לשוב אל הנבואה: סיפורה של התנועה החסידית במצרים שגוועה כמעט לחלוטין

בערב שבת י"ב שבט, בשנת ה' אלפים כ"ה לבריאת העולם, החזיר את נשמתו לבוראו ר' עובדיה מיימוני, נכד הרמב"ם. פטירתו, שהתרחשה בתוך בית כנסת, הייתה רגע סימבולי עבור מי שביקש לשקם את חוויית התפילה, וראה בה החיבור העמוק ביותר בין אדם לבוראו ופסגת השאיפה הדתית, שריד אחרון לחוויה מעין נבואית שאבדה מקרב עמנו.

על אודות ר' עובדיה מיימוני (1228-1265), בנו השני והצעיר של ר' אברהם בן הרמב"ם, לא נשתמרו ידיעות ביוגרפיות רבות. מהעדויות שבידינו נראה שהיה מהלך בדרכי אביו ובעל נגיעה בתורות סוד. ר' עובדיה חי ופעל בפוסטאט שבמצרים בתקופה של תסיסה והתחדשות רוחנית. הגותו מיזגה באופן יוצא דופן את החשיבה הפילוסופית מבית מדרשו של סבו הגדול, עם החשיבה המיסטית של האסלאם – הסוּפיות. מתוך החיבור הזה צמחה השאיפה המיסטית לבוא לידי מפגש חווייתי ובלתי אמצעי עם מושא החשיבה הפילוסופית, בתנועה נפשית שניתן לכנותה "מיסטיקה פילוסופית".

לפני שנעסוק בהגותו של ר' עובדיה נרחיב מעט על התנועה החסידית במצרים, ועל האופן שבו קישרה בין המיסטיקה הסוּפית לתורתו של הרמב"ם.

צומות, תפילות ליליות והתבודדות

הרמב"ם, יליד ספרד, הגיע למצרים במחצית חייו, ובה קנה לו בערוב ימיו שם ותהילה כ"ראיס אל יהוד" – ראש יהודי מצרים. עם פטירתו בשנת 1204 התמנה בנו, ר' אברהם, למשרת הנגידות. החל מתחילת כהונתו של ר' אברהם ועד כהונתו של הנגיד המיימוני האחרון, ר' דוד בן יהושוע מיימוני (1409 בערך), קמה והתבססה תנועה חסידית של יהודי מצרים, שכדברי ההיסטוריון יוסף פנטון, מהחלוצים שהפנו זרקור לתנועה זו, "לולא נפל עליהם צילם הכבד של כתבי אביהם המפורסם, היו מטביעים חותם עמוק על מהלך תולדות הרוח בישראל".

במקביל, עד המאה ה־13 הפכה מצרים בהדרגה למרכז של פעילות סופית ענפה, במעין תגובה למה שנתפס כהתנוונות של חיי הדת והשחתה של הממסד הדתי. בקרב צאצאי הרמב"ם, התואר "חסיד" הלך ותפס מקום כתרגום למונח "סוּפי", תיאור לאדם ההולך בדרך המובילה לדבקות בבורא. בין מאפייני התנועה ניתן למנות פרקטיקות שונות ובהן תפילות ליליות, צומות, והדרכה תחת מורה רוחני. בקרב חברי התנועה נודעה גם חשיבות יתירה ל"התבודדות", לתפילות יחיד וליצירה של דרך מיוחדת עבור עובד ה' בדגם חדש־ישן: החסיד. דרך זו, שהחלה כדרכם של יחידים, נועדה להפוך בהדרגה – כך קיוו מנהיגי התנועה – לדרכם של רבים שישנו את פני העולם היהודי, יסירו מעליו את אבק הגלות וישיבו עטרה ליושנה.

