המילים "שלא עשני אישה" הנאמרות בברכות השחר בתפילת שחרית מעוררות אצל חלק מהאומרים אותן חוסר נחת מסוים, אך למרות זאת הם ממשיכים למלמל אותן. כאשר מסיימים את תפילת העמידה מדי יום, בבקשה מעושה השלום במרומיו שיעשה שלום על כל ישראל, מתכווץ הלב לפי שיכולנו לנצל את ההזדמנות לבקש ממנו שיפרוש את סוכת שלומו על כל תושבי תבל, ולא רק עלינו. גם האזכורים הרבים של מצבנו האומלל והאיום, שבחסדי ה' כבר אינם משקפים את המציאות, מעוררים תימהון. לא נעים להתחנן פעמיים בשבוע "הַרְאֵנוּ אוֹת לְטובָה וְקַבֵּץ נְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" כאשר אנו כבר יושבים כאן, ולאחינו בתפוצות כל שנותר הוא לעלות על מטוס.
למרות הלבטים הכנים הסוערים בפנים, הנאמנות למסורת ולתהליך פסיקת ההלכה גוברת על ייסורי המצפון המתעוררים כאשר אומרים מילים שמערכת הערכים שלנו מתקוממת נגדן. אילו נשאלנו מהם הנושאים שלדעתנו ראוי להתמקד בהם בכל עמידה אינטימית מול אבינו שבשמים, האם הכמיהה לחידוש עבודת הקרבנות הייתה מופיעה בחמישייה הפותחת? או שמא נעדיף להרבות בבקשות מן הא־ל הרחמן שיסייע במאבק בעוולות, במצוקות החלשים ובני המיעוטים, בסבלם של נרדפים ובאומללותם? אולי איחוי הקרעים החברתיים קרוב יותר לליבנו, ושמא צעקתן של עגונות?
תחושה של כזב
החזרות המפורשות על הבקשה לבניין בית המקדש, ולעומתן רמזים דקים בלבד באשר לנושאים הבוערים העומדים על סדר היום של הדור שלנו, גורמים לחוש שהתפילה אינה משקפת את העולם הפנימי באופן המניח את הדעת, ובמידה מסוימת אף מעוותת את סדרי העדיפות. לא בא בחשבון לסטות מן התפילות שאבותינו לוחשים כאלפיים שנה, אך המשך דקלומן ללא עדכון מעורר תחושה כאילו המילים הנאמרות חלולות, ואולי אף מסלפות.
סביר שרבים, אולי רוב המתפללים, אינם חשים כל קושי ואינם רואים צורך בשינוי כלשהו. בעיניהם מתפלל החש קושי מול קטע מן התפילה – בו החיסרון. שיתכבד ויעמיק יותר בפירוש המילים ובמשמעויותיהן המופשטות, העמוקות והנסתרות, או שישפר את ערכיו כדי שיתאימו למסורת בת אלפי השנים.
ואולם, לאחרונה הצטברו יוזמות רבות הקוראות לעדכן את נוסח התפילה, כדי שאכן תשקף גם את האמת וגם את הערכים היקרים לבן־ימינו. הבולטת מבין יוזמות אלו היא המסמך שהוציא ארגון רבני ורבניות "בית הלל" בשם "על הגאולה ועל התמורה בתפילה", ובו הצעות מעשיות לשינויים בנוסח התפילה. בדומה לכך נעשים ניסיונות להחליף את הבית האחרון של "מעוז צור", כדי שיציין את האירועים המכוננים של המאה האחרונה, השואה והקמת המדינה. דוגמה לכך התפרסמה על ידי רבה של העיר עפולה, הרב שמואל דוד: "הנאצים תקפונו, וכמעט השמידונו / במיתות משונות ואכזריות פגעונו / ומשארית הפליטה נתת ליעף כח והחייתנו / משבעים גלויות ומכל הפזורות לארצנו הקדושה קבצתנו".
כבר לפני חמישים שנה העלה הרב גורן את השאלה לגבי נוסח "נחם" (על ירושלים נקונן "האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב"?!), ואילו השנה שמעתי רב בולט מן הציונות הדתית מודה לפני חדר מלא רבנים ורבניות שהוא כבר אינו מסוגל להתפלל תפילת מוסף של שבת כפי שהיא מופיעה בסידור. כאשר הגבאי מכבד אותו להיות שליח הציבור, הוא משיב: "בסדר, אבל 'שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׁמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ' אינני מסכים לומר".
בצד השינויים העדינים שאפשר וראוי לחולל בנוסח הכללי של תפילת הקבע בעקבות השינוי הדרמטי שעבר עם ישראל בדורות האחרונים, עשויים להתגלע פערים בין מה שרוחשות שפתיו של המתפלל מהסידור לבין אמונותיו, ערכיו או רחשי לבו, הנובעים גם מסיבות אחרות. המודעות הגוברת לערכים שעד העת החדשה היינו פחות רגישים להם, כגון היחס לנשים ולעמים אחרים, עשויה להסב אי־נוחות למתפללים מסוימים. על כן הולך וגדל מספר המתפללים הבוחרים, למשל, לאמץ את שיטת הרא"ש ומוסיפים לומר "שעשני ישראל" במקום שלוש הברכות השליליות בפתיחת ברכות השחר, המנוסחות באופן שעשוי להעליב אוכלוסיות שלמות, "שלא עשני גוי", "שלא עשני אישה", "שלא עשני עבד".
