הנטיעות בט"ו בשבט אינן המצאה של הציונות החילונית, אלא מסורת שייסד רב

ט"ו בשבט היה מזוהה במשך שנים רבות כיום חגה של החלוציות העברית, יום של נטיעות ופירות הארץ. אך מה מקורם של מנהגי ט"ו בשבט? בדברי חז"ל יום זה הוא בעל השלכות הלכתיות למצוות התלויות בארץ, אולם לא נמצא בהם דבר מעבר לכך.

במשך עשרות שנים טופח ט"ו בשבט בעקביות כחג החלוציות העברית, כל זמן שבניין הארץ ונטיעות באדמתה היו הביטוי המעשי של הציונות. לפי סיפור נאה שסופר על הרב קוק, הוא הוזמן להשתתף בנטיעות, אולם כאשר הוגש לו המעדר כדי לחפור בור ולהכניס לתוכו את השתיל, דחה הראי"ה את המעדר באומרו: "לא נאה למצווה כזו לעשותה עם מעדר". הוא התכופף, חפר בור בידיו החשופות, והטמין את השתיל בתוך האדמה.

סיפור זה סופר לפני כמה שנים ברדיו על ידי אחד השדרנים. בן שיחו באולפן, חוקר בעל שם, צינן את ההתלהבות: "הרב קוק עלה לארץ ב־1904, אולם מנהג הנטיעות החל עשרים שנה קודם לכן, ביסוד המעלה". קרי, הציונות החילונית היא שהפריחה את השממה ותרמה לבניין הארץ, והנטיעות לא הונהגו על ידי תלמידי חכמים, ובוודאי שלא ממניעים דתיים־רוחניים.

אכן, מנהג הנטיעות בט"ו בשבט החל בשנת 1884, ביסוד המעלה. 1,500 עצי פרי ניטעו ביום זה, ו־1,000 נוספים בימים שלאחר מכן. בשנת 1890 החל המורה והסופר זאב יעבץ לקיים את המסורת הזו עם תלמידיו בזיכרון יעקב, ובכך החל בפועל את המנהג כפעילות חינוכית.

"לעשות יום טוב"

אלא שאופן הצגה זה, הנפוץ בכל מקום וגם בוויקיפדיה, חוטא לאמת. זאב יעבץ מוכר כמורה וסופר, היסטוריון וממחדשי השפה העברית, אולם הוא היה הרבה מעבר לכך. הרב יעבץ היה תלמיד חכם גדול, ממנהיגי תנועת המזרחי ורבה של זכרון־יעקב. הוא נאבק נגד אימוצן של תרבויות נוכריות, ושאף לחידוש מערכת החינוך בארץ ישראל על בסיס התרבות היהודית, תרבות דעת ה'. מתוך כך, הצגת מסורת הנטיעות כמעשה חלוצי חילוני אינה אלא הטעיה, כשבפועל הוגה הרעיון היה רבה של זיכרון יעקב. וכך כתב הרב יעבץ על הנטיעות באותם ימים:

למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ אשר נטע ה' לאבותינו לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב את היום אשר נועד מימי קדם בישראל לראש השנה לאילנות, לערוך בו במערכת, ברוב חן והדר, את העצים, הנטעים, השושנים (מובא בספרו של אסף ידידיה, "לגדל תרבות עבריה: חייו ומשנתו של זאב יעבץ").

גם הנוטעים ביסוד המעלה, שבחרו לנטוע בעיקר עצים ואתרוגים משבעת המינים, באו מרקע דומה. "הם נושאים עליהם עול מלכות שמים, כי רובם בני תורה, ואינם עוזבים את כל חיי עולם מפני חיי שעה", נכתב עליהם בעיתון הצפירה ב־1896. "בשנת השמיטה תרנ"ו הם השביתו את הגינות מאחורי הבתים, אך עיבדו את השדות בהתאם להיתר המכירה". זו גם הסיבה שהנטיעות לא החלו בשנה הקודמת, שנת השמיטה.

וכך כתב ר' פישל סולומון, מאנשי יסוד המעלה, לחותנו במזריטש, שבוע לאחר הנטיעות בשנת 1884:

יום ב' לסדר כי ילך מלאכי לפניך והביאך וכו', שנת ויתברכו [כ"ב בשבט תרמ"ד; ח"ז].

