"גילוי מחדש". אלו שתי המילים המתארות את התחושה שאני חש זה כמה שבועות, מאז שהתחלתי לעיין בפירוש החדש למשנה מבית מכון שטיינזלץ: גילוי מחדש של המשנה, טקסט היסוד של התורה־שבעל־פה, על צחות לשונה ואיכויותיה העריכתיות־צורניות, היבטיה הריאליים, ההיסטוריים והארכיאולוגיים, ועצם תחום לימודה והוראתה.
מפעל האדירים הזה, המשתרע על שלושה־עשר כרכים (כ־650 עמודי צבע כל אחד מהם) – שבהפקתו היו שותפים עשרות תלמידי חכמים, חוקרים מתחומי הלשון, הבוטניקה והארכיאולוגיה וגרפיקאים – הוא מופת של יצירה קיבוצית, כמו המשנה בעצמה, ומזיגה של למדנות ברמה גבוהה ויכולת תמצות במקום שאמרו לקצר.
לפירוש שלושה רבדים־מדורים עיקריים, ושניים־שלושה רבדים משלימים – בתבנית דומה לפירושי שטיינזלץ לתלמוד ולרמב"ם. הרובד הראשון הוא פירוש צמוד למשנה, המשלב בתוכו את לשון המשנה עצמה. זהו פירוש מינימלי ביותר, שמעלתו הרבה בהכרעתו: לא מובאות בו דעות חולקות או שונות לביאור המשנה, אלא דעה אחת ויחידה (לעיתים כזו המשלבת בין פירושים שונים) ומצוין בקצרה כיצד נפסקה ההלכה. לעיתים קרובות מוסבר הדין גופו, בלא הרחבה על טעמו.
כך יכול הלומד ללמוד "משנה" במשמעה המקורי (להבדיל מגמרא), קרי הדין כשלעצמו בלא הרחבה על טעמיו. לרובד זה שייכות גם ההקדמות המועילות: בתחילת כל מסכת מובאות פרשיות המקרא הרלוונטיות ומופיעה הקדמה למסכת; בתחילת כל פרק מופיעה הקדמה קצרה על עניינו של הפרק; ולפני כמעט כל משנה – ולעיתים גם בין חלקיה – הקדמה קצרצרה ומועילה.
הרובד השני הוא ההרחבות. בחלק זה של הפירוש מובאים טעמי המשנה ומסוכמות בקצרה ובבהירות שיטות המפרשים בביאורה, בנוסח המתאים למעיין המתחיל וכפתח למעיין המעמיק. במדור זה מוסברת גם הבחירה בפירוש שהובא כעיקר. תשומת לב מיוחדת מוענקת לתוספתא. ראוי לציון עושר המפרשים המשמש במדור זה: מהפירושים הקלאסיים (כגון רמב"ם, ברטנורה, תוספות־יום־טוב) ועד לפירושים מצויים פחות ("הון עשיר", "שנות אליהו" או פירושים מקוריים של רי"נ אפשטיין ור"ש ליברמן שהגישה אליהם סבוכה ללומד הממוצע). שימוש רב נעשה ב"מלאכת שלמה", פירושו רחב ההיקף של ר' שלמה עדני מן המאה ה־16.
במדור זה ניכרת מלאכת הקיצור המופתית. בגשת המפרש למשנה רב הפיתוי להאריך ולהפליג בעיונים ודיונים. זו הייתה דרכם של רבים ממפרשי המשנה. עורכי המהדורה השכילו לבחור דרך קצרה. מאות עמודי הרחבות נותרו על רצפת חדר העריכה ורק מעט מן המעט נשאר, בהתאם לשיקולי מדיניות עקרוניים: הבחנה בין עיקר וטפל, בהירות, נושאים שאינם זקוקים לידע קודם, ומיעוט בחידושים.
מעתה יכול אדם ללמוד משנה – גם משנה מורכבת – בכמה דקות ולהמשיך הלאה בלא "נקיפות מצפון". לשון אחרת: אין צורך לקרוא עמודים שלמים כדי לעמוד על פשט המשנה. הלומד, המתחיל והוותיק, יכול לראות את המשנה כפי שהיא, בכוליותיה ועצמיותה, ולא כמצע לדיונים תלמודיים ארוכים. נאים לכאן דבריו של ח"נ ביאליק בהקדמתו לפירושו למשנה: "אל הדרך הקצרה מגיעים בדרך הארוכה ביותר. ואף הפירוש הנתון כאן, בכל פשטותו החיצונית וצמצומו, עבודת עיון ושקול דעת מרובה, ולעתים גם מורכבת מאד, צפונה בו בפנים".
תורמל, סקורטיא וקטבוליא
הרובד השלישי הוא מדור הרקע ובו הערות בענייני בוטניקה, ארכיאולוגיה, לשון ועוד. למשנה כידוע היבטים ריאליים רבים – במידת־מה יותר מן התלמוד, המפשיט את "הכאן והעכשיו" והופכו לעקרוני – והללו רחוקים מאיתנו עד מאוד. מדור הרקע מצמצם את המרחק במידה ניכרת. כך לדוגמה מובאים הזיהויים המקובלים לצמחים הנזכרים במשנה, בתוספת הסבר בוטני קצר־אך־מקצועי ותמונות מרהיבות עין, מבוארות מלאכות חקלאיות ואחרות, מתוארים הריהוט וכלי הבית, ועוד ועוד.
