"יש צמא בעולם, צמא עתיק של נשמות שרוצות לגעת, להיזכר, לחזור הביתה, למקור, למעיין, לשורש, למי שאני באמת", כך, בקול מתון ומרגיע, פונה נבות בן־ברק לצופים בסרטון ההדסטארט שלו, כשנגינתו וזמרתו המעודנות מלוות את הדברים בשירת "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה". כשבן־ברק מדבר על צמא לחזור הביתה, לשורש, הוא מבקש משהו שהוא הרבה מעבר לבית גידולו בחניתה או בראש פינה, ואפילו מעבר לביתו הנוכחי בעין כרם הקסומה. בן־ברק מזמין את התורמים הפוטנציאלים "לתת לאור לצאת לאור", ולחזור לנפש של עצמם.
את המסע האישי הארוך שלו, זה שמכונס כולו לתוך הדיסק "כוכבים ברקיע" שמבקש לפרוץ, הוא התחיל בקיבוץ הצפוני והוא משלים אותו כשהוא חבוש כיפה לראשו, אב לשתי בנות, ובפיו שירת קודש בטוחה בעצמה. הוא נולד לפני 37 שנים בקיבוץ לאב שהפך לרופא ולאם שהוא מגדיר כנשמה חופשית.
אביו – בן למייסדי קיבוץ חניתה עם שורשים בנהלל, בן דוד של מאיר שלו – היה סמל למה שמכונה "מלח הארץ". "סבא היה מפקד הנח"ל הראשון, חבר טוב של משה דיין, והדודים שלי היו ממשפחת חיל האוויר", הוא אומר. "אבל כשהייתי בן שש ההורים שלי התגרשו. אבא נשאר בקיבוץ, ואני גדלתי אצל אמא ובן זוגה. עזבנו לתל־אביב ובהמשך לראש־פינה, שם גדלתי בבית היפי, מוזיקה של שנות ה־60 וה־70, חוסר מהותי בגבולות והמון חופש. שם התחלתי לנגן בגיטרה, שירים של בוב דילן, ליאונרד כהן, פינק פלויד, עד שגיליתי שאני יכול לכתוב שירים בעצמי".
אבל אל תטעו בשם התנ"כי־מיליטנטי שלו. כשבגר בחר בן־ברק שלא להתגייס לצבא, ולמעשה פרש מהלימודים הפורמליים בכיתה י"א. "אמא שלי אנרכיסטית מטבעה, והיא לא עודדה להתגייס", הוא מסביר. בבית הספר רציתי לרדת ליומיים־שלושה בשבוע, וכשבית הספר לא הסכים אמא שלי אמרה אז תפסיק, והפסקתי. גם מוזיקה לא למדתי בצורה מסודרת. עד היום אני לא יודע לקרוא תווים. היה לנו בית פתוח מאוד והייתי מאוד חופשי אבל מאוד אבוד. זה גם הראש של ראש־פינה – כפר קטן אפוף עננת גראס תמידית, עם צעירים שמנגנים לעצמם במדשאות בלילות".
אבל למה נבות?
"אמא שלי רצתה לקרוא לי נבט. אבל אז היא חשבה שזה קצת מוגזם ושינתה לנבות. מה שהיא לא ידעה, כמו רבים אחרים, שנבות היזרעאלי היה מוזיקאי. בשנים האחרונות גיליתי בילקוט שמעוני שלנבות היה קול יפה, וכשהיה עולה ברגלים לבית המקדש 'כל ישראל מתכנסין לשמע את קולו'. ופעם אחת לא עלה, ובשנה הזו באה עליו מכת 'הרצחת וגם ירשת'. נבות אמר 'אני לא שווה ואני לא אלך', ונענש. כי אם קיבלת כישרון מהשם, ויש לך קול יפה, תשתמש בו, תעבור לפני התיבה. כי אתה צריך לממש את זה. וזה באיזשהו מקום הסיפור שלי".
שלושה ימים של בכי
השינוי התחיל בגיל 25, כשבן־ברק נסע להודו. אבל התפנית לא התחילה מיד. "היה לי מאוד רע בתוך עצמי", הוא מספר. "המון שנים שלא היה לי טוב. שנה שלמה בהודו ולא מצאתי את עצמי. הייתי במקומות הכי תיירותיים והכי ישראליים, ניגנתי המון וכולם הכירו אותי. היו לי הופעות, הייתי מאוד בעניינים, מאוד מוכר, המון גראס , וכל הזמן הרגשתי רע".