בשבוע שעבר, ת"ל [תודה לאל], נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה (כבר הודעתי כי האדמה לא נתחלקה, על כן אין ביכולתי לנטוע לעצמי), יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים ומאה רימונים, זאת נטענו בשבוע שעבר. בשבוע זה אי"ה נטע עוד חמש מאות זיתים או יותר, וארבע מאות תאנים וטאט [תות]…

עוד ניטע אי"ה כמה מיני נטיעות, כי חוץ ממה שיהיה רווח גדול מן הפירות, כאשר יעזור השי"ת שיהיה בהצלחה, הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם עם עץ השדה הוא חברה אחת, וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקינו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם, טרם כל לעסוק בנטיעות, כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: ויטע א־להים גן בעדן".

דבריו של ר' פישל מתייחסים לדברי המדרש (ויקרא רבה כה, ג):

מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקדוש ברוך הוא אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב [זהו שכתוב] ויטע ה' א־להים גן בעדן. אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה, הדא הוא דכתיב כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל.

הציונות של המהר"ם מרוטנבורג

בחינה היסטורית של ט"ו בשבט מראה שלמעט רסיסים קטנים המציינים את ט"ו בשבט כיום בעל מעמד מיוחד, בתוספות פיוטיות שנכתבו לתפילה ("קרובות"), שלא ידוע לנו אם נאמרו בפועל – ט"ו בשבט לא צוין באופן מעשי בשום צורה, מלבד אי־אמירת תחנון ביום זה, כבכל יום של שמחה. שאסור להתענות בו. היבט זה מובא אצל מהר"ם מרוטנבורג:

וששאלתם, ציבור שביקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגעו בו בתענית ראשון ט"ו בשבט, אם יש לחוש לראש השנה ולדחות התענית או לא. כך דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ואין קובעין בו תענית, שלא מצינו תענית בראש השנה כלל (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן תסג).

דברים אלה הם ציטוט של רבנו גרשם מאור הגולה. בעקבות המהר"ם העתיקו תשובה זו להלכה כל תלמידיו המפורסמים: רבינו מרדכי ב"ר הלל, הרא"ש ובעל הגהות מיימוניות.

באופן לא מפתיע, המהר"ם מרוטנבורג, שנתפס ונכלא בדרכו לארץ משום שדחף את תלמידיו לעלות לארץ ישראל וליישב אותה, הוא שהעלה על נס את ט"ו בשבט, היום שסימל את הקשר של יהודי הגלות לארץ ישראל. המהר"ם, שלמד תורה אצל חכמי צרפת, קיבל מהם את ההשראה לעלות לארץ, בעקבות עליית בעלי התוספות במאה ה־13.

את יחסו לארץ ניתן לראות במה שכתב תלמידו רבי שמשון בן צדוק, בעת היותו בכלאו:

וששאלת לפרש לך הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו א־לוה. משום דעיקר שכינה היא בארץ ישראל כסא מול כסא, כדכתיב והתפללו אליך דרך ארצם, תלפיות תל שכל פיות פונות שם (תשב"ץ קטן סימן תקסב).

לאחר גירוש ספרד הבינו גדולי חכמי ספרד שאין זו אלא קריאה א־לוהית לעלות לארץ. הדבר בא לידי ביטוי גם בפיוט הנפוץ בכל ישראל, "לכה דודי": "קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא… הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי, עַל יַד בֶּן יִשַּׁי בֵּית הַלַּחְמִי, קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ". אולם ההיענות לעלייה לארץ התקבלה על ידי תלמידי חכמים בלבד. אותם תלמידי חכמים שהתרכזו בעיקר בצפת, הם שתיקנו את סדר ט"ו בשבט הכולל אכילה מפירות הארץ וכל כולו כיסופים לגאולה, לבניין הארץ וחזרת עם ישראל לארצו.

עם ירידת ערכם של ערכי בניין הארץ ירדה גם קרנו של ט"ו בשבט, עד כדי כך שבשנה הקודמת נמנעו נטיעות בנגב מפחד שונאי ישראל שבמדינת ישראל, ולא מפאת השמיטה. הבנת מקורו וערכו של ט"ו בשבט תשיב לנו את היחס הנכון לבניין הארץ, לגאולה, ולקשר המיוחד שבין עם ישראל לארץ ישראל. קשר שמאז אברהם אבינו לא נותק, ולא יינתק לעולם.