צאצאי הרמב"ם ראו את חיבורו הגדול של אביהם, "מורה הנבוכים", כספר הדרכה לנבואה, כאשר המושג "נבואה" עצמו מתפרש בכלים פילוסופיים וכפסגת חיי העיון. בחיבורו "היד החזקה" מונה  הרמב"ם כמה תנאים להשגת הנבואה:

כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו, אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב, ומתבודדים… לפיכך בני הנביאים לפניהם תוף וחליל וכינור, והם מבקשים הנבואה. וזהו שנאמר "והמה מתנבאים" כלומר, מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו (הלכות יסודי התורה ז, ד).

לפי הרמב"ם, הנבואה פסקה מעם ישראל ולא תשוב עד ביאת משיח צדקנו. החידוש של צאצאי הרמב"ם הוא בהבנה שאובדן הנבואה אין פירושו שעלינו לחדול מלבקש אחריה. אף אם פסקה הנבואה, הרי שההליכה בדרכיה עודנה קיימת, ואותה ביקשו חסידי מצרים לשקם.

לצד הנבואה בדרך העיון, שאותה קיבלו בירושה מהרמב"ם, חיפשו צאצאיו אחר שפת הביצוע האבודה של הנביאים. באופן מפתיע הם מצאו שרידים שלה אצל הסוּפים השוכנים בפוסטאט, והמפגש עימם יצר אינטראקציה מפרה ומסקרנת. הסוּפים ראו עצמם כממשיכיהם של בני הנביאים – תלמידי הנביאים. הם טענו כי מנהגי נביאים בידם, וכי הם שימרו פרקטיקות שנהגו בקרב הנביאים. במובן מסוים צאצאי הרמב"ם קיבלו טענה זו, וראו את התנועה הסוּפית כמעין "ארכיון" של מנהגי נבואה. לצד ההגות של אביהם, המדריכה לנבואה בדרך העיון, עמדה לנגד עיניהם דוגמה חיה של הנהגות ושפת ביצוע, שאותה זיהו כירושה מחיי הנביאים.

אט אט ובהדרגה חדרו מנהגים מחיי הקהילה הסוּפית לתוך בתי הכנסת ולתרגול של חסידי מצרים. כך, למשל, ר' אברהם הנהיג בבית הכנסת שלו נטילת ידיים ורגליים. כמו כן, הוא פרס שטיחים וחידש את ההשתחוויה המלאה – שפת ביצוע משותפת לנביאי ישראל ולאסלאם. ראוי להזכיר גם את ר' דוד בן יהושע, שכנראה בהשפעת טקסי "סמעא" ו"זיכר" סוּפיים, ניסה להשיב את הנגינה לתוך עולם הריטואלים היהודי.

החיבור בין תורת האב הגדול לפרקטיקות הסוּפיות נראה בעיני צאצאי הרמב"ם כמשלים ומבאר זה את זה. הם לא ראו בכך חדירה של תורות ישמעאל לקודשי ישראל, אלא שיבה של שפת הביצוע של הנביאים שנשתכחה ברבות הגלות, נשתמרה בקרב הסוּפים, והנה היא שבה לבית נעוריה, לחיק העולם היהודי. בעבורם זו הייתה חזרת עטרה ליושנה.

מתוך המפגש הזה, בין הפילוסופיה של מורה הנבוכים ובין אימוץ תכנים מיסטיים סוּפיים כמפתח לפענוח וכשפת ביצוע, נכתב "מקאלה אל־חוצ'יה", "מאמר הבאר", שהוא הספר היחיד שהגיע לידינו מתוך הגותו של ר' עובדיה מיימוני, נכד הרמב"ם. "מאמר הבאר" הוא חיבור קצר יריעה, כתוב ערבית־יהודית, המשמש מעין הדרכה לשלמות רוחנית. בחלקים נרחבים משמש המאמר פירוש והרחבה לפרקים האחרונים ב"מורה הנבוכים". משחקי הלשון הפואטיים, לשון נופל על לשון, מעידים על נפשו השירית של ר' עובדיה.