כעבור למעלה משנה יצא בן־ברק מאחד החופים באוטובוס הראשון שנסע לעיירה הודית נידחת, ושם התחיל לבכות. "ישבתי שלושה ימים בחדר ולא הפסקתי לבכות", הוא אומר. "השינוי היה בזה שלראשונה הסכמתי להיות לבד. הבנתי שכל החיים שלי ברחתי מלפגוש את הכאב שלי ולהיות פשוט לבד. אחרי שלושה ימים יצאתי החוצה והכול נהיה לי חדש. התחלתי לדבר עם הודים ומאז התחלתי להסתובב רגוע יותר וקשוב.
"בהודו בעצם התחלתי להתמודד פעם ראשונה עם שאלת הסבל הפנימי הקיומי, זה שתמיד לקחתי כמובן מאליו. התחלתי לחפש, לשאול ולכאוב. ואז הגעתי להר טירוואנה מאלאי, שההודים מאמינים שהוא גלגול של שיווה ובעל כוחות ומי שנמצא לידו יכול לחוות התעוררות רוחנית. מטבע הדברים המקום מלא באנשי רוח מכל העולם, ומסביבו ישנם אשראמים שונים בני אלפי שנים, ובתי ספר הודיים ליוגה ולמדיטציה וכל מיני סוגי נזירות שונים. סצנה רוחנית שלמה".
על פי האמונה ההודית, מספיק לעבור ליד ההר כדי שיתקיים בך תהליך שיביא אותך להיות מואר. בן־ברק הגיע סקפטי, אבל אחרי יומיים הסתכל על ההר ושוב התחיל לבכות. "נכנסתי לחדר שהתארחתי בו ושחררתי בכי. הגעתי למקומות מאוד מוזרים מזה. יצאו ממני כאבים מכל החיים, אני אפילו לא בטוח שרק מהחיים האלה או מחיים בעבר. נתתי לזה לצאת החוצה בעוצמה. הייתי בוכה עשר שעות ביום – נוהם, בוכה, נאנח. ולא עושה כלום כדי לעודד את זה, זה פשוט יוצא".
איך אתה מסביר את זה?
"יש בהר הזה תדר מסוים, סוג של פותח סתימות רגשי־נפשי. יש לו השפעה. ראיתי במהלך התקופה שם גם אנשים שמשתגעים. הרבה אנשים סביבי היו בחוויות מאוד חזקות. ולכן יש גם הרבה תרגול מסביב להר הזה, להביא לרוגע. וזה מה שקרה גם לי. אחרי שבוע ומשהו של שחרור מוחלט הרגשתי שהגיע הזמן שלי. בתוך חוסר האונים הזה ניסיתי לראות איך אני יושב בשקט. ושם התחלתי תרגול שבהמשך קיבל את השמות והמובנים שלו, כמו יוגה ומדיטציה".
חרדי של יוגה
מהודו חזר בן־ברק לארץ, כשהוא יוצא מראש־פינה למקומות שונים בארץ ולבסוף משתקע בירושלים, בעיצומו של הקיץ של מלחמת לבנון השנייה. "ירושלים הייתה המקום היחיד שדיבר אליי לחלוטין", הוא אומר. "הוא היה לי הכי קרוב להודו. בשנה הראשונה עוד הייתי בנחלאות ומאז אני בעין־כרם".
בבירה התחיל ללמוד שיאצו, יוגה וצ'י־גונג, ובשנים הבאות הפך התרגול לחלק מרכזי בחייו. עד שיום אחד, חברה שפגש חשפה אותו לקהילה מיוחדת שמקיימת קבלות שבת מוזיקליות בשכונת בקעה בעיר. "הרבָּה רות גן־קגן באה ממשפחה דתית־לאומית רגילה לגמרי שגדלה בגבעת־מרדכי", הוא אומר, "אבל קבלות השבת המוזיקליות הן הבייבי שלה. הגעתי לקהילה שלה 'נאווה תהילה', שיש בה גם נזירות נוצריות וחילונים, הכול מהכול, והיא מיד קלטה אותי והזמינה אותי להיות אחד ממובילי התפילה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שפתחתי סידור. היא הגישה לי אותו ואמרה: 'זה קדיש, זה לכה דודי, זה אנא בכוח, זה שחרית'. לא הכרתי כלום. היינו מסיימים שם והייתי יוצא להדליק סיגריה".
מה המשמעות של להיות מוביל תפילה?
