדתית איננה מספקת "תשובות קלות לשאלות קשות", אלא יוצרת מסגרת רעיונית להבנת האחריות המוטלת על האדם, ואת החובה להתמודד עם הסוגיות הגדולות והקשות ביותר. וכך, שב ואומר הרב זקס, יותר ממה שהתורה מלמדת את האדם להאמין באל ולקיים את מצוותיו, היא מלמדת שא־לוהים אינו חדל מלהאמין באדם, ובשל כך מצפה ממנו לקבל אחריות.
האם הרעיונות הללו הם ההסבר העמוק להתעניינות הישראלית ברב זקס? אני נוטה לחשוב שכן. האם ניתן, וכיצד ראוי, לתרגם את הרעיונות הללו לתוך השיח היהודי הישראלי? על כך אני מעדיף להשיב במילותיו של הרב זקס עצמו:
לענות על השאלות הללו, פירושו לצאת למסע. הזהות היהודית הייתה כרוכה תמיד במסע כזה, מאז ימיהם של אברהם אבינו ומשה רבנו. מסלולו של המסע, כדרכו של מסע יהודי, לעולם לא יעבור בדרך המלך. אך יהיה זה מסע דרך סדרה שלמה של רעיונות רדיקליים שעדיין אינם מובנים כל צורכם (רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו, עמ' 17).
