את השיחה הבאה ניהל ידידי ישי הבלין עם אפליקציית הצ'ט של מודל הבינה המלאכותית GPT, בתרגום לעברית:
ישי: כְּתוֹב תיאור דמיוני של ויכוח נוקב בין הרב חיים הלוי סולובייצ'יק ובין המגיד ממזריטש על הדרך הנכונה ללמוד תורה. השתמש בלשון ציורית לתיאור המפגש ביניהם.
GPT: שני המוחות הגדולים, הרב חיים הלוי סולובייצ'יק והמגיד ממזריטש, התמודדו בוויכוח לוהט על הדרך הנכונה ללמוד תורה. הרב סולובייצ'יק, בשכלו החד ובנוכחותו הסמכותית, טען כי הדרך הנכונה ללמוד תורה היא באמצעות ניתוח קפדני ויושרה אינטלקטואלית. "עלינו להעמיק בטקסט, לבחון כל מילה וניואנס כדי להבין את משמעותה במלואה", הכריז. אבל המגיד, בחוכמתו העדינה ובהתנהגותו הצנועה, טען מנגד שלימוד תורה אמיתי חייב לבוא מהלב, לא רק מהראש. "עלינו לתת לתורה לדבר אלינו, ולפתוח את ליבנו למסריה ולתורתה", אמר.
השניים הלכו הלוך ושוב, מילותיהם כחרבות מתנגשות בקרב רעיונות עז. אבל ככל שהוויכוח נמשך, הגיח קול שלישי – קולה של התורה עצמה, המדבר אל שני האנשים ומראה להם את אמיתותה. המגיד והרב סולובייצ'יק הקשיבו, ובאותו רגע שניהם הבינו. הם ראו שלימוד תורה אמיתי חייב לבוא גם מהשכל וגם מהלב, ושרק על ידי שילובם של השניים יוכלו באמת לפתוח את חוכמת הטקסט הקדוש.
בכך הגיע הוויכוח לסיומו בשלום. שני החכמים הגדולים התחבקו, מאוחדים באהבתם ובמסירותם לתורה.
שתי הרגליים של המערב
היכולות המרשימות של GPT הן בין הגורמים שהפכו לאחרונה את הבינה המלאכותית לשיחת היום. אבל עם יד על הלב: האם אנחנו יותר מתרגשים ממנה או יותר פוחדים? סקר גדול שערך השנה מכון פיו האמריקני גילה שמספר האנשים שהשיבו כי התפתחות הבינה המלאכותית גורמת להם להיות "יותר חוששים מאשר נרגשים", כפול מהאחרים. החשש נובע מהתחזית הסבירה שהבינה המלאכותית עומדת להתעלות על היכולת האנושית, בכמה מובנים חשובים. נראה שהחשש הזה מתעצם שבעתיים לאור שתי הנחות יסוד מרכזיות של תפיסת העולם המערבית המודרנית:
1. הבינה היא עיקר האדם. תפיסה זו התבססה בתרבות המערבית בעקבות שרשרת מהפכות שהעלו את קרנה של יכולת החשיבה האנושית, ובפרט זו הרציונלית והאנליטית. ממעוף הציפור, מדובר במהפכת הדפוס במאה ה־15, המהפכה המדעית במאות ה־16 וה־17, עידן הנאורות במאות ה־17 וה־18, המהפכה התעשייתית במאות ה־18 וה־19, והמהפכה הדיגיטלית במאות ה־20 וה־21.
2. האדם ניצב בראש פירמידת היצורים. תפיסה זו התבססה מבחינה פילוסופית בגישה ההומניסטית, ששורשיה באיטליה של תקופת הרנסנס (המאה ה־14) – בתחילה כתנועה דתית ובהמשך בגרסה חילונית. מובן שבגרסה החילונית, שמוציאה מהתמונה את האל וישויות על־טבעיות אחרות, עליונות האדם מודגשת אף יותר.
