בח' בשבט תשס"א נרצח ד"ר שמואל גיליס בפיגוע ירי, בעת שהיה בדרכו מעבודתו כרופא בבית החולים הדסה עין־כרם לביתו ביישוב כרמי־צור. רכבו של גיליס נפגע מירי של מחבלים ברכב עוקף, לא הרחק מצומת גוש עציון, לפני מחנה הפליטים אל־ערוב ובסמוך לבית הברכה.
כבר במהלך ימי השבעה על בעלה אמרה רותי גיליס, רעייתו של שמואל, שברצונה "להקים משהו לטובת החיילים" במקום שבו נרצח בן זוגה. המחשבה הראשונית שלה הייתה על עמדה קטנה שיוגשו בה עוגות לחיילים המשרתים באזור. רותי ושמואל נהגו פעמים רבות להביא עוגות לחיילים ששירתו ביישוב ומחוצה לו. הרעיון של מקום קבוע שבו יקבלו החיילים יחס חם מתושבי האזור, היה נראה בעיניה דרך נאותה ומכובדת להנצחתו של שמואל. ואכן, כבר במהלך השבעה הציבה המועצה האזורית מכולה ברחבה הסמוכה לצומת גוש עציון, לצורך פתיחת הפינה החמה. עשרה ימים לאחר הרצח של שמואל גיליס, נרצח בכביש המנהרות תושב ראש־צורים צחי ששון הי"ד. אשתו אוסי חברה לרותי גיליס, לפתיחת הפינה לזכרם של שמואל וצחי.
מאז חלפו יותר מעשרים שנה, וכיום אין תושב בגוש עציון או חייל שמשרת באזור שאינו מכיר את הפינה החמה. ממכולה עם מקרר קטן, קומקום חשמלי וכמה כיסאות, היא הפכה למתחם רחב ידיים הכולל חדר אירוח, מטבח וחצר. המקום מופעל מדי יום על ידי מתנדבים ומתנדבות במשמרות, משבע בבוקר עד אחת־עשרה בלילה. בפינה מגישים עוגות שאפו תושבי האזור, מרק בחורף ו"ברד" בקיץ. בימי ראשון מוגשים גם טוסטים, ובימי שני מנות פלאפל שמכינים במקום. במועדים שונים מתקיימים במקום אירועים בשיתוף חיילי חטיבת עציון וחיילים נוספים. ביום העצמאות למשל, מכינים מדי שנה בפינה החמה כ־300 ק"ג של בשר על האש עבור כל החיילים בגזרה.
כאן צעדו אבות האומה
אבל מעבר לסיפור ההנצחה המרגש, שהפך גם סמל לשיתוף פעולה בין כוחות הביטחון למתיישבים, לפינה החמה בצומת גוש עציון יש גם משמעות היסטורית. בדיוק במקום שבו פועלת כיום הפינה, עמד לפני כמעט מאה שנה היישוב מגדל־עדר, יישוב חרדי ציוני שהיווה פרק ראשון בסדרת ניסיונות התיישבות ציוניים במקום, עוד לפני חידוש ההתיישבות בגוש לאחר מלחמת ששת הימים. הפינה גם ממוקמת על אם הדרך ההיסטורית שבין ירושלים לחברון, דרך עתיקה שבה צעדו אבות האומה.
ד"ר משה ארנוולד: "הפלמ"חניקים היו מתוסכלים מכך שלא חזרו לכאן, הם כעסו על בן־גוריון. הייתה להם אכזבה אדירה, כי אף אחד לא היה יכול לעצור אותם מכיבוש מחודש של הגוש, אבל בן־גוריון החליט אחרת. הוא עשה גם טעויות. צריך להבין איזו אחריות עצומה ישבה עליו"
לדרך ולפינה החמה יש גם משמעות ביטחונית. מאז ומתמיד נחשבה הדרך שבין ירושלים לחברון לקשה ומסוכנת. בתקופת מלחמת העצמאות הותקפו כאן השיירות לגוש עציון הנצור, ובאינתיפאדות השונות נהרגו בפיגועים לא מעט מתיישבים. צומת גוש עציון עצמו ידע גל של פיגועי דריסה, דקירה וירי. לכן כל תוספת של נוכחות יהודית בצומת, כמו הפינה החמה, קיבלה גם משמעות התיישבותית ותרמה לחיזוק הביטחון באזור.