נציין כדוגמה את ה"אפונים", צמח הנזכר כמה פעמים במשנה. ללומד בפירושים הרגילים נדמה מין זה כזהה לאפונה בת ימינו, "אפונת הגינה", או כמין עלום כלשהו. אך אליבא דאמת (לפי רוב החוקרים) זהו מין אחר, מוכר וידוע. "אפונים" במשנה אינם הצמח הקרוי בימינו בשם זה אלא חומוס (בעברית: חימצה), גידול ארץ־ישראלי ותיק, הקרוי כך כנראה על שם האף הקטן (אפּוֹן) של זרעיו. "אפונים הגמלונים" הנזכרים אף הם במשנה הם חומוס מזן מסוים, גדול יותר. מין זה נזכר גם ב"כתובת רחוב" (פסיפס מרהיב מן המאה החמישית–שביעית שנמצא בעמק בית שאן ובו רשימות הלכתיות שנמצאות בתוספתא ובירושלמי), ועובדה זו מצוינת גם היא במדור, לצד צילום הכתובת.
אומנם בסוגיות אלו ואחרות כבר עסקו חוקרים רבים, אך אין יד הכול מצויה בספריהם של פליקס, עמר ואחרים – קל וחומר שללומד הרגיל אין כל דרך להגיע להסברי הריאליה של משנה פלונית כאשר הוא לומד אותה. במדור זה גם הסברים שנכתבו על ידי חוקרים במיוחד בעבור המהדורה ואינם מצויים במקומות אחרים. יודגש כי אין מדובר ב"צבע" בעלמא; לעיתים קרובות לימוד המשנה לוקה בחסר אם הריאליה עמומה. לא ניתן ללמוד משנה בלא להבין מהי מידת "בית סאה", מהו "פונדיון", מה בין "חמץ" ל"שאור", או מהם "תורמל", "סקורטיא" ו"קטבוליא" (מיני כלי עור המוזכרים בכלים טז, ד ומבוארים על אתר לצד מקורם בשפות אחרות). קשה מאוד ללמוד סדר זרעים בלא להבין באילו צמחים מדובר, בלא להכיר את מהות הנוהג החקלאי המתואר וכן הלאה.
במדור זה ימצא הלומד גם רקע לשוני למילים במשנה ולדרכה הלשונית בכלל, ביוגרפיות קצרות של התנאים הנזכרים בה, הסבר על מידות ומשקלות, מפות ועוד ועוד. והכול בתוספת איורים, תמונות וממצאים ארכיאולוגיים – מהם החיוניים להבנת המשנה, מהם המוסיפים נופך ללימודה. והדברים מאירים.
העיצוב מדגיש את הקצב
על גבי שלושת מדורי היסוד הללו קיימים שלושה מדורים נוספים. מדור "אורח ההלכה" מציין את ההלכה כפי שנפסקה ברמב"ם ובשולחן ערוך. מדור הלכתי נוסף, בבוקסות סגולות, נדיר יותר, עוסק בשאלות הלכתיות שהתעוררו בזמן הזה (כגון כלאי בגדים בעידן המודרני, או חיובו במצוות של אדם חירש בימינו). בסוף כל כרך מובאות ביוגרפיות קצרות של הפרשנים והחוקרים שדבריהם הוזכרו בכרך. למרות ריבוי השותפים במפעל, אופיו אחיד ומלאכת העריכה הדוקה (אכן בחלק מהכרכים ניתן היה לדייק יותר את עריכת הלשון, ויש לקוות שמעוות זה יתוקן בהדפסות הבאות).
שלל המדורים – המרבים "להתכתב" זה עם זה – מגשימים היטב את ארבע המטרות שהציב הרמב"ם בהקדמת פירושו למשנה, וראוי לכל ביאור למשנה להגשימם: פירוש פשט המשנה ומילותיה; פסיקת הלכה; מבוא ללימוד התורה־שבעל־פה; ו"מזכרת לכל מי שקרא וידע". החלוקה המרובדת של הפירוש מאפשרת ללומד להיות בבחינת "אכול כפי יכולתך", והופכת את הפירוש בר־שימוש לגדולים וקטנים כאחד.
ניכר גם כי מעצבי המהדורה השקיעו חשיבה גרפית מעמיקה. בניגוד גמור למטבע הלשון הידוע בספרים הישנים, "שלא להשאיר הנייר חלק", העמודים במהדורה אינם עמוסים וכל משנה נפתחת בעמוד חדש. ועיקר: לשון המשנה מופיעה בצד ימין של העמוד באותיות גדולות, כשהיא מחולקת לשורות קצרות ביותר (ולצד זה היא אינה נמשכת על פני יותר משני עמודים, זה מול זה, כך שלשון המשנה כולה עומדת מול עיני הלומד). סגנון חלוקה זה מאמץ את שיטת החלוקה ב"משנה סדורה" ומוסיף עליה: השורות כאן קצרות יותר (כארבע־חמש מילים בשורה) וכך מודגש המקצב הלשוני המובהק של המשנה, העשוי כמין סטקטו, וכן כותרותיה של המשנה.
חלוקה זו (וכמוה החלוקה לפסקאות) מסייעת כשלעצמה להבנת המשנה – יש בה כמובן גם ממד פרשני – ומעמידה את הלומד על האיכויות הלשוניות־תחביריות של המשנה. משמאל ללשון המשנה ותחתיה מופיעים הביאור הקצר, ההרחבות והריאליה. מבנה הדף מאפשר ללומד לשוב – אחרי שטעם כל צורכו מן התוספות – אל העיקר, אל המשנה עצמה, ולראות אם הוא מסוגל כעת להבינהּ בלא פירוש. העימוד גם מאפשר מעבר זריז על משניות שכבר נלמדו במין דפדוף. דרשת האמוראים "וטוב לב משתה תמיד – אלו בעלי משנה" (סנהדרין ק ע"ב), "שנוחה ללמוד" כפירוש רש"י (שם), מקבלת עתה מובן חדש.
קנקן חדש מלא יין משומר
שלושה רנסנסים היו לה למשנה משלהי ימי הביניים ועד עתה. הרנסנס הראשון אירע בתקופת התוספות־יום־טוב והמלאכת־שלמה שנכתבו שניהם בפרק אחד, בשלהי המאה ־16, זה בגולה וזה בארץ ישראל (בהקשר זה יש לציין את עניינם של מקובלי צפת במשנה). כפי שהעיד הרמב"ם בהקדמתו למשנה וכפי שציינו גם חוקרים, לימוד המשנה באופן עצמאי לא היה נפוץ בתקופת הראשונים – כל שכן בתקופת הגאונים – והלימוד התמקד בתלמוד ובסדרים הנוגעים להלכה.
רנסנס שני בפירוש המשנה אירע במערב אירופה במאה ה־19. אנשי "חכמת ישראל" עסקו בביאור המשנה על היבטיה הריאליים, הלשוניים, המתודיים וכיוצא בזה (זכריה פרנקל ועוד), ובמקביל – לעיתים כתגובה – החלו גם יושבי בית המדרש לעסוק במשנה ביסודיות (תפארת ישראל, רד"צ הופמן).
רנסנס שלישי בפירוש המשנה והוראתה התחולל במאה העשרים בארץ ישראל. פירושו של ביאליק למשנה (המגיע עד סוף סדר זרעים) ופירושו של פרופ' חנוך אלבק סימנו את תחילתו; וביאור קהתי פתח את שער המשנה לחניכי בני עקיבא ומשם לעולם כולו (וייזכר כאן גם פירושו הבלתי־מוכר של אליעזר לוי, משנה מפורשת). המהדורות המצוירות פתחו את שערי המשנה במסכתות בודדות (מהדורות מכון המקדש; משניות גרשטיין; ביאורים מצוירים למסכתות כלים, אהלות ועוד). וסדרת "משנת ארץ ישראל" העמיקה בין השאר בריאליה של המשנה.
משנת שטיינזלץ מוסיפה על נדבכים אלה – ומסכמת ומנגישה רבים מהם – ומגישה בפני הלומד את תורת ארץ ישראל בקנקן חדש מלא יין משומר.
הרב עדין שטיינזלץ נפטר אומנם לפני כשנתיים – ובשנים האחרונות לחייו היה מוגבל בעבודתו – אך לא לחינם קרוי הפירוש על שמו. עבודת הכתיבה של הפירוש החלה לפני כשתים־עשרה שנים, שבמהלכן כתב הרב שטיינזלץ את הביאור הצמוד לסדר זרעים, התווה את העבודה על ההרחבות ויתר המדורים, והעיר עליהם את הערותיו (גם לאחר שחלה). ביתר הסדרים (מלבד טהרות) מתבסס הביאור הצמוד על ביאורו למשנה שבתלמוד בבלי – כפי שמראה השוואה פשוטה.
חבר העורכים מעיד כי הפירוש היה יקר מאוד לליבו של הרב שטיינזלץ. חתימתו של הפירוש עתה – אחרי הפירושים לתלמוד, לרמב"ם ולתנ"ך – יש בה אפוא גם מחווה מרגשת לאדם גדול שסיסמת חייו הייתה "למֵד את עמי", ושלימדַנו פרק בריצה למרחקים ארוכים. ראוי להליץ על הפירוש את מאמר חכמים בתלמוד (יבמות צז ע"א): "'וחִכֵּך כיין הטוב […] דובב שפתי ישנים' – ככומר [ערֵמה] של ענבים – כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב [מתנועע ויוצא], אף תלמידי חכמים, כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה – שפתותיהם דובבות בקבר".