שתי הנחות היסוד הללו, הנאורות ובן זוגה ההומניזם, הן שתי הרגליים של המערב החילוני המודרני, אך כעת הן מהוות מכפיל כוח לחרדה: אם האדם ניצב בראש הפירמידה, והבינה היא כל האדם – מה יהא עלינו כשבינה לא־אנושית עדיפה תיכנס לתמונה? לא מדובר פה בדאגה קונקרטית בלבד, כלכלית או ביטחונית וכדומה, אלא בפגיעה בעצם מעמד האדם.
אך מה בנוגע לתפיסות עולם אחרות, כאלה המסויגות במידה זו או אחרת משתי ההנחות הללו? אולי תפיסת עולם יהודית מסורתית, שאינה שכלתנית קיצונית וגם לא הומניסטית קיצונית, יכולה דווקא לחיות לא עם רע רעיון הבינה המלאכותית? בשורות הבאות אנסה לבחון את הסוגיה החדשה והמטרידה מבעד לאספקלריה של עולם המושגים היהודי.
סיני ועוקר הרים
נתחיל בהנחה הראשונה: היכולת השכלית של הבינה המלאכותית צפויה לעקוף את זו של האדם. ראשית, כדאי לשים את ההצהרה הדרמטית הזו בפרופורציה. מבחינות רבות זה המצב כבר מזמן. כדי להיווכח בכך, די אם נתבונן בשני טיפוסי תלמידי החכמים שהגדירו חז"ל: "סיני" ו"עוקר הרים", שהם הבקי והזכרן לעומת הלמדן החריף. בכל הנוגע ל"סיני", הרי שהמחשב הוזיל מזמן את ערך הזיכרון האנושי. מנועי חיפוש כמו גוגל ותוכנות תורניות ייעודיות כמו פרויקט השו"ת ואוצר החכמה, מספקים לנו זיכרון אינסופי בשליפה מהירה – גישה מיידית לכל מקור שנרצה, לפי שאילתת חיפוש פשוטה המנוסחת בשפה טבעית.
כעת נראה שהמחשב הולך להשתלט גם על משבצת ה"עוקר הרים". אך גם במשבצת זו החידוש אינו גדול כמו שנדמה. עוקר הרים משמעו יכולת אנליטית, אך כבר היום, במשימות אנליטיות רבות המחשב הוא הכלי הטבעי לפתרון – בין אם מדובר במתמטיקה, בבעיות אופטימיזציה או בסימולציות בכל שטחי מדעי הטבע. נמצא שבתחומים רבים הקשורים לשכל, המחשב עדיף עלינו כבר עכשיו, והוא מתעתד להתעלות עלינו בעוד ועוד תת־תחומים כאלה.
אבל לפני שנילחץ, כדאי להיזכר שהאדם הוא יותר משכל בלבד. בנקודה זו ברצוני להיעזר בתפיסת האדם הקבלית, ולו מפני שהיא העשירה, המפורטת והברורה ביותר בעולם המחשבה היהודי. הקבלה נושאת בחיקה המשגה קוהרנטית ומוכרת יחסית של רכיבי האדם השונים, המצטרפים לכדי תמונת אדם שלמה.
לפי התפיסה הקבלית, מהות העולם והאדם מתגלמת בעשר הספירות, הבנויות באופן אנתרופומורפי, כלומר מייצגות את החלקים השונים בגוף האדם, כפי שניתן לראות באיורים המוכרים של מבנה הספירות. הבינה המלאכותית, כפי שרומז שמה, כבשה בסערה את ספירת הבינה – ההמיספרה השמאלית, האנליטית יותר, של המוח, וכרגע היא מסתערת בעוז על ספירת החכמה – ההמיספרה הימנית, המעורבת יותר בכל מה שקשור ליצירתיות. מה זה מותיר לאדם?
באופן מעניין, כרגע נראה שהערך המוסף האנושי יתבטא בעתיד הקרוב דווקא ב"אנושיות" במובן הרחב, ההוליסטי, כלומר האפשרות לְמַמְשֵׁק בטבעיות בין הספירות הגבוהות הקשורות לשכל ובין הספירות הנמוכות הקשורות לגוף, בין האינטלקט הגבוה לרגשות ולפעולה פיזית בעולם. כך למשל, במחקרים שמנסים לחזות את סיכויי השרידות של מקצועות אנושיים בעידן הבינה המלאכותית, המקצועות שהצפי להחלפתם במכונות הוא הרחוק ביותר הם כאלה שמצריכים יחס אנושי, פיזי או רגשי, כמו הוראה ופיזיותרפיה.