כל התכנים הללו התכנסו לאחרונה לספר חדש ומאיר עיניים בשם "פינה חמה על אם הדרך", המגולל את סיפורם של צומת גוש עציון ושל הדרך בין ירושלים לחברון. את הספר, בהוצאת עציון של בית ספר שדה כפר עציון, כתבו יחד רותי גיליס ובן זוגה כיום, ד"ר משה ארנוולד. ארנוולד, חוקר ירושלים וסביבותיה בעת החדשה, פרסם בעבר ספרים על הר הצופים והרובע היהודי במלחמת העצמאות, על החרדים במלחמת העצמאות, ועל שכונת סנהדריה. במהלך השנים צבר לא מעט חומרי ארכיון גם על דרך ירושלים־חברון ועל אזור צומת הגוש.
כשהחליט לכתוב על כך ספר, נכנסה לתמונה גם רותי אשתו. "משה אמר לי שהוא יוציא ספר בנושא רק אם הוא יהיה על הפינה החמה או לכבוד הפינה החמה, ורצה שאהיה שותפה בכך", מספרת גיליס. "קראתי את החומרים, שאלתי שאלות לחידוד, וכתבנו יחד את העמודים על הפינה החמה. חשבתי שזה מקסים שכל אחד רוצה לתת לפינה את מה שהוא יכול וטוב בו, וזו נתינה מקסימה של משה. הקשר שלי הוא לא רק לפינה עצמה, גם הדרך היא נושא מרכזי אצלי. חיי התהפכו על הדרך הזאת, ואני נוסעת בה הרבה, לפעמים כמה פעמים ביום. החיבור של הפינה והדרך היה נראה לנו טבעי".
הפרק הראשון בספר עוסק בדרך שבין ירושלים לחברון לאורך השנים. מעניין לגלות שכבר בשנת 1908 היה מקום להתרעננות באמצע הדרך, לא הרחק מצומת הגוש של היום. את התפקיד מילא הח'אן ובית הקפה "אל קושוק", שעמד בצומת אל־ערוב. בעל הצריף הערבי החזיק בזיכיון עות'מאני מטעם עיריית ירושלים להפעלת המקום, ובין השאר עברו בו גם יצחק בן־צבי, לימים נשיאה השני של המדינה, ורעייתו רחל ינאית בן־צבי.
"הערבי שהיה בעל המקום היה גס רוח, אבל לאנשים לא הייתה ברירה והם עצרו אצלו", מספר ארנוולד. "הם הלכו שעות במקומות קשים והיו צריכים קפה, וגם הסוסים שלהם היו צריכים מקום לנוח. גם את המנזר הרוסי והמנזר הגרמני בגוש עציון הקימו בהמשך כדי שלאנשים תהיה נקודה בדרך שהם יוכלו לאכול ולישון בה. במהלך המחקר הופתעתי מכך שלמרות שכל השנים הדרך מירושלים לחברון הייתה גרועה מכל הבחינות, פיזית וביטחונית, בכל זאת הייתה בה כל הזמן תנועה של יהודים, מוסלמים, נוצרים וחוקרים, גם כשעוד לא היה על הדרך יישוב יהודי".
