חודשיים לפני שהלכה לעולמה קראה המשוררת זלדה למקורבה רובי קסל, והפקידה בידיו מזוודות עם כתבי יד רבים. היא הורתה שלא לפרסם אותם במשך עשרים שנה, וכך גם את מכתביה וכתביה שהגיעו לארכיון גנזים.
רק שנים לאחר שפקע החיסיון שדרשה המשוררת, העז רובי לפתוח את המזוודות ולגלות לקרוביה ולידידיה את דבר קיומם של הכתבים. לקראת יום השנה השלושים למותה ויום הולדתה המאה הוא החל, יחד עם ד"ר רבקה גולדברג ויונדב קפלון, להכין לדפוס כתבים נבחרים מפרי עטה של זלדה. ב־2014 יצא לאור "ציפור אחוזת קסם", זכה למהדורות רבות ועורר הדים נרחבים. ב־2020 הופיע "גני האין", ולאחרונה פורסם גם הספר השלישי, החותם את הטרילוגיה: "אותות רחוקים של אור", בעריכתו של רובי, יחד עם עוזרו הצעיר שילה בן־יעקב. את עריכתם של שני הספרים האחרונים ליוותה הלית ישורון. בדומה לשני אחיו הבוגרים, "אותות" מעוצב בפורמט אלבומי מוקפד, ובשערו הכחלחל מוטבע ציור של זלדה.
אני פוגשת את רובי ואת רחלי סמו, יו"ר עמותת "זלדה ויצירתה" שבמסגרתה יצאו הספרים, בבית משפחת קסל ברחוב שקט בקטמון הישנה. על הקירות תלויים ציוריה של זלדה, ועל השידה העתיקה מונחת תמונתה. אפשר להתרשם שמדובר בבת משפחה, ומבחינתם של רובי ואשתו ג'נט זה לא רחוק מהאמת: ג'נט התגוררה אצל זלדה במשך שנה עד נישואיה לרובי, ובני הזוג שמרו איתה מאז על קשר רציף. כשנולד בנם הבכור, זלדה הייתה מעין סבתא שלו. בתקופת חוליה היו שניהם חלק מחבורה של ידידים שהתחלפו במשמרות ליד מיטתה 24 שעות ביממה, עד יומה האחרון.
לא רק רובי, ג'נט וידידים קרובים אחרים של זלדה מרגישים כבני משפחה וידידי נפש שלה; גם קוראים שלא הכירוה, ובהם קהילה גדולה והולכת של צעירים, נקשרים לדמותה דרך כתביה, במפגש שמעבר למקום ולזמן. הספרים החדשים מפרי עטה מרחיבים את המעגל הזה עוד ועוד.
איזו חלוקה פנימית קיימת בין שלושת הספרים בסדרה?
"כל ספר בוקע לעומקים חדשים ופותח עוד שכבה של עומק, כמו בחפירה ארכיאולוגית", אומר רובי. "הכתבים בסדרה הולכים ונפתחים בהדרגה. 'ציפור אחוזת קסם' נוצר בחלקו מחיבורים גמורים, שסודרו פחות או יותר על פי סדר כרונולוגי. אצל זלדה אין זכר לתאריכים, מלבד ציונים ספורים כגון 'במצור בירושלים' או 'בהפוגה הראשונה'. ניסינו לתארך את המחברות לפי העלייה במחיריהן, מ־5 מיל ל־10 וכדומה, וכן לפי התמורות בכתב היד ומן ההקשר.
"'גני האין' ו'אותות' נערכו מתוך טיוטות קשות לפענוח, וסודרו כבר לפי מדורים: חיבור ארוך אחד; רשימות; רשימות מקבילות לשירים קיימים; שירים ומכתבים. ל'אותות' נוסף גם שכתוב של מפגש תלמידים עם זלדה בבית עגנון. ציוריה ואיוריה של זלדה זרועים לכל אורך שלושת הספרים. הציור היה חשוב לזלדה מאוד, ותמיד הצטערה שלא הצליחה להקדיש לו יותר".
