תשע פרות אדומות בלבד נשחטו לאורך ההיסטוריה מול פני הקודש, כדי לאפשר לעם היהודי להיטהר מטומאת מת. לא היה דרוש יותר מכך. אל שריפת הפרה אפשר היה להוסיף גזעי עצים לאין ספור כדי להרבות את האפר כך שיספיק לעשרות ומאות השנים הבאות. האפר הזה פוזר באתרים שונים בכל רחבי הארץ ואולי נשלח אפילו לבבל. קמצוץ מהאפר היה צריך לפזר על פני חביות מלאות במי מעיין, וטיפה או שתיים מהחביות הללו הוזו על אדם טמא מת ביום השלישי וביום השביעי לטומאתו. בכך היה די כדי לטהר אותו, לאפשר לו לאכול מבשר הקורבנות ומהתרומה ולהיכנס אל המקדש.
האמת היא שיהדות נטולת אפר פרה אדומה, כמו זו של ימינו, היא יהדות נכה. חלק עצום מהמצוות, בין שליש לחצי מכלל התרי"ג, אפשר לקיים רק בתחומי המקדש, ולכך יש להוסיף את התרומות, המעשרות והחלה שבשל טומאת המת אינם נאכלים כיום כמצוות התורה אלא מושלכים אחר כבוד לאשפה.
את אפר הפרה האדומה הראשונה עשה כמובן משה במדבר, כלומר ככל הנראה במאה ה־14 לפנה"ס, ואילו את אפר השנייה – כך נכתב במשנה במסכת פרה (ג, ה) – עשה עזרא הסופר בראשית ימי הבית השני כעבור כ־900 שנה. מותר לשער שהעם שעבד לאלילים בימי הבית הראשון לא ממש טרח להקפיד על הלכות טומאה וטהרה וממילא לא נזקק לאפרן של פרות נוספות במשך התקופה הממושכת הזאת. בימי הבית השני, לעומת זאת, התפתחה מאוד ההקפדה על הטהרה ומכאן ההסבר לעובדה שמלבד הפרה האדומה ששחט משה, כל שמונה האחרות נשחטו בימי הבית השני.
באותה משנה נכתב ששמעון הצדיק שחט שתי פרות אדומות נוספות. מותר לשער שכאשר נוצרה הזדמנות לשחוט פרה כזו היא לא הוחמצה. מי יודע מתי תזדמן פרה כשרה נוספת? ככלות הכול מדובר ביצור נדיר במיוחד: פרה אדומה לחלוטין – כלומר, חומה על פי הגדרות ימינו – שאפילו שתי שערות שחורות או לבנות הבוקעות ממקור צמיחה אחד אי אפשר למצוא על גופה. שמעון הצדיק המוזכר במשנה הזאת הוא ככל הנראה שמעון השני, נכדו של 'שמעון הצדיק' הראשון, והוא חי בשלהי המאה השלישית ובתחילת המאה השנייה לפנה"ס.
על פי אותה משנה שתי פרות נוספות נשחטו בידי 'יוחנן כוהן גדול'. מניחים שמדובר ביוחנן הורקנוס, בנו של שמעון החשמונאי, אשר שלט בארץ ואף שימש כוהן גדול בין השנים 134־104 לפני הספירה. הבא בתור לשחוט פרה אדומה, על פי המשנה הזאת, היה אליהועיני בן הקוף. במחקר מקובל לזהות אותו כאליהועיני בן קנתירא שמונה בידי אגריפס הראשון לכוהן גדול בשלהי ימי מלכותו, סביבות שנת 44 לספירה, וכיהן כשנה או שנתיים בלבד עד להחלפתו באחר. יש מי שהציע שאביו 'הקוף' איננו אלא הכוהן הגדול יוסף קיפא (כיהן בשנים 19־36 לספירה), מי שעל פי הברית החדשה היה השופט של ישו הנוצרי.
במשנה המונה את שוחטי הפרות האדומות מוזכר גם חנמאל המצרי כמי ששחט פרה אדומה אחרי אליהועיני, אולם המחקר טוען שחנמאל קדם בעשרות שנים לאליהועיני, והוא מי שמוזכר בשם חננאל הבבלי – שאמנם נולד בבבל אך כנראה עבר לאלכסנדריה ולכן נקרא מצרי. הוא מונה לכוהן גדול בידי הורדוס בראשית ימי מלכותו בשנת 37 לפנה"ס.
האחרון ששחט פרה אדומה מאז ועד היום, על פי המשנה הזאת, היה ישמעאל בן פיאבי. נראה שמדובר בישמעאל בן פיאבי השני (הראשון קדם לו בכארבעים שנה), שמונה בידי אגריפס השני לכוהן גדול במקומו של חנניה בן נדבאי בשנת 59.
במקור אחר (תוספתא פרה ג, ו) מסופר שישמעאל בן פיאבי שחט למעשה שתי פרות אדומות, אלא שהראשונה נפסלה בידי החכמים מכיוון שהכוהן הזה נהג בתהליך המדובר דווקא כדעת יריביהם הצדוקים. לפי הצדוקים הכוהן המפיק את אפר הפרה מוכרח להיות טהור לגמרי, ואילו לדעת הפרושים גם כוהן שאך זה נטמא וטבל ('טבול יום') כשר לעשות את תהליך ההפקה. המחלוקת הייתה כה חריפה עד שחכמים התעקשו שישמעאל בן פיאבי ישליך לפח את כל האפר שהופק בשריפת הפרה הראשונה: "גזרו עליו ושפכה, וחזר ועשה אחרת בטבולי יום". כלומר, חכמים תבעו לא פחות מאשר את השמדת האפר היקר והנדיר הזה, ובלבד שיוכלו לוודא שהפרה הזאת לא תוכל לשמש את הצדוקים, שהרי לדעתם פרה שנשחטה בידי 'טבול יום' פסולה.
אגב, זו הייתה תקופת שפל של הכהונה הגדולה. המתחרים על המשרה הרמה הזאת החזיקו בכוחות צבאיים פיראטיים, ואלו הטילו טרור ואימה בירושלים. יוסף בן מתתיהו כתב על ימי בן פיאבי בקדמוניות היהודים: "אז התגלע ריב בין הכוהנים הגדולים ובין הכוהנים וראשי־העם שבירושלים, וכל אחד מהם עשה לעצמו גדוד של אנשים עזי־נפש ביותר ורודפי מהומות והיה להם למנהיג, והם התנגשו והתנצחו אלה עם אלה ורגמו באבנים, ולא היה מי שימחה בידם". התיאור הזה מתאים בהחלט לאופן השלילי שבו זכרו גם חז"ל את ישמעאל בן פיאבי: "אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופן, שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהן אמרכלין ועבדיהן באין וחובטין עלינו במקלות" (תוספתא מנחות יג, כא).
עם זה, מקורות אחרים זוכרים את הכוהן הזה באור חיובי דווקא: "משמת ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה", גורסת המשנה (סוטה ט, טו). בגמרא מצוטט גם המשפט: "ועוד צווחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאבי תלמידו של פנחס, וישמש בכהונה גדולה" (פסחים נז, א). בתוספתא (כיפורים א, א) מסופר שאמו של ישמעאל בן פיאבי הכינה בעבורו בגדי כהונה יוקרתיים במיוחד: "כתונת ממאה מנה".
מכל מקום, סופו של ישמעאל בן פיאבי היה מר. לאחר שאגריפס בנה בארמונו שבירושלים אולם גדול הצופה על הנעשה בבית המקדש הקימו הכוהנים במחאה על כך חומה גבוהה בצד המערבי של העזרה אשר חסמה את המראה. זו גם לא אפשרה לרומאים שהשגיחו על הנעשה במקדש מאזור הסטיו המערבי, צידו הפנימי של הכותל המערבי, להביט אל חצר העזרה. המושל הרומי פסטוס וגם אגריפס זעמו על כך והורו על הריסת החומה, אולם הכוהנים ביקשו והורשו לשלוח שליחים בעניין לקיסר נירון ברומא ולשדל אותו להניח להם לשמר את החומה.
בסביבות שנת 62 לספירה, אם כן, יצאו לרומא עשרה מנכבדי העיר ובראשם ישמעאל בן פיאבי וחלקיה שומר האוצר. השליחות הצליחה ונירון נאות לאשר את השארת החומה על עומדה, וזאת לבקשת אשתו פופיאה שהתקרבה לדת היהודית. עם זאת, פופיאה השאירה אצלה את ישמעאל בן פיאבי ואת חלקיה כבני ערובה, וישמעאל לא שב עוד לארץ הקודש. עקב כך נמסרה הכהונה הגדולה בידי אגריפס ליוסף בן שמעון. בימי המרד הגדול שפרץ שנים אחדות אחר כך הוצא ישמעאל להורג בקיריני – לוב של ימינו – בעריפת ראשו, אולי כנקמה רומית על מלחמות היהודים ברומאים. בזיכרון היהודי נמנה 'ישמעאל כוהן גדול' כאחד מעשרת הרוגי מלכות.