"מובילי התפילה מלחינים פסוקים מקבלת שבת, ו־300 איש שרים ומנגנים איתם. שרים שוב ושוב את אותו הפסוק במשך שבע עד שמונה דקות. זו הייתה עוצמה שקשה לתאר. במשך כמה שנים הובלתי תפילות בקהילה, עם הזמן התחלתי לפקוד את בית הכנסת המקומי בעין כרם והתחברתי יותר ויותר עד שיום אחד הבנתי שאני רוצה לשמור שבת והפכתי לשומר תורה ומצוות".
כקיבוצניק מצד אחד ומי שגדל בבית אנרכיסטי מצד שני, לא הייתה לך רתיעה מסגנון החיים הדתי?
"באותה תקופה הייתי מתרגל בן ארבע לעשר שעות ביום. הייתי חרדי של יוגה ומדיטציה. כשהגעתי לקבלות שבת פשוט הכנסתי את זה לתרגול שלי. קראתי מה שכתוב, לא ידעתי כלום. לא עניינה אותי ההלכה, זה היה חלק מהתרגול. מתוך הוויברציות התחלתי להרגיש שהאותיות עושות בי דברים. התחלתי ללמוד זוהר אצל מורה מדהים בשם אברהם לידר, ולאט־לאט התחלתי ללכת לבית כנסת אורתודוקסי פה בשכונה בקטע כמעט אנתרופולוגי. הרבָּה רות עודדה אותי, הציעה שאלמד את הנושא, וכך נעשיתי שומר שבת".
פורטים ביחד על המיתרים
לאורך כל השנים האלה נשקף מחלון דירותיו השונות בשכונת עין־כרם בית החולים הסמוך. "הייתה פה חבורה של אנשים שעשו 'הליכות שמחה' – והגיעו לבית החולים לשמח את המאושפזים. התחלתי ללכת איתם ומהר מאוד הבנתי שאני רוצה ללכת לשם לבד. מדובר בקשר אינטימי עם החולים, וכבר הכרתי את המחלקה האונקולוגית מהביקורים עם החבורה, והבנתי שאני רוצה לפגוש אנשים אחד על אחד. התחלתי ללכת לבד וחבר מהשכונה סיפר לי על ארגון 'חברות', שפועל להעצמת מרכזים רפואיים דרך הכנסת הרוח, היצירה ואמנות.
"'חברות' מפעילה פרויקט של סטודנטים מבצלאל, שתמורת מלגות הם עובדים עם חולים כל אחד על יצירה משלו. בנוסף יש להם את פרויקט 'אומן' – הסניף החרדי של בצלאל – שהסטודנטיות שלו עובדות גם כן בצורה פרטנית עם מאושפזים בכפר שאול. הסטודנטיות עובדות עם החוסות במחלקה הפסיכוגריאטרית על 'שמלה לחג' – כלומר עוברות יחד איתן תהליך של יצירה ועיצוב של שמלה לחג. החבר מבצלאל התחיל לנגן בהוספיס, והוא סיפר לי על האישה המיוחדת שהקימה את 'חברות'".
המקימה של "חברות" היא הפסיכותרפיסטית רחל אטון. הפרויקט הוקם לזכר בתה רות שנפטרה ממחלה לפני עשרים שנה. חברו של בן־ברק הציע לו לפגוש אותה, מתוך מחשבה שהיא עשויה להתאהב במיזם. "מצאנו את עצמנו ממציאים מקצוע חדש בעולם – מוזיקאים רפואיים", הוא אומר. "מוזיקאי שמתמחה בעבודה בתוך המרחב הרפואי. במהלך השנים הצטרפו עוד מוזיקאים, והיום יש כבר שבעה".
במסגרת ארגון "חברות" מגדירים המוזיקאים הרפואיים את מקצועם ומדייקים אותו, בונים הדרכות ומקיימים ישיבות מעבדה. "הכוח של המוזיקה בתוך המרחב הרפואי של מחלה, של התמודדות של משפחה סביב מחלה סופנית, הוא מדהים", אומר בן־ברק. "אנחנו עוד מנסים להבין מה הכוח המדהים של המוזיקה שמצליח לתת כוח בלתי מילולי, לגעת, לפרוט על מיתרים. אתה נכנס למחלקה של חולים סופניים או פגועי נפש, ומזכיר לבנאדם שהוא בנאדם. אדם שמאושפז זמן רב שוכח את זה, כי הוא בזהות של חולה. ואתה משנה את זה".