מוזיקה פנימית
החיבור הארוך הפותח את "אותות", "חושך מלא סימנים", מספר על ידידות נעורים מופלאה של זלדה עם גבירה (במלעיל) העיוורת. היחס בין הרשימה הסיפורית הארוכה ובין השיר "בבית חינוך עיוורים הישן" (שירי זלדה, עמ' 61) הוא דוגמה מאלפת לדיאלוג המופלא בין שיריה המרומזים של זלדה ובין רשימותיה הנרחבות. "על אף בקשות נשנות של זלדה לפרסם גם את רשימותיה, היא נתפסה אך ורק כמשוררת, ובמשך הזמן כנראה גם ראתה עצמה ככזו", מציין רובי. "למזלנו היא השאירה את רשימותיה בידיי, ואפשר לראות כמה עבודה היא השקיעה בהן במשך שנים, כולל העתקות שלמות שוב ושוב".
איך עורכים את זלדה? איך החלטת באילו כתבים לבחור?
"במקרה של זלדה, לערוך את הכתבים שלה זה אומר לחיות עם עשרות טיוטות של אותו חיבור. מתוך עבודה חוזרת ונשנית של קריאה והשוואה, צומחת אט אט גרסה שלמה אחת. זה תהליך שלוקח הרבה זמן, והוא נאמן לצורה שבה זלדה עצמה עבדה. רבים מחיבוריה התהוו כמעין אלמוג או נטיף; זה הדימוי הכי קרוב שאני יכול להעלות בדעתי. היא הייתה כותבת, לעיתים מכתיבה, מעתיקה ומשנה ושוב משנה. הרבה פעמים היא פרסמה בעיתון, ובספר מופיעה גרסה אחרת כי היא תיקנה על גבי העיתון המודפס. אני עובר תהליך דומה במקצת. בעריכה הזו יש הרבה מן היצירה, לא כי אני מוסיף דברים אלא בגלל הצורך להתיך פיסות רבות ליצירה שלמה אחת. כמובן אין לי אפשרות לקבל אישור מזלדה, ונשאר לי רק לעשות את המיטב שאני יכול.
"יש עוד צד חשוב מאוד בעריכה: הצד המוזיקלי. אין לי ספק שחלק מהקשר ביני ובין זלדה נבע מהיותי כנר, ולשמחתי גם עוזרי הנאמן שילה בא מעולם המוזיקה. וכיוון שזלדה נמנעה מראשית דרכה מחרוז ומשקל, הדיוק המוזיקלי של המילים עצמן, של הרווחים והחזרות, הוא מהותי ביותר. נראה שאצל זלדה המוזיקה היא היסוד הקמאי ביותר, שקדם לכתיבה ולציור גם יחד, אף שלא ניגנה אלא תקופה קצרה. אלה לא רק הניגונים הנשגבים בבית סבהּ אלא גם המוזיקה הפנימית שליוותה אותה מילדותה, ואחר כך הפתיחות העצומה למוזיקה מסוגים רבים, מבאך ועד 'שיר אהבה בדואי'".
רחלי סמו, יו"ר עמותת זלדה: "היו שנים שכתבו על זלדה כמשוררת נשכחת, או לפחות תהו האם היא כזו, עכשיו כבר אין ויכוח. אנחנו רואים חובה להוציא את הכתבים לאור, להמשיך ולתת לזלדה קול. הדיבור שלה ממשיך להדהד ביתר עוז, גם בקרב צעירים שלא הכירו אותה"
רובי מזכיר שהרשימה הראשונה ב"אותות" עוסקת כולה במוזיקה, ומההקשר נראה שהיא נכתבה בעקבות האזנה ליצירה של בטהובן:
נִפְלָא הָאָדָם. שֶׁחָצַב מִמְּבוֹךְ רְגָשׁוֹת סֻלָּמוֹת שֶׁל קוֹלוֹת, ומֵהִרְהוּרֵי לֵב סְתוּמִים חָרַז צְלִילִים. שֶׁהִכְנִיעַ אֶת הֶמְיַת הַלֵּב וּשְׁקָלוֹ, כָּבַשׁ אֶת גַּעְגּוּעָיו וְרִתְּקָם לְקֶצֶב, וּמִן הַסָּתוּם שֶׁבּוֹ, מִדָּכְיֵי מַעֲמַקָּיו, בָּנָה הֵיכָל מְזַמֵּר.