חברינו הטהורים בגליל
המקדש חרב, המורדים נטבחו וגם מרד בר כוכבא דוכא בחייתיות הרומית הידועה, אבל אפר הפרה האדומה, זו של ישמעאל בן פיאבי או אף של אלו ששחטו הכוהנים שקדמו לו – עוד נשמר. התלמוד הירושלמי (ברכות ו, י) מעיד: "רבי חגיי ורבי ירמיה סלקון למי חטאתא", כלומר, בעברית פשוטה: רבי חגי ורבי ירמיה שחיו בטבריה במאה הרביעית לספירה, קרוב ל־300 שנים לאחר החורבן, נטהרו במי חטאת – שאינם אלא מי אפר פרה אדומה.
בתלמוד הבבלי (נידה ו, א) מספר האמורא הארץ־ישראלי עולא, גם הוא בן המאה הרביעית לספירה, על כך ש'חבריא מדכן בגלילא', כלומר שהחברים בגליל בתקופתו הקפידו על טהרה אישית ברמה המתאימה לאכילת קורבנות. ההסבר היחידי האפשרי לכך, לכאורה, הוא שעוד היה בנמצא אפר פרה אדומה שנשמר מימי הבית השני, ובאמצעותו הם יכלו להיטהר גם מאות שנים אחרי שהמקדש ואף ירושלים הפכו לזיכרון רחוק. סיפור דומה מסופר גם במסכת חולין (קז, ב) על ראשי הישיבה בטבריה בראשית המאה הרביעית, רבי אמי ורבי אסי הכוהנים, שאכלו פירות תרומה, ואלו הרי מותרים רק לכוהן שנטהר מטומאת מת.
במקום אחר בתלמוד (ירושלמי שבת א, ג) מובא ציוויו של האמורא רבי חייא הגדול לתלמידו רב להיזהר לאכול אפילו מאכלי חולין רק בטהרה מטומאת מת, כלומר בפשטות לאחר טהרה במי מעיין שבהם אפר פרה אדומה. במקרה הזה מדובר על תקופה קדומה יותר מהדוגמאות שהובאו כעת, מפני שרבי חייא הלך לעולמו בסביבות שנת 230 לספירה. ועדיין, מדובר כאן על יותר מ־150 שנה לאחר החורבן, ואפר הפרה האדומה עדיין היה קיים אז.
רבן שמעון בן גמליאל בן המאה השלישית העיד (תוספתא שביעית ה, ב): "אני ראיתי את שמעון בר כהנא שהיה שותה יין של תרומה בעכו". כוהן ששותה יין של תרומה הוא כאמור רק כזה שנטהר קודם לכן מטומאת מת באפר פרה אדומה. גם מדרש 'פתרון תורה' משלהי תקופת הגאונים מתעקש על כך "שאף על פי שבית המקדש חרב וקרבנות בטלו, פרת חטאת אינה בטילה".
בשלב מסוים, מכל מקום, אזלו גם מאגרי האפר האחרונים או לחלופין נגנזו, והטהרה מטומאת מת הפכה לעניין שהעיסוק בו תיאורטי בלבד. אולם במרוצת הדורות, מעת לעת, הבליחו הבזקים, רסיסי שמועות, שהעידו שמעולם לא התייאשו כאן מהחלום לאתר אי שם את האפר העתיק שאבד.
בקהילת 'ביתא ישראל' באתיופיה, חשוב לציין, המשיכו לשחוט פרות אדומות לאורך כל שנות קיומה של הקהילה, עד למאה העשרים. עם זה, ההקפדות התלמודיות הרבות בעניין כשרות פרה אדומה לא נהגו שם, וכל פרה בגוון חום בהיר נחשבה לכשרה. באתיופיה ויתרו גם על התביעה החד־משמעית של הפסוקים בפרשת 'חוקת', שאת הפרה יש לשחוט 'אל נוכח פני אוהל מועד', כלומר מול פתח המקדש בהר הזיתים בירושלים. הפרה האדומה האחרונה של 'ביתא ישראל' נשחטה באתיופיה בשנת 1952.
ובחזרה לארץ הקודש. כאן לא משקיעים עוד מאמצים, כמדומה, באיתור האפר של תשע הפרות הקדומות, אבל יש מי שמתאמץ מאוד ליצור אפר טרי כזה. בניסיון הרציני ביותר שביצע עד כה מכון המקדש הוא מתמקד כעת בטיפוח עדר של פרות אדומות אי שם ברמת הגולן, שאולי יביא יום אחד להמלטה של פרה שכשרה מבחינה הלכתית. למרות כמה המלטות שטרם ענו לציפיות האין־סופיות שנתלות בעדר הזה, במכון לא אומרים נואש. בחלוף יותר מ־1,500 שנות היעדרות של אפר הפרה, מקווים שם להשיב אותו במהרה למחוזות המציאות.