איך זה עובד?
"יש שלושה מסלולים אפשריים. או שאתה מגיע בגישת 'מה תרצה לשמוע? מה הניגון שלך?', או שאתה נכנס לחדר עם ניגון שאתה מרגיש שהוא נכון. הרבה פעמים מדובר באנשים שהם מאוד חולים, ואין להם כוח. אין להם מאיפה לזכור עכשיו או להתאמץ למצוא שיר מתאים ואתה מסייע להם. והדרגה הגבוהה ביותר היא כשאתה נכנס לחדר ומקבל ניגון חדש. זה מיוחד מאוד. חלק מהשירים שנולדו כך נכנסו לדיסק החדש. זו יצירה שנובעת מקודש הקודשים של הנשמה של החולה".
בוכים ומשתחררים
בשלב זה הבין בן־ברק שהוא מעוניין להוסיף לעצמו כלים לעבודה המוזיקלית שהוא עושה. "רציתי לא רק להטיל את הפצצה הזו של המוזיקה אלא להיות עם הבנאדם. לדבר איתו, להיות בשקט איתו, לתמוך בו", הוא אומר. כעבור שנתיים קיבל הסמכה לליווי רוחני. בעבודתו ליווה עם מוזיקה ובלעדיה אלפי חולים סופניים, כשהוא נוכח עשרות פעמים ביציאת הנפש.
"ליווי רוחני זו גישה שאומרת – אני פוגש אותך איפה שאתה נמצא, ואני מתייחס לאלמנט הזה שקוראים לו רוח, שיש אותו אצל כל בנאדם. בליווי הרוחני מחפשים את הביטויים הייחודיים של הרוח באדם ומתחברים אליהם, לומדים אותם, מחפשים אותם, מבינים אותם ועובדים איתם. זה יכול להיות כל דבר שמחזיר לבנאדם את הניצוץ לעיניים שלו – טבע, טיולים בחו"ל, כדורגל, תהילים, זוהר, קולנוע, שירה. לפעמים אתה מתחבר דרך אירוע חווייתי ולפעמים אחרת. אני מוזיקאי אז איתי מתחברים גם בדרך הזו.
"משפחה אחת מגוש עציון שניגנתי אצלם בעבר קראה לי לבוא אליהם הביתה בערב שבת. ישבנו עם כל הילדים מסביב לאב שכבר היה חסר הכרה. עשינו לו קבלת שבת עם השירים שהוא אהב. ולאט־לאט כל פעם אחד מהילדים ישב לידו ולחש לו מה שהיה חשוב לו ללחוש, ליטף, נגע. כולם שרו ובכו. בסוף קבלת השבת, רבע שעה אחרי שהלכתי, הם עשו לו קידוש, ותוך כדי הקידוש הוא נפטר".
מקרים אחרים שעליהם מספר בן־ברק מלמדים כי לעיתים כשהצוות המטפל, הכולל פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, לא מצליח להגיע למטופל או למשפחתו, דווקא המוזיקאים הרפואיים מצליחים להתחבר אליהם. חולים שמגיעים לטיפול במסגרת אשפוז יום אף מכוונים את ימי הטיפול שלהם כך שיתקיימו ביום שבו המלווה נמצא במחלקה. "המוזיקה היא כמו חומר נפץ", אומר בן־ברק. "אתה נכנס לחדרים של מטופלים והרבה פעמים יש נטייה להסתגרות כחלק מההישרדות הרגשית של הנוכחים. ואז אתה מנגן כמה צלילים, והם נכנסים כמו אגרוף בבטן, מתחת לעור. נוגע ללב בלי שהם שמים לב, והם מוצאים את עצמם בוכים ומשתחררים. זה משהו מרפא. אנשים מתחילים לחבק, לבכות, לשחרר, לנוע, לגעת. וכשאתה רואה את זה אתה מבין שיש לך כוח עצום בידיים. ואתה מבין שאתה צריך להשתמש בזה בעדינות, בשכל".
בפתח הטרמינל
"למעשה, לפני שהתחלתי להתנדב במחלקות הללו לא היה לי מושג מה זה להיות מוזיקאי. באתי כאמן, רגיל לקהל שצופה בי ואני במרכז. פתאום יש אדם חולה ואתה מנגן לו ואתה לא המרכז, הוא המרכז. וכל שיר, סתם שיר – אפילו ערב של שושנים – יכול להביא אותו או את הסובבים שלו לבכי. הרגע הכרת אותם ואתה פתאום מחובר אליהם, מחובק איתם ברגעים האחרונים, וזה משנה את כל השיר ואת הנעימה כולה".