יחסים טובים עם הערבים
הפרק השני בספר מוקדש ליישוב הראשון שהוקם בסמוך לצומת הגוש של היום, מגדל עדר, שהוקם על ידי חברת "זיכרון דוד" בשנות העשרים. המייסדים היו יהודים חרדים מירושלים שביקשו לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל לצד חיי תורה מלאים. בעיני רוחם הם ראו התיישבות יהודית פורחת על אם הדרך שבין ירושלים לחברון, אבל התנאים במקום היו קשים. לרוב התושבים לא היה ניסיון חקלאי, ורובם לא שרדו במקום זמן רב. גם קבוצה של עולי תימן שהגיעו למגדל עדר מתל־אביב, לא החזיקה מעמד בתנאים הקשים. מיקומו של היישוב על אם הדרך משך למקום מבקרים שהיו בדרכם לקבר רחל בבית־לחם ולמערת המכפלה בחברון. אחד מהם היה ראש ישיבת סלבודקה הליטאית, הרב משה מרדכי אפשטיין, שזכה לקבלת פנים מכובדת במגדל־עדר כשהגיע לשלוחה הישראלית של ישיבתו, ששכנה אז בעיר חברון וקרויה עד היום על שמה.
בחורף 1927 התמודדו תושבי מגדל־עדר עם שלג כבד במיוחד, שניתק אותם מירושלים ומחברון. קבוצת ערבים מהכפר הסמוך בית־אומר נחלצה לעזרתם, הביאה להם מזון, עצים ודלק להסקה, והצילה אותם ממוות. ימים ספורים לאחר מכן נחלצו לעזרתם גם אנשי קהילת חברון היהודים. שנתיים לאחר מכן, כשפרצו מאורעות תרפ"ט, שוב היו אלה תושבי בית־אומר שהגנו על המתיישבים המעטים במגדל־עדר, אבל היישוב נהרס וננטש, וכך הגיע לסיומו פרק ההתיישבות הראשון בצומת גוש עציון.
במבט של היום מפתיע לקרוא על היחסים הטובים ששררו בעבר בין אנשי מגדל־עדר לאנשי בית־אומר. בהמשך הספר מתברר שעשרות שנים אחר כך, כשהיישוב כרמי־צור עלה לקרקע בשנת 1982, המוח'תאר של בית־אומר, היישוב הסמוך, השתתף בטקס העלייה הרשמי.
"עד מלחמת העצמאות היו יחסים סבירים", אומר ארנוולד. "היום בית־אומר, שמתגוררים בו קרוב ל־18 אלף איש, נחשב כפר עוין. יש שם אנדרטה שהוקמה לזכר השאהידים משנת 48' ועד שנות התשעים. מצד שני גם היום יש שם תושבים שעובדים בגוש עציון". "אנחנו הגענו לכרמי צור אחרי האינתיפאדה הראשונה", מוסיפה גיליס. "מספרים שלפני האינתיפאדה הראשונה היו פה יחסים טובים עם בית־אומר ואפילו עשו קומזיץ משותף, אבל זה נגמר באינתיפאדה".
רותי גיליס: "למעשה, המקום של הפיגוע כבר לא קיים. הכביש החדש נדרש מסיבות ביטחוניות ובטיחותיות, אבל אני מודה שקשה לי עם זה שכרמי־צור תהיה מובלעת ולא נעבור יותר באל־ערוב ובבית־אומר. כמה שזה לא נוח וגם מסוכן, היינו חלק מהאזור ומהדרך הזאת. כעת לא נהיה יותר חלק ממנה"
לפרק השני בתולדות ההתיישבות בצומת הגוש, שהחל בשנת 1934, היה אחראי שמואל צבי הולצמן, פרדסן דתי מרחובות ומי שהעניק את שמו לגוש עציון. על הולצמן וחזונו יצא לאור לפני כשנה ספרה של מיכל גל, "האיש שנטע חלומות", גם הוא בהוצאת עציון. הולצמן, שהקים חברה בשם "אל ההר",תכנן לרכוש אדמות בהר חברון ולהקים שלושה יישובים יהודיים שיעסקו בחקלאות ובקיט. הפרק הזה הסתיים בשנת 1936, במרד הערבי הגדול, אבל הסיבות לסיומו לא היו רק ביטחוניות אלא גם כלכליות.
