בכיתה עומד מורה. מקור הסמכות שלו נובע ממעמדו המקצועי ואולי גם מאישיותו. אך מה מקור סמכותם של הדברים שהוא עתיד ללמד? בדרך כלל, הסמכות נובעת מהתועלת החומרית והחברתית שהם יביאו לעתידו של התלמיד. באשר לתורה, סמכותה היא משום היותה אמת מוחלטת ומחייבת ולא מתוך תועלת כל שהיא.
כיום, מקור הסמכות אבד. בעבר, גם כשהתלמיד סיים את השיעור ויצא מהכיתה מה שלמד הלך איתו. לעיתים רחוקות נגע בו קול אחר, קול מערער. היום המצב שונה. כדי לצאת מהכיתה התלמיד יכול להישאר בין כותלי הכיתה. מגע במסך המגע מגלה עולם שלם שיכול לגעת בו בעודו בבית הספר, וזהו עולם ששום דבר לא שלם בו. זה כאוס של דעות ומחשבות, והמתהלכים בו כלל אינם מעוניינים לסדר ולארגן את הכאוס הזה. טוב להם במהומה הזו.
מקור סמכותה של התורה הוא בהעברה שהעביר משה ליהושע ויהושע לזקנים, וכך הלאה עד לרב צבי יהודה קוק והרב עובדיה יוסף. אולם אותה מסירה מדור לדור כבר אינה יכולה לשמש בסיס לוודאות, משום שבמרחב התרבותי שבו אנו פועלים אין ערך לרצף. גם אין דבר וחצי דבר שאין מטילים בו ספק. אין עיקר ואין דבר שמוטל בקרן פינה, אולי משום שבעולמנו אין כלל קרן פינה, אין מרכז והגמוניה ואין היררכיה, אפילו תשתית שעליה ניתן לבנות דבר מה אין.
בימים אחרים החברה החרדית וכיום גם חלקים מהחברה הדתית לאומית היו משוכנעים לחלוטין ביכולת להציג לתלמידיהם עולם שיטתי ולהסתיר מהם את העולם הכאוטי. לא עוד. מה שיתגלה לכל אדם ביום מן הימים הוא מלא מבוכה וצל אך גם מלא בקסם והקסם מאיים יותר מהמבוכה והצל.
בדברים שאציע איני מבקש לטעון לפתרון למציאות הזו. מטרתי תהיה לארגן מחדש את נקודות המבט על היכולת ללמוד וללמד תורה בעת הזו.
הכרה בחשיבות העבר
הגישה המודרנית היא בעיקרה גישה של שלילה. המודרניות מציעה לשלול את מה שקדם לה ולעצב עתיד טוב יותר. בכך העבר אמנם משמש כלי לתכנון העתיד אך העתיד תמיד יציע דבר מה שדוחה את העבר. לומד התורה בעידן המודרני נתקל בקושי רב כאשר הוא מתפקד בהוויה שכל כולה טוענת לייתר את מה שהיה, בעוד שעיקר הלימוד שלו מלווה בכבוד למה שהיה ובקבלת סמכות ממנו. אמנם הגאונים טענו שהלכתא כבתראי, אולם כל אותם בתראי אינם יכולים לחלוק על הראשונים, גם לא לכתוב הלכה החולקת עליהם; הבתראי אינם אלא אלו שבוררים מתוך כל המחלוקות את הדעה הראויה. המשקל שנותנים לומדי התורה למה שהיה לפניהם בא לידי ביטוי בולט בכך שאחרונים אינם יכולים לחלוק על ראשנים.
דווקא הגישה הפוסט־מודרנית, בניגוד לגישה המודרנית, מציעה לכבד את העבר ואף יותר מכך להיות קשורים בו. לפי ההוגים הפוסט־מודרניים יש משקל וערך גם בראשונים וגם באחרונים. הוגים אלו נאמנים לגישה שמכיוון שאין אפשרות לקבוע היררכיה נותרה רק האפשרות לתאר את מערכות היחסים בן הדעות השונות ובין התקופות; להבין את מערכי הכוח והתהליכים. אולם לשם כל אלו יש לקבל את העבר כשם שמקבלים את ההווה. לא להתייחס אליו רק כדבר שנוצר בסביבה נחשלת וטיבו גרוע ומיותר.