הנוקטים את השינויים באופן מעשי מרבים לצטט את דברי הגמרא במסכת יומא (דף סט ע"ב), העומדת על כך שאפילו הנביא ירמיהו ודניאל איש חמודות סטו מן המטבע שטבע משה רבנו. משה אמר "הָאֵ־ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא", ואילו ירמיהו דילג על התואר "נורא" באמרו: "הָאֵ־ל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר ה' צְ־בָאוֹת שְׁמוֹ" (לב, יח). על פי הגמרא, תהה ירמיהו "נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו?". דניאל אמר: "אָנָּא אֲ־דֹנָי הָאֵ־ל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו", ולא הסכים להזכיר את גבורתו של מושא תפילתו, בטענה "נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו?". לאחר שאנשי כנסת הגדולה החזירו את נוסחו המקורי של משה, מקשה הגמרא איך העזו ירמיהו ודניאל לעקור את מילותיו של משה. וכך היא מתרצת: "מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". אל לו לעובד ה' לפתוח פיו בחנופה כלפי שמים ולדבר דברי כזב לפני מי שבוחן כליות ולב.
להתפלל על הבעייתיות
האם יש מוצא, אם כן, בדילמה המחייבת לבחור בין נאמנות אדוקה להלכה ולמסורת לבין הרתיעה שירשנו מירמיהו ומדניאל מפנייה לריבונו של עולם בתפילה שאינה כנה? גם אם ניתן בחיל וברעדה להכניס תיקונים זהירים בחלקים מן הסידור שאינם חלק מחוט השדרה של התפילה, לאתגר שמציבים קטעים רבים אחרים אי אפשר לספק מענה בשינוי הנוסח, בגלל מעמדם ההלכתי או מסיבות הקשורות להיעדר תמימות דעים בעם לגבי השינויים הנדרשים. לאתגר זה, של הפער הכמעט־מובנה בין הנוסח הכללי לבין התביעה לכנות נוכח ה', ניגש הרב האורתודוקסי־מודרני האמריקני שמולי ינקלוביץ.
הרב ינקלביץ הוא מנהיג רב פעלים, מייסדם של כמה ארגונים הפועלים למען צדק חברתי, והוא נמנה עם הרבנים המשפיעים ביותר באמריקה בחוגים הפתוחים יותר לשילובם של ערכי העולם הנאור בחיי ההלכה. הפתרון שיצר הוא תפילה על התפילה. בקשה זו תאפשר לנו להפסיק להתעלם מן המאבק הפנימי סביב מה שאנחנו מוציאים מפינו. התחינה נושאת עמה הצהרה שהמתפלל מודע לבעייתיות של תוכן הסידור, אך הוא חפץ להישאר דבק במסורת; ולכן הוא מבקש ומתפלל שהמילים היוצאות מפיו תעבורנה את המסנן המתבקש ותתפרשנה ברקיע כמתאימות למצפונו ולרחשי ליבו.
נעניתי לבקשתו של הרב שמולי לסייע לו בעניין זה, ואף קישרתי בינו לבין המשוררת וההוגה, כלת פרס שר החינוך לתרבות יהודית, שרה פרידלנד בן ארזה. התוצאה היא פרי שיתוף פעולה בין יזם יצירתי אמריקני בעל מעוף, דמיון וחזון; רב החי בארץ, אשר נרתם לחבר בין רבנים ואנשי רוח מכל קצווי תבל כדי להתמודד עם אתגרים אוניברסליים של תיקון עולם; ואשת רוח שהצליחה לתרגם רגשי לב והרהורי נפש מורכבים לעברית צחה ורוקדת, הנותנת מענה למאוויי הנשמה.
הנה התפילה לפניכם, לשיקולכם, לקראת תפילתכם הבאה:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, בְּפִי סְדוּרָה תְּפִלַּת עַמִּי, תְּפִלַּת דּוֹרוֹתָיו וּתְפוּצוֹתָיו, כִּי בְתוֹכוֹ אֲנִי יוֹשֵׁב/יוֹשֶׁבֶת; גָּלוּי וְיָדוּעַ מִלְּפָנֶיךָ כִּי מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ, וֶאֱמֶת שְׁחָקֶיךָ בִּקַּשְׁתִּי.
אָנָּא אֵ־ל אֱמֶת, בּוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב, יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי אֲשֶׁר אֲנִי עוֹמֵד/עוֹמֶדֶת לִשְׁטֹחַ לְפָנֶיךָ כְּמִנְהַג אֲבוֹתַי וּכְמָסֹרֶת אִמּוֹתַי, וְהַקְשֵׁב נָא לְהֶגְיוֹן לִבִּי גַּם כְּשֶׁאֵינוֹ זֵהֶה לְמִלּוֹת פִּי.
יוֹדֵעַ/יוֹדַעַת אֲנִי בְּךָ שֶׁאֲמִתִּי אַתָּה. לְפִיכָךְ אֲבַקֵּשׁ: אִם אֵין מִלּוֹתַי מְכֻוָּנוֹת אֶל הַטּוֹב מִלְּפָנֶיךָ, אַל תִּרְאֶה בָהֶן דְּבַר כָּזָב. שַׂגֵּב תְּפִלּוֹתַי וְטַהֲרֵן וְקַבֵּל מִנְחַת לִבִּי, כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי – הֵן ה' יָדַעְתָּ כֻלָּהּ.
וּפְשָׁעַי תְּכַסֶּה בְּאַהֲבָה.
הרב יצחק אייזנר הוא מהנדס תוכנה בחברת הייטק בתל אביב וחבר בית המדרש ההלכתי של בית הלל. כיהן כרב קהילה ברעננה