נִפְלָא הָאָדָם. שׁוֹתֵת דַּם לִבּוֹ, נוֹטֶפֶת תַּמְצִית חַיָּיו, וְהוּא מְחַיֵּךְ לִיפִי הָאַרְגָּמָן שֶׁקּוֹלֵחַ מִמֶּנּוּ.
נִפְלָא הָאָדָם הַמְפַחֵד מֵחֶשְׁכַת נִשְׁמָתוֹ
וּבוֹנֶה מִשַּׁיִשׁ שָׁחוֹר מִקְדָּשִׁים.
"מלבד שיקולים ספרותיים", מוסיף רובי, "עמד לנגד עיניי כל הזמן יחסה של זלדה לחשיפה של דברים אישיים ללא צורך. הייתה לה למשל התנגדות לפרסום יומניו של קפקא. לשמחתי הייתי שותף לעריכת שני ספריה האחרונים, והקשר העמוק בינינו, גם מבחינה ספרותית, עוזר לי מאוד עד היום".
בין חב"ד לטולסטוי
זלדה מישקובסקי (לבית שניאורסון) נולדה ב־1914 באוקראינה למשפחה רבנית־חב"דית מיוחסת, בת יחידה להוריה. היא הייתה בת דודתו של הרבי מלובביץ', ושמרה על קשר מכתבים איתו עד סוף ימיה. לצד המסורת החסידית הושפעה מאוד בילדותה מהספרות הרוסית, בייחוד מטולסטוי. ב־1925 עלתה ארצה עם הוריה וסבה מצד אימה, הרב דוד צבי חן, מחשובי הרבנים החב"דיים. זלדה למדה בסמינר למורות "מזרחי", שהיה אז מוסד פתוח לתרבות ואמנות ורבות מתלמידותיו באו מבתים חילוניים. היא למדה ציור ועסקה בכך במשך כל חייה. ב־1950, כשהייתה בת 36 נישאה לחיים מישקובסקי; לשניים לא היו ילדים, והוא נפטר בשנת 1970.
לצד עיסוקה בהוראה החלה זלדה לפרסם שירים ורשימות בכתבי עת. ספר שיריה הראשון, "פנאי", יצא לאור ב־1967 וזכה מיד לאהדה רבה. אחריו ראו אור עוד חמישה ספרים. לאחר פטירתה, במוצאי יום השואה תשמ"ד (1984), אוגדו כולם לספר אחד, "שירי זלדה", שזכה להדפסות רבות והיה לאחד משירי השירה הנמכרים בישראל.
החלום להכיר את זלדה נבט בליבו של רובי קסל מאז היותו קורא שירה צעיר. "זה היה נראה לי אז כמו גדר בלתי עבירה, כי אני הייתי רחוק מהעולם הדתי והיא הוחזקה כ'חרדית ממאה שערים שכותבת שירים', מה שאגב, היה רחוק מאוד מן המציאות".
למפגש עם זלדה הגיע עם ג'נט, מי שהפכה בהמשך לאשתו. "היה 'מלווה מלכה' אצל זלדה, והלכתי עם ג'נט. הבאתי איתי כלי נגינה, ושרתי את השיר הדתי היחיד שידעתי אז, על המלים 'כאייל תערוג על אפיקי מים'. נוצר קשר מיידי. בפעם הראשונה פגשתי אדם דתי שנושא את המשא האדיר של מסורת העבר, של משהו ישן נושן, של מחויבות למצוות, ויחד עם זה הוא גם אישי ביותר, חד־פעמי, לא מגויס לכלום, בלי תבניות ונוסחאות מוכנות ובטוחות. פגשתי אדם חשוף מול השמיים ופתוח עד אינסוף לידידות ללא תנאי, שיש אצלו מקום לחולשות, לנפילות, לתהומות, לצער, לשמחה עד אין קץ. זלדה לא ניסתה לדכא משהו או לייצר תדמית כלשהי. איכשהו כל הסתירות הפנימיות, חריפות ככל שיהיו, התאחדו אצלה".
איך הקרבה לזלדה השפיעה עליך?
"תחושת הזולת של זלדה הייתה חזקה יותר מתחושת עצמה. אין ספק שהמפגש הממושך עם אדם שחי כך השפיע עלי, כמו גם החמלה העצומה שלה לכל נוצר, כולל נמלה וצמח זעיר. אני חושב שגם למדתי ממנה קצת שלא לעצור בשום אחיזה או תפיסה, גם אם היא נראית משכנעת ומוצקה. ברגע שמשהו נעצר, סגור על עצמו לגמרי, בלי המשך – זה כבר לא אמת.