מה היא האמונה אם לא הטלת ספק. האמונה מערערת על הנחת היסוד שרק מה שנגלה לעין אכן קיים
זאת ועוד, הפוסט־מודרניזם נזקק לעבר משום שהוא חסר יומרה שיפוטית, השאלה מה נכון ומה לא נכון אינה עומדת על סדר יומו של ההוגה הפוסט־מודרניסט. הוא צנוע מכדי לקבוע זאת ורק מבקש להבין את מערכי ההיווצרות של העולמות. לכן הוא זקוק לכל העולמות.
בלימוד התורה יש הכרה בכך שלכל העולמות יש ערך. לומד התורה אינו שיפוטי ואינו אמור לקבוע מה נכון ומה לא, הדעות הסותרות הן הן ליבה של התורה שבעל פה. דעות האחרונים מנהלות דיאלוג מורכב עם דעות הראשונים ומלחמתה של תורה היא לב ליבו של בית המדרש. הלימוד הבית מדרשי, זה העושה שימוש בדעות השונות, משתמש הלכה למעשה במתודולוגיה פוסט־מודרנית בכך שהוא בוחן בעיקר את מערכות ההיווצרות מבלי לשלול את ההלכה שלא התקבלה.
קבלה של הספק
גם הספק הוא הנחת היסוד של תורה שבעל פה. אם בתקופת הנבואה הספק הוכרע מפי הגבורה, הרי שמזמנם של תנאים ואילך הספק הוכרע על ידי החכמה. אך משום שהחכמה שוכנת בבני האדם שפרצופיהם ודעותיהם שונות, ממשיך הספק והולך, לעיתים הוא מוכרע ולעיתים מתעורר שוב. מחלוקת לשם שמים, לימדה המשנה, עתידה להתקיים. כאילו אמרו חכמי המשנה שמחלוקת טובה היא מחלוקת שממשיכה ולא מוכרעת.
אמנם לשם קיום המצווה יש לנקוט עמדה ולעשות כדברי זה או זה, אולם לימוד התורה שונה לחלוטין מפסיקת ההלכה משום שמצוות תלמוד תורה מתקיימת גם אם למדת את דברי בית שמאי שנדחו. לומד התורה נמצא אם כן בעולם של ספק מתמיד, של דיאלקטיקה בלתי פוסקת בין דעות וגישות. בעבר, עולם זה נתפס כמסוכן ומאיים, אך כיום עולם זה קיבל פנים אחרות. בתקופה שבה אנו מצויים, שוב אין ההכרעה מביאה דבר. להיפך, היא מקבעת את הלומד במקומו וכבר אין לו חיות ועניין. הסיפוק מגיע מעולמו של הספק, ואפילו מעולם הספק ספיקא, עולם שבו אפילו הספק מוטל בספק, עולם שבו ניתן לחתור להבנות ההולכות ומשתנות ללא הרף.
הטלת הספק המאפיינת את סוגיות הגמרא היא כלי להבנה מחודשת ומתחדשת של המציאות, זו שפה חלופית הקוראת את האדם לאי הסכמה
למען האמת, זו היא הדרך של לומדי התורה מדורי דורות. כמעט לא ניתן למצוא נושא שבו אין מחלוקת וריבוי דעות. גם אם מקור המחלוקת הוא בתלמידים שלא שימשו כל צורכם את רבותיהם, הרי שמתוך המחלוקת רווחא שמעתתא (מתבררת השמועה) כפי שטען רבי יוחנן, ראשון לאמוראי ארץ ישראל.
הדבר מגיע ומשליך גם על סוגיית האמונה. אם בעבר לימוד התורה והאמונה היו כרוכים זה בזה, כיום הדברים פחות ברורים. ראשית, קיימות מסגרות לימוד שבהן לומדים תורה גם מי שאינם שומרים מצוות, בין אם מדובר באקדמיה ובין אם מדובר במסגרות פחות פורמליות. בנוסף, תלמיד במערכת החינוך הדתית לומד כדי לקבל ציון בתלמוד, בתורה, בנביא ובמחשבת ישראל. החלוקה לדיסציפלינות שונות והמצאת המקצוע "מחשבת ישראל" מעידות על כך שמסיבות שונות שאלת האמונה קיבלה מקום משל עצמה. מעתה, לימוד התורה והאמונה שני עולמות הם.
בעולם הרצוי, העולמות הללו מתאחדים בנפשו של התלמיד. וכיצד אפשרי הדבר?