"הערבים מכרו את האדמות כאן כי הקרקע לא הייתה טובה לחקלאות והיה להם נוח למכור אותה", מסביר ארנוולד. "מה שמשך לכאן את הולצמן, שהיה אדם מדהים, היא החקלאות שנעשתה כאן ליד המנזר הרוסי. הוא חשב שגם הוא יצליח, אבל זה לא כל־כך הלך. בסוף ההתיישבות נפלה מסיבה ביטחונית, אבל גם לא הייתה תשתית חזקה. כדי לעשות חקלאות טובה באזור קשה אתה צריך זמן. גם בגוש קטיף לקח זמן לייצר חקלאות יציבה. בגוש עציון של שנות העשרים והשלושים לא הספיקו להגיע למצב שבו הם ידעו לנצל את הידע, ודי בהתחלה ההתיישבות נקטעה מסיבות ביטחוניות".
הכול מתחיל בתחבורה בטוחה
הפרק השלישי והמוכר יותר בתולדות ההתיישבות החל בשנת 1943. בניגוד לשני פרקי ההתיישבות שקדמו לו, הפעם היה מדובר בהתיישבות ממוסדת ולא ביוזמה פרטית. חברי "קבוצת אברהם" של הפועל המזרחי, בוגרי תנועות הנוער השומר הדתי ובני עקיבא בפולין, חידשו את היישוב היהודי בהר והקימו על האדמות, שנרכשו בינתיים על ידי קק"ל, קיבוץ דתי בשם כפר עציון. אלא שקיבוץ כפר עציון הוקם על גבעה הממוקמת כשני קילומטרים מערבה מהצומת, במקום שבו הוא שוכן היום. גם שלושת היישובים הנוספים שהוקמו בגוש בשנות הארבעים – משואות־יצחק, עין־צורים ורבדים – לא הוקמו בצומת עצמו.
פרק שלם בספר החדש מוקדש לימי המצור והמלחמה שחוו יישובי הגוש במלחמת העצמאות. מהספר עולה שהכוחות שפעלו בגוש עציון בימי המלחמה לא עסקו רק בהגנה על היישובים אלא לקחו חלק פעיל בלחימה על התחבורה בדרכים. בניגוד למה שהתקבע היסטורית, כאילו רק שיירות היהודים הותקפו בדרכן בין הגוש לירושלים ובמקומות אחרים, בספר מובאים חילופי התכתבויות ברשת הקשר המלמדים על פעולות תקיפה רבות שביצעו הלוחמים בגוש על התחבורה הערבית, ועל מקומו של גוש עציון כמוצב קדמי של ירושלים, השולט על הבאים בשעריה מדרום.
מהמברקים שמצא ארנוולד בארכיונים עולה שהפיקוד הגבוה נעזר באופן שוטף בכוחות שפעלו בגוש לטובת הגנת ירושלים. "היה ידוע שהיו התקפות שלנו על השיירות של הערבים, אבל ההיקף של ההתקפות לא היה מוכר. רוב המחקר על הגוש הסתיים לפני שלושים או ארבעים שנה, והם עשו עבודה מצוינת. את המברקים שהבאתי בספר מצאתי בארכיון צה"ל לפני שנים רבות, ואין לי הסבר למה אף אחד לא נגע בזה. לגוש עציון דווקא יש מודעות היסטורית גבוהה. בני כפר עציון הגיעו לכאן מיד אחרי ששת הימים והגוש נמצא היום בקונצנזוס, אבל מצד שני יש נקודות היסטוריות שלא נגעו בהם. אגב, היו התקפות שלנו על התחבורה הערבית במקומות שונים בארץ. הכוחות הישראלים תקפו בכל מיני מקומות, לפעמים עם אישור ולפעמים בלי, ופגעו בשיירות גם כפעולת תגמול או כמשקל נגד להתקפות הערביות".
יישובי גוש עציון נפלו כידוע ערב הקמת המדינה, אבל מהספר עולה שכבר בחודשי הלחימה שלאחר מכן הייתה אפשרות צבאית לחזור לגוש. במסגרת מבצע "ההר" הגיעו כוחות הפלמ"ח באוקטובר 1948 סמוך לכפר חוסאן ולכביש ירושלים־חברון, אבל בן־גוריון החליט להפסיק את התקדמותם.
"הפלמ"חניקים היו מתוסכלים מכך שלא חזרו לכאן, הם כעסו על בן־גוריון", מאשר ארנוולד. "הייתה להם אכזבה אדירה, כי אף אחד לא היה יכול לעצור אותם מכיבוש מחודש של הגוש, אבל בן־גוריון החליט אחרת. הוא עשה גם טעויות. צריך להבין איזו אחריות עצומה ישבה עליו. הוא היה כל הזמן בשטח, ובמהלך המלחמה עלה עשר פעמים לירושלים הנצורה, כשרק בפעם אחת הוא הגיע אליה מהאוויר. הצבא כבש במלחמה שטחים עצומים שהיו בהם ערבים, אבל בן־גוריון פחד שאם הוא יכבוש את האזור של גוש עציון, העולם יצא נגדו".
בפרספקטיבה של מאה שנה, מה אפשר ללמוד היום מסיפור הדרך וההתיישבות שלצידה?
"כשאתה רוצה לבנות חבל ארץ בצורה טובה, אתה צריך לחבר אותו עם כביש טוב לגוף ההתיישבות הגדול, וגם את הכביש עצמו צריכים לאבטח באמצעות יישובים חזקים. אותם ניסיונות התיישבות בגוש עציון לא הצליחו בגלל היעדר שני התנאים הללו. אם את כביש שער הגיא אפשר היה לחסום בקלות ולשים מצור על 100 אלף איש בירושלים, קל וחומר שהיה קשה להחזיק בגוש עציון. הפתרון החדש שמצאו לבעיה הזו בדורנו הוא הכבישים העוקפים. יש כאלה שיגידו שהכביש העוקף הוא בריחה, אבל אם אתה רוצה לקיים אזור התיישבות חזק אתה צריך לדעת שיש לך תחבורה טובה ומאובטחת אליו".
בנגב מתנהל היום ויכוח על הקמת יישובים חדשים בסמוך לצירי התנועה. ראש עיריית ערד אמר לי אחרי אירועי שומר החומות, שבהן נחסם הכביש בין באר־שבע לערד, שאי אפשר להקים יישוב על כל קילומטר.
"לא על כל קילומטר, אבל ברור שכשיש יישוב גדול על ציר התנועה, יש פחות בעיות ביטחוניות. בגלל שכרמי־צור נמצא על הכביש לקריית־ארבע, יש כאן פלוגה שיוצאת מכאן לסיורים. לולא כרמי־צור, מה היה מונע בהסכם אוסלו להכריז על השטח הזה כשטח A, ואז איך היו מגיעים מגוש עציון לחברון? אנחנו בקושי מאתיים משפחות בכרמי־צור, יש סביבנו עשרות אלפי ערבים, ובזכות כרמי־צור משאירים את הדרך. לעומת זאת כשאתה נוסע היום מהגוש לירושלים ורואה בדרך את שרשרת האורות של העיר אפרת, זה משדר עוצמה אדירה. זה לא מובן מאליו".
מן המבצר אל המרחב
בימים אלו נסלל כביש "לב יהודה" בין צומת אפרת לצומת סעיר, בואכה קריית־ארבע וחברון. הכביש החדש עתיד לעקוף את צווארי הבקבוק ועומסי התנועה בסמוך לכניסות לאל־ערוב ולבית־אומר, ולשפר את מהירות הנסיעה ונוחות הדרך. הכביש החדש לא יעבור עוד במקום שבו נרצח שמואל גיליס הי"ד. שאלתי את רותי האם קשה לה עם השינוי הצפוי בדרכה הביתה. "למעשה, המקום של הפיגוע כבר לא קיים", היא משיבה. "בגלל הרחבת הכביש, פירקו את הגדר ואת השער הדרומי של בית הברכה, ששם שמואל נרצח. הכביש החדש נדרש מסיבות ביטחוניות ובטיחותיות, אבל אני מודה שקשה לי עם זה שכרמי־צור תהיה מובלעת ולא נעבור יותר באל־ערוב ובבית־אומר. היינו חלק מהאזור וחלק מהדרך הזאת, כמה שזה לא נוח וגם מסוכן. כעת לא נהיה יותר חלק ממנה".