"היו לזלדה עמדות, אפילו מוצקות, לגבי דברים שונים, אבל באורח פלא היא לא החזיקה בהן כמו בדגל ואף פעם לא נשארה במקום אחד. הרבה מהשירים שלה מסתיימים במקום פתוח ולא צפוי, פתאום יש תפנית. כל תפיסה מובילה ל'השגה חדשה של הבורא'. כשהייתי בא אליה עם דעה 'אבסולוטית' ומציג אותה בפניה, היא הייתה מקשיבה, שותקת, מחייכת קצת ולבסוף אומרת: 'כן, אבל זה לא הכול'. כלומר, אל תדַמה שכבר ירדת לסוף העניין לגבי אנשים, לגבי מהות החיים והמוות. עד הרגע האחרון הכול נותר חידה שמעבר לתפיסת אדם".
תפיסתה של זלדה בנוגע לתנועה המתמדת באה לידי ביטוי גם בחלופת מכתבים עם פרופ' דן מירון, המתפרסמת כעת בספר "אותות". מירון פנה אליה בבקשה לשלוח שיר לכתב העת "עכשיו" שהוא היה מעורכיו. זלדה הסתייגה מהשם "עכשיו" וכתבה:
נדמה לי שאני האשה העתיקה, הדתית, אינני שייכת ל'עכשיו'. הרגשת החיים שלי יודעת שאין 'עכשיו', ואיננה רואה ב'עכשיו' בריאה בפני עצמה, מצב קיים, מוצק, שאפשר לעגון בו, כי אם נצנוץ רגעי, מבט אחד, פנים שמתחלפים בכל רגע במרחבי הזרם הבלתי פוסק של הדורות. הלא הכל משתנה בלי הרף, בתוכי וסביבי. קיים רק אלקים. רק הוא נצחי'…
יתכן שאינני יכולה להסביר את עצמי, אבל נדמה לי שהמילה 'עכשיו' רוצה להפריד את עצמה מן העולמות הקדומים. שהיא בונה לה ארמון על פי התהום. ואני החיה בפינה כל כך לא 'עכשָווית', יש במלה הזו דבר מה זר לשורשִי. והלא מלה היא יותר ממלה.
פרופ' מירון השיב את שהשיב, ותשובתו כה הרשימה את זלדה עד שהיא כתבה לו שוב:
אולי שגיתי. אולי חשבתי שאותו 'עכשיו' הוא כמו גדור מסביבו – בלי פתח למרחקי העבר ולערפל העתיד, ועל כן מתיחס לעצמו ברצינות יתרה, בבטחון יתר, כמו אי ששכח כי ים סביבו, בלי לחוש שהוא משתנה בלי הרף וחולף, או כהרגשתי שהוא עפר ואפר מול אלהים. אם ה'עכשיו' הוא הרף עין בוער, אם העכשיו הוא נקודת הפגישה הנוראה בין החולף והאין־סוף, אם כך אתה מבין אותו, אז בודאי אתה החי ואני המתה (אפילו במובן הדתי) – אם אני מסרבת לָ'עכשיו'. כי אסור לאדם להפוך לענן בעודו בחיים. כי חופשי רק המת.
לא יכולה לשתוק
את הדאגה לחלש, לבודד ולתועה בדרכו ספגה זלדה עוד בבית הוריה באוקראינה, בעיקר מסבה הרד"ץ חן, רבה של העיר צ'רניגוב ברשימה שפורסמה ב"ציפור אחוזת קסם" היא מתארת את דמותו של סבה, שהשפיע עליה רבות ושעליו כתבה גם את שירה הידוע "עם סבי":
מסבא נשארו בזכרוני בעיקר זקַן המשי הלבן – זקנו של הבעל שם טוב או של אברהם אבינו, לובן של אור נרות ורכּות גלית, אור ששפוך על הזקן כמו בתמונה של רמברנדט, אור שעושה את העולם קרוב לך. בסיפורים שסיפר לי סבא היו העניים ואנחנו והכוכבים בני משפחה אחת. הוא היה יותר ממלך בעיניי, הוא היה יותר ממשורר וגיבור, הוא ידע את הצד האמיתי, הנסתר, של כל הדברים, של כל ההתרחשויות, ועל ראשו היה כתר. להיכנס לחדרו היה מעורר בי רטט כמו להיכנס לבית המקדש; כל הצדיקים שהוא סיפר עליהם היו הוא עצמו, וכל המעשים הניסיים והנסיעות שלהם היו הניסים, המופתים, הנסיעות ומסירות הנפש שלו.