מכיוון אחר, יש גם ספירה שנמצאת מעל הספירות השכליות: ספירת כתר. זוהי הספירה הגבוהה ביותר והקרובה ביותר לקב"ה, והיא מזוהה עם כוח הרצון. ואכן, הרצון לא מתחיל בשכל. לא השכל הוא שגורם לנו לרצות לקום בבוקר. השכל הוא כלי אדיר, אבל הדברים הגדולים לא מתחילים בו, אלא בנקודה חמקמקה "מעליו", אותו כוח רצון שבאדם, המפעיל את השכל. לעומת זאת, לבינה המלאכותית אין – כך ההנחה המקובלת כיום – כל רצון משלה.
בעולם העסקי כוח הרצון בא לידי ביטוי בתפקיד הדירקטוריון של חברה. הדירקטוריון הוא הגוף שקובע כיצד החברה מגדירה את עצמה, את חזונה ואת יעדיה, ולאיזה כיוון היא הולכת. המנכ"ל והעובדים שתחתיו הם שמממשים את החזון הזה (זוהי אמנם חלוקה גסה, ויש גם היזון חוזר). אם באמת אין לבינה המלאכותית כוח רצון משלה, אפשר להציע שבעתיד בני האדם ישמשו יותר כסוג של דירקטורים, כאשר המימוש של העבודה בפועל ייעשה על ידי הבינה המלאכותית. ואכן, גם דירקטור הוא מקצוע אנושי שהמומחים צופים לו שרידות גבוהה בעתיד.
גבוה ונמוך
הבינה המלאכותית היא מעין שכל אדיר ממדים. אבל אף שהשכל הוא הכלי החזק ביותר בידי האדם, הרי שהשכל אינו האדם עצמו; האדם מתפרש הן מעליו והן מתחתיו. המכלול הרחב הזה הוא שעשוי להקנות לאדם ערך מוסף ייחודי גם בעידן המכונות החושבות.
באופן מעניין, המעלות האנושיות שהעלינו כאן הוזכרו על ידי חכמי ישראל בהקשר של דיון אחר לחלוטין: היחס בין האדם והמלאכים. בעולם היהודי אנחנו מורגלים לרעיון של יצורים תבוניים מאיתנו, ולפחות ברמה הרעיונית אנחנו חיים איתו בשלום. כוונתי למלאכים, המכונים בלשון הראשונים "שכלים נבדלים". למרבה ההפתעה, חרף תפיסת המלאכים כתבוניים יותר, קבוצה נכבדה בין חכמי ישראל רואה באדם נברא חשוב מהמלאכים. אחד הנציגים הבהירים של הסיעה הזו הוא רמח"ל, בספרו דרך ה':
הבריה העיקרית באמת היא המין האנושי. וכל שאר הנבראים, בין הגבוהים ממנו בין השפלים ממנו, אינן אלא בעבורו, להשלמת עניינו (דרך ה' א, ב).
מדובר באמירה נועזת למדי: אם יש נבראים "גבוהים" מהאדם, כלומר קרובים יותר לא־לוהים, מה עושה את האדם "עיקרי"?
פתרונו המפתיע של רמח"ל הוא להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה. דווקא היותו של האדם חסר, הוא שעושה אותו כה חשוב. האדם באמת אינו כה "גבוה", אבל הוא מתפרש על פני יריעה רחבה להפליא, בין גבוה לנמוך, בין שמיים לארץ, בין רוח לגוף, בין נשמה ליצרים. יחד עם כוח הבחירה שלו, יריעה רחבה זו מאפשרת לאדם לבחור בטוב מרצונו החופשי. בכך האדם מוזמן "לברוא" את שלמותו בכוחות עצמו, ובמידה שהוא עושה כן, האדם, ורק הוא, יכול להשיג את השלמות האמיתית.