לא הרחק מהפינה החמה, דרומית לצומת הגוש, ממוקם בית הברכה שנרכש ב־2008 על ידי ארווינג מוסקוביץ' וצורף בשנת 2016 לתחום השיפוט של מועצת גוש עציון. כיום הוא מתפתח כאתר תיירות ונופש. "בית הברכה הוא נכס אדיר", אומר משה ארווולד. "זו עוד חוליית התיישבות, כמו הפינה החמה וכמו שמורת עוז וגאו"ן. כשהקימו את הפינה החמה בצומת לא היה שם כמעט כלום, ותראה מה קורה שם היום. הצומת הוא מקום מסחרי מרכזי ועמוס". "מי היה נותן לנו היום את הנדל"ן הזה", מוסיפה גיליס בחיוך. "כשהוקמה הפינה החמה הייתה בצומת הגוש רק תחנת דלק ומוסך שפעל בשעות היום, והערבים עדיין שאבו מים מהבריכה שצמודה לפינה".
הספר של ארנוולד וגיליס אומץ כאמור על ידי בית ספר שדה כפר עציון, בהובלת ירון רוזנטל שניהל בעבר את בית הספר. נדב פרנקל, מצוות בית הספר, כתב לספר פרק עם מסלולי טיול סביב צומת הגוש. הספר הוקדש למתנדבי הפינה החמה, שמפעילים את הפינה יום־יום במשך למעלה מעשרים שנה, ובאירוע השקת הספר, שהתקיים בחנוכה האחרון, הוא חולק לכל המתנדבים.
באותו ערב נשאה דברים גם עורכת ומעצבת הספר, נחמה בן־אדרת, שהצליחה לשלב בין הפן ההיסטורי־מדעי של הספר לאופיו האלבומי. בן־אדרת, תושבת כפר עציון שגדלה בגוש עציון, ביקשה להסביר בדבריה את ייחודו של הספר בעיניה: "בארץ גוש עציון אנחנו חיים במבצרים. כל יישוב הוא מבצר בטוח ומוגן. בתוך השער הצהוב, טוב לנו ובטוח. אבל בעצם, גם קצת חונק. אנחנו נעים על הצירים ממבצר למבצר, אבל כמעט לא שוהים במרחבים הפתוחים שבין היישובים. כך, לפי התרשמותי, חיים רבים מתושבי גוש עציון. אבל בחלומי, אני רוצה לצאת בלי פחד מהגדר, לרדת לוואדי הנפתח אל עמק הברכה, לקחת איתי את ילדי הקטן לרחוץ במעיין, ללכת עם בתי מול השקיעה עד לאוכף המוכתר ובחזרה…
"הספר 'פינה חמה על אם הדרך' הוא שלב בדרך להגשמת החלום הזה. על מדף הספרים בנושא גוש עציון עומדים ספרים חשובים של חוקרי גוש עציון הוותיקים והמובהקים, שחקרו וכתבו את סיפורו של גוש עציון. ומה כבר אפשר לחדש? את סיפורו של גוש עציון רגילים לספר דרך הפריזמה של היישובים, של הבית: גלי ההתיישבות, אתגרי היישובים, המלחמה על הבית, השיבה אל הבית. אבל עצם הסיפור על יישוב, מבוסס במידה רבה על תפיסה 'מבצרית' של האזור. ופתאום מגיע הספר 'פינה חמה על אם הדרך', ופורץ את הגדֵרות ואת ההגדרות כדי לספר סיפור אחר. לספר על המרחב שבין היישובים, לספר דווקא על הדרך העוברת ביניהם, ועל הצומת שעל אֵם הדרך. על אותו שטח אקס־טריטוריאלי, שאינו שייך לשום יישוב, שאינו מוקף שום גדר, שהוא פרוץ ופתוח לכל רוח, כאותו האוהל של אברהם אבינו".
