כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים.
בפרשת השבוע אנו נתקלים בפסוק נדיר בתורה. לצד האיסור לענות אלמנה ויתום, ה' מפנה איום ברור ומובחן כלפי אלו שיפרו אותו: "והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים". זו אמירה ייחודית בתורה, המצביעה באופן ברור על מצבם המיוחד של האלמנה והיתום, הנדרשים להגנה. אך מהו הערך שעומד מאחורי אמירה חריגה זו?
החזרה על הצירופים הכפולים, "עַנֵּה תְעַנֶּה", "צָעֹק יִצְעַק", "שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע", ביחס ליתום ולאלמנה, מנכיחה את כאבם. קשה שלא לשמוע את הצעקה, לחוש את עוצמת הכאב ולהזדהות עם ה"שמיעה". חברה מתוקנת לא יכולה לעמוד מנגד, מול העינוי שהם חווים.
הרמב"ם מפרש מהו אותו "עינוי" שהתורה אוסרת. הוא אינו מסתפק ב"לא תעשה", אלא מוסיף ומפרט כיצד יש לנהוג כלפי האלמנה והיתום בצד החיובי:
לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו, ויעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב, אחד יתום מאם (הלכות דעות, ו).
וב"ספר המצוות" שלו הוא כותב:
ידבר עמם דברים טובים ורכים, ויתעסק עמם בעסק, ויתנו להם לחיות בטוב שמחים. ויכוין ההפלגה בזה כלו [כומר, יש להפליג ולהרבות בכך], ומי שיקצר בדבר מזה הנה עבר על זה. וכבר התבאר העונש על לאו זה, והוא אמרו יתעלה והרגתי אתכם.
כפי שמסביר הרמב"ם, המצווה כוללת תוספת כבוד שיש לנהוג באלמנה וביתום. "יעשה להם הפרש", היינו להעדיף אותם ולהעניק להם יחס חיובי מובהק.
האלמנה והיתום שהתורה מדברת עליהם הם אישה צעירה וילדיה הקטנים. בכל פעם שהתורה עוסקת בחובות כלפי האלמנה והיתום, לעולם לא יופיע היתום לבד או האלמנה לבד, אלא תמיד כצמד. בפרשתנו נאמר "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ" – לשון יחיד. המילה "אותו" מתייחסת לאלמנה וליתום כיחידה אחת, תא משפחתי בל ייפרד. משמעות האיסור "לא תענון" היא שלא להביא את האלמנה הצעירה ויתומיה למעמד של עני המתחנן על נפשו, אלא לדאוג למחסורם.
חורבן הבית
משפחה מורכבת מאב ואם שמהווים מקור כוח ושפע לבית. הכבוד שרוכשים בני הזוג זה לזו וזו לזה נוכֵחַ בבית, ובני הבית יונקים ממנו את תעצומות נפשם. כשאחד מבני הזוג נפטר, ילדי הבית הרכים לא יחוו עוד את הכבוד השמור להורה השורד ולא יזכו לכוחות הנלווים לכך. הדבר החשוב ביותר שיש להעניק לילד הוא הורה חזק.
האלמנה והיתום הצעירים הם משפחה שנחרבה. אין תחליף לאבא, אין תחליף לאימא. הם לעולם יישארו משפחה בחורבנה. הילדים שיגדלו ויקימו עוד בית יהיו משפחה בפני עצמה, אך לא תחליף. האם שתינשא בשנית בעוד הילדים קטנים לא תהפוך את המשפחה שחרבה למשפחה מתוקנת. תהיה זו משפחה בפני עצמה, הכוללת אלמנה ויתום.
נוכח המשבר העצום שבו משפחה צעירה מאבדת את אחד מעמודי היסוד, ההגנה הטבעית שלה קורסת. תחושת המלאות נעלמת, והיא חווה אובדן הגנה ונפילה אדירה במישור האישי והכלכלי. "אלמנה נגזרת משורש 'אלם', כאילם שאינו מדבר", כתב רש"ר הירש. במיתת בעלה, איבדה האלמנה כביכול את קולה. במיתת אביו, נותר היתום חסר אונים; אין לו יותר על מי להישען, אין מי שידריך אותו.