הגותם של רמח"ל וגדולי ישראל נוספים בנוגע ליחסי אדם־מלאך, ניתנת לתרגום כמעט מיידי ליחסי האדם והבינה המלאכותית. אף על פי שההבדלים ברורים – בינה מלאכותית היא מעשה ידי אדם ואינה קדושה – הרי שבכמה מובנים משמעותיים הבינה המלאכותית אכן דומה למלאך. ראשית, "שכל נבדל" זו הגדרה קולעת מאוד לבינה המלאכותית. אבל יש מאפיינים נוספים המשווים לבינה המלאכותית דמות של מעין מלאך (או שד?) מעשה ידי אדם: היא יודעת הרבה יותר מאיתנו; היא אינה תלויה בגוף ספציפי; והיא חסרת יכולת בחירה, רגשות וחולשות אנושיות. מכאן נובעת תכונה מלאכית נוספת – היא תמיד מבצעת את "שליחותה" (שהרי בסופו של דבר זוהי פונקציה מתמטית).
אם אכן נעשה את ההתאמות המתבקשות, נמצא שלפי רמח"ל האדם חשוב גם מהבינה המלאכותית, חכמה ומפותחת ככל שתהיה. המעלות האנושיות שרמח"ל נתלה בהן ביחס למלאכים (שהן עצמן גם חסרונות), הן בדיוק התכונות האנושיות שתיארנו: הרצון החופשי, יחד עם החיבור המופלא בין עליונים ותחתונים שמתקיים רק באדם.
גם ר' חיים מוולוז'ין, בספרו "נפש החיים" (שער א, פרק י), עוסק ביחסי אדם־מלאך. הוא פותח בדברי הלל למלאכים, הקדושים מאיתנו, שביכולתם להשיג הרבה מעבר להשגת אדם. אך בהמשך מדבר ר' חיים על "יתרון גדול לאדם מהמלאכים". המלאכים מכונים בתנ"ך "עומדים", אבל האדם מצוי בתנועה, "ורק האדם לבד הוא המעלה והמקשר והמייחד את העולמות והאורות בכח מעשיו, מחמת שהוא כלול מכולם".
עד כאן הוא חוזר, בערך, על מה שראינו אצל רמח"ל – גדולת האדם טמונה בהיותו מורכב מעליונים ותחתונים. אבל כעת הוא מוסיף דבר מעניין:
ואז גם המלאך משיג עליה ותוספת קדושה על קדושתו, אשר בא בכח מעשה האדם, מפני שגם הוא כלול בהאדם.
במידה שהאדם פועל נכון, הוא מניע את העולם כולו למעלה – גם את היצורים הגבוהים ממנו. גם כאן, מרתק לחשוב על ההקבלה לבינה המלאכותית. ותן לחכם ויחכם עוד.
לסיכום, נראה שהבינה המלאכותית עומדת להיות תבונית מאיתנו. אבל מתברר שכיהודים אנחנו מסוגלים לחיות די טוב עם הרעיון שיש יצורים תבוניים מאיתנו. יתרה מזאת, יש לנו תשתית הגותית מפותחת שמתייחסת למקומו של האדם ביחס ליצורים כאלה – המלאכים.
ההתפתחויות האחרונות מזמינות אותנו לחזור אל ההגות הזו מהפרספקטיבה החדשה של יחסי אדם ובינה מלאכותית. קריאה כזו מאירה את ערך האדם במבט הוליסטי יותר מזה שהתרגלנו אליו מאז עידן הנאורות. החשיבות של האדם איננה נעוצה רק בשכלו אלא במיזוג הסתירות המופלא שבו, בין הספירות הגבוהות והנמוכות, בין שמיים וארץ, בין נשמה, שכל, רגש ויצרים. זאת בנוסף לכוח הרצון של האדם, שמאפשר לו "לברוא" שינוי, להתוות כיוון ולבחור בטוב – הן ביחס לעולם שמחוצה לו והן בתוכו פנימה. שילוב המעלות הללו מזמין את האדם להעלות ולתקן את עצמו ואת המציאות כולה.
בינה מלאכותית היא באמת חכמה גדולה, אבל "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים". רק האדם יוכל להביאה לתכליתה זו.
תומר גרינברג הוא מפתח אלגוריתמים בחברת מובילאי ודוקטורנט במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן
