בשבוע שעבר ניסיתי להציג לפניכם את עקרון האוטונומיה, שבו ראה הפילוסוף הגרמני הגדול עמנואל קאנט את יסוד המהות של המוסר. למדנו מקאנט שאנו חייבים לשמור את ציוויי המוסר לשמם, שלא על מנת לקבל פרס או עונש, לא בידי אדם ולא בידי שמים. יתרה מכך, מקור החיוב של המוסר נמצא במוסר עצמו, ולא בגורם אחר מחוצה לו. מסקנה מיידית: אם אנו מקיימים את הציוויים המוסריים מפני שהם מצוות הא־לוהים, כמנהג היהודים, המוסריות פגה, נעלמת. העושה כך הוא אכן שומר חוק אך אינו אדם מוסרי.
כדי להבין את טענת קאנט, נתאר לעצמנו אדם הנותן צדקה כדי לרומם את שמו. במקרה זה, שיקולים אנוכיים מתערבבים בקיום הצדקה ופוגמים בה. האדם חייב לעשות צדקה מפני שזוהי חובה מוסרית המחייבת אותו, ותו לא. נפלא!
אך עתה הבה נשוב אל נפשו של נותן הצדקה. נניח שהאדם נותן צדקה מתוך חמלה בראותו "אחר" המתייסר בעוני; כאן כבר התערב היצר הטוב. אך הנה השאלה חוזרת. האם צדקה הניתנת מתוך חמלה נחשבת כצדקה במעלתה הגבוהה, או שמא עדיין לא ייחשב הדבר למעשה מוסרי נעלה? לפי קאנט, כאמור, פעילות היא מוסרית אם היא מודרכת אך ורק מתוך כיבוד החובה המוסרית, בעוד רגשות ומוטיבציות אחרות אינם אלא יצרים הפוסלים את המוסריות. נתרגם זאת לעברית: לפי קאנט, יהודים השומרים את מצוות ה' אינם יכולים להיות מוסריים.
עקרון שני המטבעות
אולם, הבה נניח את קאנט ונחזור אל מקורותינו. האם אין בעיה כזאת במחשבה היהודית? ובענייננו – הצדקה היא קיום מצווה או הבעת רחמים לסובל? אכן, רבי שמחה בונם מפשיסחה עמד בפני דילמות דומות, ועליהן נמסר על ידי ר' שמואל משינווא, מחבר "רמתיים צופים" – פירוש חסידי מקסים על התנא דבי אליהו (כז, עד). כך עשה הרבי החסידי הגדול כשביקר בעיירה כלשהי – נתן צדקה רבה למשפחה ענייה, ולבסוף, אחרי שמילא את חסרונה, הוסיף – לתימהון כולם – עוד כמה מטבעות. וכך הסביר:
זה שנותן לעני בתורת רחמנות – אינו בכלל צדקה. והוא כמו שמבריא גופו, שאינו יכול לסבול עוד רחמנותו וצרותיו. ולזה צריך ליתן צדקה כמה פעמים, עד שלא ירע לבבך. היינו שלא יהיה עוד רחמנות על העני המקבל, ואז מקיים… מצוות צדקה.
רבי שמחה בונם טבע כאן את עקרון "שני המטבעות" – צדקה מתוך רחמים וצדקה לשם קיום המצווה. לפני שנים שמעתי שעדיין היו כאלה שהלכו בדרך הרבי.
אכן, פתרון הלכתי־פילוסופי יפהפה. קאנט ודאי היה מתעצבן על כך או שלא מסוגל היה להבין. אלא שגם לבי לא היה שלם עם עמדתו של הרבי. את הדרך הראה לי הרב יהודה עמיטל ז"ל, שהשבוע מלאו שמונה שנים לפטירתו (בספרו "עולם בנוי וחרב ובנוי", עמ' 98 ואילך) כשהוא מתבסס על המהר"ל: "המסר הראשון של היהדות היה המחויבות לצדקה ומשפט. כך נאמר אצל אברהם אבינו (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". הרב עמיטל מדגיש: "לא נאמר כאן ושמרו את מצוות ה', כי עדיין לא ניתנו מצוות". הוא הדגיש שבקביעתו זאת הוא מפתח את עמדתו של הראי"ה קוק הטוען שבבסיס ההלכה נמצא "המוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם".
זוהי דרך אחרת מזו של הרבי מפשיסחה, וכפי שהרב עמיטל כותב: "יש מצוות שאדם צריך לקיים אותן לא משום שנצטווה מפי הגבורה, אלא משום שזהו רצונו וזאת הכרתו הפנימית [של האדם]". והכרה פנימית זאת נולדת במפגש שבין אדם לאדם.
לעשות דברים מרצונו
הרעיון מתבסס על דברי המהר"ל בפירושו לרש"י (גור אריה כ, כב) על הפסוק (שמות כב, כד): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה". על "אם" זה (ועל שכמותו בשני מקומות נוספים) תמהו חכמים – הרי "אם" פירושו "במקרה ש־", כלומר ה"אם" מגדיר תחום שהוא רשות. הכיצד? הלוא חובה להלוות לעני? והנה המהר"ל נותן תשובה פרדוקסלית: "יש לפרש מה שכתב לשון 'אם' אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזרת המלך – אין הדבר לרצון להקב"ה". האדם חייב לעשות את הדברים האלה "מרצונו".
המהר"ל מיישם עיקרון זה גם לגבי מצוות נוספות, וכדי להדגיש אוסיף לדבריו את המילה 'רק'. "[רק] כשיעשה [האדם] מרצונו הוא [=הקב"ה] מרוצה… אם הלווה כסף כאילו מקיים גזרת המלך אין זה מצווה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב". המהר"ל מפנה אותנו לפסוק נוסף: "כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ… בְּתִתְּךָ לוֹ". נתת לו, יפה! התורה מצפה ממך משהו נוסף: "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ". היא מצפה שלבך יתייחס לסובל, שיזדהה עם עומקה של המצווה, ולא רק למצוותיות שבה.
הרשו לי עתה לחזור להתחלה. אייכמן ראה בעצמו מעין תלמיד של קאנט. האם קאנט אחראי על משהו מהתנהגותו? קאנט זכה להתקפות ולהגנות מלומדות. אני מבקש להעלות כאן כיוון אחר, שאליו הגעתי לא בספקולציות פילוסופיות, אלא בהרגשה של מעין אבל וכעס על מחיקת היצר הטוב מהפילוסופיה. אכן, משוכנע אני שהחטא היסודי במערכת הפילוסופית של ההגות הגרמנית שאפשרה את השואה נעוץ במחיקת היצר הטוב – הרגשות המוסריים, ובצורה פרדוקסלית גם הרגשת הרוע והיצר הרע. כדבריו של אייכמן במשפט: "מקאנט למדתי את חשיבות קיום החובות".
המילון הבסיסי של היחסים המסורתיים נהרס. או אז נמחקה כל הרגשה של הזדהות עם הכאב והבכי של האחר. הרגשת ה"חובה" דחתה כל יחס של דחייה כלפי הרוע, ומכאן נמנעה האפשרות לשמוע את הכאב ואת הבכי של האחר, נאטמו האוזניים לצעקות הסבל של ילדים הצועקים "ראטעוועט, ראטעוועט" – הצילו, הצילו – כדבריו של הרבי מפיאסצנה שנהרג בשואה (אש קודש, חוקת, 1942).