עבור היתומים ההורה הוא כאיבר מגופם, ואובדנו אינו ניתן להשלמה. חורבן הבית שחוו נוכֵחַ תמיד והוא משפיע עליהם כיחידים ועל מקומם החברתי. התורה מכירה במציאות נפשית ייחודית זו, והפסוקים מבליטים את זעקתה ושוועתה של המשפחה הנמצאת בחורבנה. לכן מוטלת עלינו כחברה החובה לדאוג להם ברמה גבוהה ומיוחדת, להעניק להם כבוד של משפחה מוגנת, למלא את ביתם בשפע.
לא ניתן למלא את חסרונו של ההורה הנפטר, אך לכל הפחות ניתן ונדרש למלא את חסרון הכבוד להורה השורד. זהו מקומן ותפקידן של החברה והקהילה.
הרש"ר הירש עומד בפירושו על המתח שבין הממד האישי לציבורי, ודבריו מהווים מצפן למדינה היהודית שהוקמה שישים שנה לאחר הסתלקותו:
להזהיר את המדינה היהודית נגד נוהג זה… ביחסים חברתיים ובעסקים בין אדם לחברו, אין מי שיעמוד להגן עליהם, לתמוך בהם ולהדריך אותם, וכך אין מעמדם שווה והם נתונים להשפלה. משום כך, כשדנים בהם, מדברת התורה… אל תגרמו להם לחוש את חולשת מעמדם.
מעמד מועדף
לצערנו, אף שזכינו לכונן מדינה יהודית, איננו מיישמים את ההתוויה המוסרית שדורשת מאיתנו התורה. במדינת ישראל, האלמנה והיתום הצעירים דווקא חשים מאוד את חולשת מעמדם. הם אינם זוכים למעמד כלשהו, בוודאי לא למעמד מועדף. מלבד קצבאות זעומות, רשויות המדינה אינן מספקות מענה ותמיכה, ואלפי משפחות נשכחות.
אף שהתורה ברורה מאד בהנחייתה לא להפלות בין אלמנה לאלמנה, "כל אלמנה ויתום לא תענון", המדינה מפלה באופן פוגעני בין אלמנה לאלמנה ובין יתום ליתום, בין אלמנה ויתום שמקבלים זכויות רבות (נפגעי איבה למשל), לאחרים שהם חסרי מעמד. התורה מצפה מאיתנו לתת מעמד מועדף ומפנק לכל אלמנה ויתום באשר הם, ולספק להם מעטפת תומכת – רגשית, חברתית ולימודית – עד שהיתום יוכל לעמוד על רגליו באופן עצמאי. מן הראוי שהמדינה תמצא את הדרך להקרין כלפי כל משפחה שבה אלמן/ה עם ילדים קטנים – אנחנו כאן בשבילכם, ונעניק לכם כבוד מלכים.
יש ליצור מנגנון תומך ומסייע, הרואה את משפחות האלמנות והיתומים הצעירים בצורה הוליסטית, ומעניק להם סיוע במגוון התחומים שנפגעו בעקבות אובדן מגינם. כמדינה יהודית חובתנו המוסרית היא לפעול כפי שהרמב"ם מורה לנו – להפליג בכבוד האינסופי למשפחות האלמנות/ים הצעירים, לתת לכל אלמנה ויתום יחס מועדף, ובכך להידבק בדרכיו של הקב"ה שהוא "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱ־לֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ" (תהילים סח, ו).
ח"כ לשעבר יהודה גליק ורעייתו הדס הם אלמן ואלמנה שנישאו ומנהלים את אמיצי"ם – ארגון אלמנים אלמנות ויתומים צעירים בישראל