הלוחות גנוזים בלב

בבסיס המאמר מצוי דימוי הלב לבאר, והחיפוש אחר נביעת הדיבור האלוהי מתוך הלב. במאמר מתמזגים מונחים וסמלים סוּפיים לתוך הפרשנות של ר' עובדיה לדברי סבו הרמב"ם. במוקד הדברים עומד משל הבאר (הקטעים המובאים כאן מתוך "מאמר הבאר" תורגמו לראשונה לעברית על ידי רובי קסל, יואב פיליפס ויגל הרוש):

דַמֵה לך אדם שברשותו באר קדומה ועתיקה, והוא משתוקק לנקותה מלכלוך, רפש וקדרות ולהתקינה מחדש. לבטח טובה אלוהית הוענקה לו. עליו להקפיד שלא תוסיף זוהמה להעכיר את הבאר, (לכן) ישגיח בניקוייה עד שטיפין טיפין תשוב לצלילותה. רק כאשר יתאמת אצלו בהחלט שלא נותר (בבאר) דבר מן הלכלוך, יוכלו לרדת אליה אותם המים החיים היוצאים מבית ה', שעליהם נאמר "ומעיין מבית ה'" (יואל ד, יח).

הנאמר כאן הוא משל הרומז לטיהור הלב, זיכוכו, תיקון פגמיו וחרפתו, וריקונו המוחלט מכל דבר פרט לנשגב. מי שיגיע לכך, יופיעו לפניו דברים יקרי ערך שהיו חבויים מפניו עד עתה, ויושג לו מה שלא יושג לזולתו ברבות הזמן והידע הזורם, כמאמר שלמה (משלי ד, כג): "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים".

דימוי הלב לבאר הוא דימוי מאלף. כשם שהבאר היא משכן נביעת המים, כך הלב הוא משכן נביעת הדעת. וכשם שהבאר מכילה בתוכה מים חיים, וממנה יחיו הנפשות הצמאות, כך הלב, בהיותו מזרים דם וחיות לגוף – מסמל את הזרמת הדעת, המרווה את צימאון הנפש העייפה.

ישנן שתי דרכים להכניס מים לבאר: מן החוץ, דרך הטיית נהרות אליו; ומן הפנים, דרך חפירה ופינוי העפר והפסולת, עד שתיחשף נביעה פנימית. באותו אופן ישנן שתי דרכים להשכין דעת בלב: האחת, מן החוץ אל הפנים, דרך רשמי החושים ועיבודם השכלי. זוהי דרך המדע והפילוסופיה. הדרך האחרת, המיסטית, היא מן הפנים אל הפנים, באמצעות חשיפת הנביעה.

המיסטיקן הסוּפי מחמד אל־ע'זאלי, שמשל כמעט זהה מופיע בכתביו, ושר' עובדיה כנראה הכירו היטב, המשיל דרך זו להצצה בלוחות הגנוזים. "לוח אל־מחפוז" הוא מושג סוּפי המציין את התוכנית האדריכלית של הבורא הגנוזה בלב האדם. גם בעל ה"פרקים בהצלחה", חיבור אחר מבית מדרשם של חסידי מצרים, אשר יש המייחסים אותו לר' עובדיה מיימוני, זיהה את הלב כמשכן הלוחות הגנוזים:

ודע כי משכן לבך הוא משכן הארון, הגנוזים בו לוחות העדות. כמו כן היא [התורה] גנוזה בלבבך, כתובה על לוח לבך (פרקים בהצלחה, הוצאת מקיצי נרדמים, עמ' 2).

שני חדרי הלב הם כשני לוחות גנוזים, שבהם חקוקים, אש שחורה על גבי אש לבנה, דברי א־לוהים חיים. האתגר הוא למצוא את הדרך להציץ בלוחות הגנוזים, להפגיש את השפתיים היבשות עם מימי הנביעה. במובן הזה, עבודת הבאר היא עבודת הלבבות.