מה היא האמונה אם לא הטלת ספק. האמונה מערערת על הנחת היסוד שרק מה שנגלה לעין אכן קיים. טבע האדם הוא להניח שהממשות היא רק מה שאנו עשויים לתפוס באחד מהחושים או בלוגיקה. אולם האמונה מנסה לבחון את הנחת היסוד הזו וטוענת שיש יומרה וגם יהירות רבה בטיעון שאין ממשות אלא זו שהאדם עשוי לתפוס אותה.
כיצד קשור הדבר ללימוד התורה? כל תוכן של לימוד תורה מבוסס בסופו של דבר על אותו עולם שמעבר, העולם שמקביל לעולם הנגלה לעין. גם כאשר מדובר בשור שנגח פרה וממון המוטל בספק, ההכרעות והפסיקה אינן מבוססות אך ורק על עקרונות משפט וצדק אלא על רצון ה', על ההנחה שיש צדק שהוא א־לוהי ועל בסיסו האדם מארגן את מערכת המשפט. כאשר לימוד התורה עוסק בסדר מועד, נשים וטהרות, ברור מאליו שהעיסוק מציג אלטרנטיבה לעולם הממשי. אולם דווקא העיון במסכתות נזיקין טוען שהעולם הממשי, זה שבו יצאו להתעמת בעל השור ובעל הבור, הוא העולם שההנהגה הנכונה שלו והלוגיקה התלמודית שמכריעה בדיוני השור והבור הן דבר מה שמעבר לממשות. נמצא שלומד תורה שכזה מאומן בבניית לוגיקה ומציאות שמציעות אלטרנטיבה ומטילות ספק.
רב כמציע ערעור
במה יכולים לסייע הרעיונות שהצגנו? לימוד התורה לא נקלע לבעיה רק משום אי הוודאות המאפיינת את רוח התקופה. ישנם עוד גורמים. אולם העקרונות שהצגנו יכולים לקרוא לתלמידים ובעיקר לתלמידי התיכון ומסלולי ההמשך לנסות לחוש את לחש הקדושה של תקופתנו דווקא משום שהיא מתאפיינת באי ודאות וברוח הספק. בדרך כלל המורה והרב נתפסים כמי שמנסים להילחם בשארית כוחם על שימור. כדאי לחשוב מה הייתה השפעתו של הרב אם הוא היה נתפס לא כמי שנלחם על שימור אלא כמי שמציע ערעור.
מעתה, הרב ותורתו הם מקור להצבת אלטרנטיבה מלהיבה לעולם שלתוכו הוטל התלמיד, עולם שהולך ומכריז על כך שהיש הוא אך מה שגלוי לעין. העמדה של המאמין הרואה מעבר למה שגלוי היא עמדה שמבקשת להשתחרר מכבלי המוחשי. כך גם עצם לימוד התורה הוא מעשה שממריא אל מעבר לצרכיו של האדם, מעבר ללוגיקה התועלתית ומעבר לממשות.
הטלת הספק המאפיינת את סוגיות הגמרא היא כלי להבנה מחודשת ומתחדשת של המציאות, זו שפה חלופית הקוראת את האדם לאי הסכמה. רב שקורא לאי הסכמה הוא כבר רב רלוונטי. כל זאת בתנאי שגם הרב וגם התלמיד מודעים לחשיבות הטקסט, גם זה העתיק, כמרכיב עקרוני בתודעה. ואין קושי לטעון כך, הרי בעולם פוסט מודרני היותו של הטקסט עתיק אינה גורעת מערכו.
אי הוודאות, אם כן, אינה גורם מאיים אלא פתח להארה של תורה עתיקה. הטלת הספק שהייתה בעבר בסיס לכפירה הופכת להיות מקור לאמונה שכן הטלת ספק בכל דבר מרוקנת את כל המציאות מממשות וכאשר אי אפשר לתת ממשות לשום דבר שהוא קונקרטי, האדם בא לידי תמימות ויראת שמים. זה אתגר של מחנכים, הוא מתחיל בעבודה אישית ופנימית של המחנך וגולש לעולמו של התלמיד; המחנך כבר לא עמל להיחלץ מספקותיו (דבר שבדרך כלל גורם לו לטבוע בהם יותר ויותר) אלא מקבל את שדה הספק כמקור לפריון מחשבתי ולתנועה בלתי פוסקת של רעיונות ומחשבות, וממילא רווחא שמעתתא.
הרב ד"ר בני פרל הוא ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים, בר אילן, תל אביב