זלדה גדלה בתקופת המהפכה הבולשביקית, באווירה של קידוש ה' ומסירות הנפש. בראשית החיבור על גבירה היא כותבת:
ובביתנו, ששרו בו את 'בני היכלא' – כל מי שלא ויתר על עולם הבא בשביל לאהוב את אלקים, כל מי שלא שאף לנשק מצורע והסתפק באמת הפושרת, הנוחה, המוסכמת, באהבה נוחה, חתוכה בזהירות, כל מי שאהבתו גאלה רק את עצמו ולא את העולם – נחשב גם הוא לבַּלבַּתי והגינותו נחשבה הגינות נמוכה, הגינות שאינה דורשת הקְרבה עצמית. 'וַתְּחַסְּרהו מעט מאלקים' ו'מה אנוש כי תזכרנוּ' – לא היה בנפשו של הבּלבּתי. על דגלו היה חָרות: 'אֲסָמינו מָלאו בר וִיקָבֵינו יין'…
הדאגה לזולת התבטאה אצלה לא רק ביחס לאנשים שהכירה. ב"אותות" מופיע מכתב ששלחה לשר ישראל גלילי, ובו קָבְלה על כך שניצולי שואה כלואים במלון בירושלים ומתכוונים לאבד עצמם לדעת בגלל התנאים. ידועה יותר מעורבותה במקרה של לוי נויפלד, ניצול שואה צעיר שנחשד על לא עוול בכפו ברצח משולש. במכתב ששלחה ל"הארץ" ביטאה זלדה בקולה הבודד זעקה נוקבת כלפי אווירת הלינץ' שאחזה במדינה. גם פגיעה בקודשי היהדות הרעישה את נפשה. כאשר פורסם בעיתון שירה הפרובוקטיבי של יונה וולך, זלדה הזדעזעה וסירבה מאז לפרסם בו משיריה, כי ראתה בעורכו, ולא במשוררת, אחראי לחילול הקודש.
זלדה בבית המדרש
איך שיריה של זלדה מהדהדים במציאות הנוכחית, כמעט ארבעים שנה אחרי מותה?
רובי: "נראה לי שקוראי שירה הם די מיעוט. יש אנשים שכלל לא קוראים שירה ופוגשים את זלדה לראשונה בשלושת הספרים החדשים, שרובם כתובים כפרוזה פואטית, ואז נפתחים לפניהם גם שערי השירה. מקומה של זלדה ויצירתה כיום נרחב לא פחות מאשר בימיה, אם לא הרבה יותר. מעבר למפגש של יחידים עם כתביה, יש התרחשות קבוצתית וקהילתית סביבם, כולל לימוד משותף, מעין שיעורי תורה. רק לאחרונה שמעתי על בית מדרש לנשים ועל ישיבה בנתיבות שלומדים בהם את כתביה כחלק משגרת הלימוד, כחלק מהקודש. זלדה מעולם לא התכוונה ללמד מישהו, להחזיר אותו בתשובה או להשפיע על דרכו, אלא רק לבטא את מה ש'עולה על גדותיו' מקרבה. פגשתי לא מזמן מישהי שפיתחה עבודת נפש על פי דרכה של זלדה, כלימוד רציני ומעמיק. היופי הוא שדבר כזה לעולם לא היה עולה על דעתה.
"מישהי פגשה אותי פעם ואמרה לי: 'כל פעם שאני נופלת לתהום אני לוקחת את 'גני האין' וזה מוציא אותי משם'. הסיבה היא שהספר עצמו מגיע משם, מן התהומות. קצת כמו ההינדיק של רבי נחמן. באמת הדברים בספר השני נוקבים יותר מראשון, והשלישי עולה על שניהם מבחינה זו וכולל למשל חיבורים זועקים מימי השואה".