ר' עובדיה היה ער לסכנה האורבת להצצה בלוחות הגנוזים, שכן מניין לאדם שלא נוספו לה סיגים מהרהורי לבו? הסכנה שבהסתמכות על הידע הבא מן הלב, הידע המיסטי, מובעת בהמשך מאמר הבאר, באמצעות דברי חז"ל על אודות "ארבעה שנכנסו לפרדס". כשם שאדם השותה מבאר עכורה מסתכן בבריאותו, כך אדם המבקש להסתמך על ידע מיסטי שמגיע ממקור שאינו צלול – עלול להתחייב בנפשו.

וכך מגדיר ר' עובדיה את הסכנה הטמונה בידע המיסטי, טרם נוקה הלב מסיגיו:

שכָל (לכלוך) שנשאר, ישוב לצוף על ידי הכוח המדמה בשעת השינה, או בעֵרות בעת ההתבודדות. תדמה שהוא דבר הבא מן החוץ, והוא ממה שנותר בבריכה. והוא מה שהזהירו החכמים עליהם השלום באמרם ארבעה נכנסו לפרדס. אמר להם ר' עקיבא, כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים.

ר' עובדיה מבין את האזהרה שלא לומר "מים מים" בזמן ההתבוננות המיסטית, בעת ההצצה בנביעת המים ממקורם, כאזהרה שלא לקרוא לשום דבר שעולה בזמן התבודדות המחשבה – "ידע". כל ידע הוא בהכרח מגושם ומצומצם לכלי התפיסה האנושית. לפיכך הרגע המיסטי הוא גם בעל פוטנציאל הרסני, שכן אדם עלול להרוס ולייחס גשמות לאל, ובכך לסטות מהייחוד המבורך לעבר עבודה זרה. לכן על המתבונן להימנע מלתת שם למים העולים בזמן החוויה המיסטית. כל ניסיון להפוך את הרשמים שעולים בזמן ההתנסות ל"ידע" אודות האלוהות, יהיה בבחינת הכנסת צלם בהיכל, הגשמת האל.

נביעה מתוך הדממה

במובן מסוים, פעולת ניקוי הבאר הנרמזת במשל היא עיבוד לתורת שלילת התארים מבית מדרשו של הסבא הגדול, הרמב"ם. ר' עובדיה משתמש במילון המונחים הסוּפי כדי לתרגם תורה זו לפרקטיקה מיסטית: המושג הערבי "צַפַאא", שלפי אסכולות מסוימות ממנו נגזרת המילה "סוּפי", משמעו טוהר, זַכות. הזכות מושגת דרך השלילה, ותכלית השלילה – זכות. לפי הקריאה של ר' עובדיה ב"מורה", התפיסה של האל בצורתה המזוככת היא למעשה ריקון התודעה מתכנים חיוביים. כאן מובעת הפרדוקסליות של ההתבוננות באל – להתבונן באל ללא המשגה.

וכך כותב הרמב"ם: "כל כמה שאתה מוסיף לשלול לגביו יתעלה, אתה מתקרב להשגה" (מו"נ ח"א, פרק נט). יש כאן מעין מחול רצוא ושוב של הידע עצמו – אדם משיג ידע, ושוללו מן האל. לכן רגע ההשגה הוא גם רגע של שתיקה אינטימית, כדברי הרמב"ם שם: "לך דומיה תהלה – שפירושו, לגביך השתיקה היא השבח".

בכמה מקומות במאמר מתאר ר' עובדיה את מעלת השתיקה המילולית, וכן ההדממה המנטלית והחושית. זוהי הזַכות האמיתית, ה"פעולה" שתאפשר בבוא העת למי הדעת לנבוע. השתיקה היא פתח, כריית באר ועשיית חלל, להופעתו של דיבור מסוג אחר.

לשם הבנת הדיבור הבוקע כנביעה מתוך השתיקה, ראוי לעיין במובאה המקבילה למשל הבאר, כפי שהיא מופיעה ב"פרקים בהצלחה":

"רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר". הנה הליץ על מי שרץ כפי מחשבתו ברדת הנבואה… באומרו "רחש"… לפי שהוא כנוי אמרם בהנעת השפתיים בתפילה, 'רחושי מרחשן שפוותיה', לפי שביאור רחש הוא נביעות המים, רצונו לומר הוציאם בחפירה… והשלים המאמר באמרו "רחש לבי", והיא מליצה נפלאה מן הנבואה היורדת עליו מבלתי שפה ולשון ולא קול, זולת מה שינדנדו בו שפתיו וישלחהו האל יתברך על לשונו מבלתי מחשבה ועצה בעניין היורד עליו… הנה דימה הוציאם הדיבור והנעת השפתיים אל החפירה והנביעה.

לפי "פרקים בהצלחה", העיון הפילוסופי הוא כחפירה. תכליתו ניקוי העולם המושגי של האדם, המסתיר ממנו את בינת הלב הנובעת. גילוי הנביעה המגיע מתוך הדממה, בא לידי ביטוי אצל המעיין בהנעת שפתיים שאין בה קול ואין בה שפה. בעל הפרקים מדמה אותה ל"רחש", נביעה אינטימית המבטאת את הרגע שבו המעיין ומושא עיונו מתייחדים, ופרי ייחודם הוא הנביעה – דיבור בלא קול, הנעת שפתיים בלא שפה.

הפרדוקסליות של העיון ללא המשגה לובשת צורה של תפילה מתפעלת, כפויה, מתוך תחושה של המעיין שפיו הופך מקור נובע של דיבור. הפה ששתק עד עתה מלהגשים, נפתח כמעיין המתגבר בתפילה אינטימית שאין בה קול. זהו דיבור שספק מופנה אל מושא ההתבוננות, ספק מגיע ממנו אל המתבונן. המתבונן ומושא התבוננותו הופכים אחד, כפי שהאירה מורתי פרופ' חביבה פדיה: "מצב זה מושווה עם ירידת הנבואה על הנביא לא בדרך של שמיעת קול החיצוני אליו, אלא בבקיעת הקול מתוכו באופן כפוי" (המראה והדיבור, עמ' 176).

החוויה המיסטית העליונה מוצגת ב"פרקים בהצלחה" כמעין תפילה נבואית שמקורה האלוהי אינו מחוץ לאדם, אלא גנוז בתוככי ליבו פנימה. ירדה האבן שעל פי הבאר, הוסרה עורלת הלב, ומן הלב בוקעים כמו מאליהם מים חיים, טיפות בצורת מילים השלוחות מן האהוב לאהובו.

תנועת חסידי מצרים גוועה כמעט לחלוטין סמוך לפטירתו של אחרון השושלת המיימונית, ר' דוד, בסוף המאה ה־14. גוויעתה קשורה גם לפריצתו של ספר הזוהר, אשר האפיל באורו כמעט על כל תורת סוד אחרת, וכן למעבר ההדרגתי של מרכז עולם התורה היהודי מארצות האסלאם לארצות אשכנז. ספרים שלא תורגמו מערבית ללשון הקודש לא שרדו את המעבר ונידונו לשכחה.

עם זאת, המוטיבציות והטיפולוגיות של תנועה זו – השאיפה לדבקות ולרוח הקודש, התפילה כרגע שיש בו מן החוויה הנבואית, וכן פרקטיקות של התבודדות מדיטטיבית – ישובו ביתר שאת עם פריחת הקבלה בצפת, שם ייספגו לתוך המערכת הקבלית, ומאוחר יותר עם שובה של החסידות במזרח אירופה. בהבנת תופעת חסידי מצרים יש כדי להאיר באור חדש־ישן את החסידות, ולהרחיב את גבולות הבנתה.

יגל הרוש הוא מוזיקאי ומשורר. עבודת התזה שלו עוסקת ב"מיסטיקה הפילוסופית של ר' עובדיה מיימוני נכד הרמב"ם"