"היו שנים שכתבו על זלדה כמשוררת נשכחת, או לפחות תהו האם היא כזו, עכשיו כבר אין ויכוח", אומרת רחלי סמו, יו"ר עמותת זלדה. "זלדה הטביעה את חותמה בעולם השירה והתרבות העברית. עמותת זלדה, שהוקמה לפני כ־15 שנה, היא יוצאת דופן בעולם עמותות השירה, מאחר שכל עיסוקה נסוב סביב משוררת אחת בלבד. היא התחילה כקבוצה של חברים וקרובים, משוגעים לדבר, ואחר כך התרחבה. אנחנו רואים חובה להוציא את הכתבים לאור, להמשיך ולתת לזלדה קול. הדיבור שלה ממשיך להדהד ביתר עוז, גם בקרב צעירים שלא הכירו אותה".
"כשהוצאנו את 'גני האין' ערב הקורונה, התפרסם שם, שלא במכוון, שיר כמעט נבואי: 'בְּאוֹתוֹ גִּלְגּוּל קָסוּם הָיָה בִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה חֹפֶשׁ שֶׁל שָׁמַיִם… שֶׁיָּכֹלְתִּי לָדוּר בְּחֶדֶר סָגוּר וּמְסֻגָּר אֶלֶף שָׁנִים'. שיר כזה הוא בקבוק שנשלח לנו באוקיינוס הזמנים. זו יצירה שממשיכה להדהד במציאות".
העמותה נוסדה בראש ובראשונה כדי להוציא לאור את כתביה של זלדה, אך עם השנים נוספו לה עוד משימות. "יש עוד כתבים שצריכים לצאת לאור, והרחבת קהל הקוראים טעונה הרבה עבודה ומסירות מצידנו", אומרת רחלי. "אנחנו גם עסוקים בגילוי וגם נותנים נתיב מעשי וממשיכים את הדיאלוג הזה של קוראים עם יצירתה. את הספר האחרון הוצאנו בתמיכת מרכז זלמן שזר, שהכירו בתרומתה של יצירת זלדה להיסטוריה, לספרות ולירושלים".
בשנים האחרונות החלה העמותה לפתח קהילת קוראים ולהנכיח את שיריה של זלדה דרך מדיומים אמנותיים ושפות פואטיות. לרגל השקת הספר נערך מיצב ייחודי שהיה בו שילוב של חלל מיוחד, שירים מוקראים בשלוש שפות, ותאורה עדינה מתחלפת.
"יש לנו שיתופי פעולה במוסדות חינוך, מדרשות ומכינות", מוסיפה סמו. "קיימנו חמישה מפגשי זום בעת הקורונה ואחר כך גם ביארצייט של זלדה, במוצאי יום השואה. בלי שום פרסום אגרסיבי הגיעו יותר ממאתיים איש. יש קהילה הולכת וגדלה של צעירים ומבוגרים שמחוברים לזלדה".
חברי העמותה פועלים מתוך התנדבות ומחויבות לדמותה של זלדה. "אני מאמינה שזלדה נושאת בשורה של חיבור בין ציבורים שונים, והיום זה חשוב יותר מאי־פעם", מוסיפה ברכה תור, גם היא מעמודי התווך של העמותה. "אנחנו מכוונים למטרות רבות – להמשיך במפעל הוצאת הכתבים לאור, להקים אתר שיוכל לשמש לעבודות מחקר ולסטודנטים, להפיץ את הטקסטים שמזמנים אותנו להקשבה ולסובלנות, והשאיפה היא גם לתרגם את הכתבים של זלדה לערבית ולאנגלית".
לקראת סיום המפגש אני מבקשת להחזיק בידי כתב יד של זלדה. הנייר הדקיק נרעד בידי, ואני מוקסמת מהאותיות המרחפות על הדף. יש בהן ציוריות, חופש, רכות. כתב היד הוא הנפש. את התואר "השיר הכי יפה בעולם" העניקה זלדה לפיוט "ידיד נפש", ושירהּ האחרון, אותו כתבה ממיטתה בבית החולים, מסתיים בשורות:
יְדִידָה פִּתְאוֹמִית תְּמוֹל לֹא נוֹדַעַת / אָמְרָה לִי / אֲנִי אֶתְפַּלֵּל עָלַיִךְ.