מה הערך המוסף של מלווה רוחני מוסמך?
"הרבה מהלימוד שלנו הושקע בסוגיה איך להיות עם הבנאדם בבור שלו. לא לעודד אותו ולא לשמח את הבנאדם אלא להיות איתו שם. לא לנסות לפתור את הבעיה, כי בשביל זה יש הטיפול הקונבנציונלי, אלא ללוות אותה. אתה מתלווה אליו, כדברי לאה בהולדת בנה לוי: 'הפעם ילווה אישי אליי'. נוכחות שמלווה את המסע של החולה".
איך שותקים ביחד?
"לומדים לשתוק לבד ואז אפשר לשתוק ביחד. יש שתיקה ויש שתיקה. יש שתיקות מכוונות, שהן בעצם הכי מלאות בדיבור ובתוכן שיש. בסיטואציות האלה אתה צריך להיות עם האדם באשר הוא שם. יש אנשים שיש להם צורך לדבר על זה, להגיד את זה שהם הולכים למות. המשפחות הרבה פעמים לא מסוגלות, מעודדים אותו ואומרים דברים מרגיעים. אבל הוא רוצה לדבר על זה שהוא עומד למות. כשאתה בא ומותר להישיר אליו מבט ולהיות איתו במקום שלו, זה מאוד חזק".
אתה נמצא באופן קבוע בשש השנים האחרונות בסביבת מתים. מי מלווה את המלווים?
"זו שאלה שמתעסקים בה הרבה בליווי – הטיפול העצמי. הבנתי שאחד הדברים שנותנים לנפש שלי זה יופי. אם הנשמה שלי רואה יופי, טועמת יופי, אולי בטבע, בטבילה במים. והדרכה – אי אפשר בלי הדרכה מקצועית שמלווה את הצוות".
מה מושך אותך דווקא לנקודה הקשה הזו, של הנגיעה במוות?
"המחלקות של חולים סופניים הן כמו מחלקת יולדות. זה כמו להיות בשדה תעופה, כשהאחד הוא הטרמינל של הטיסות היוצאות והאחר של הנכנסות. זה מרתק לחוות את הפרֵדות ואת הפגישות. המחלקות הללו הן מקום מאוד חזק, שערי שמים פתוחים שם. להיכנס לחדר באונקולוגיה זה כמו להיכנס לקודש הקודשים. אלה הרגעים האינטימיים שבמשך עשרים השנים הבאות בני המשפחה ישחזרו כל פרט בהם וכל רגע. אתה נכנס למה שהולך להיחקק בתוך האדם שאתה מטפל בו ובמשפחתו. ממילא כל צליל וכל מילה וכל תנועה מדודים ושקולים. אתה רק יכול לבדוק שאתה יכול לעשות טוב ואם לא אז אתה הולך.
"עיקר העבודה שלי זה לפתח רגש, ואין גבול לכמה צריך להיות רגישים פה. אם לא תהיה מדוד וקשוב לתדר שבו נמצא הבנאדם אתה עלול להכאיב לו. יש כל מיני חבורות 'משמחים' שהם נהדרים אבל לפעמים לא רואים ממטר את האנשים שהם באו לשמח אותם. וצ'קום־צ'קום־צ'קום. רגע, הבנאדם אחרי ניתוח או טיפול כימותרפי. תסתכל מה נורא המקום הזה. אל תבוא עם תופים ואל תרעיש לו כרגע.
"המוזיקה זה דבר מדהים, היא מאפשרת להגיד את הכול בדיבור לא מפורש. אחת ההפתעות הגדולות היא שרוב השירים שאתה מכיר נוגעים במוות. זה נורא מפתיע. יש המון שירי אהבה שהופכים לשירי פרדה בקונוטציה הזו. שירי אהבה רומנטיים הם הכי מסוכנים. אנחנו מנגנים הרבה גם לנוצרים ולמוסלמים, אפילו לחולים מעזה, ומתברר שזה לא משנה אם זה ערב של שושנים או אום כולתום – השירים כאילו מתאימים את עצמם".
אירוסין תוך שלושה ימים
לפני ארבע שנים הבחור שגדל בבית אנרכיסטי לחלוטין הכיר את נופר, והתארס איתה תוך שלושה ימים. "תפסתי איתה טרמפ משבת שעשינו יחד בטבעון, שבה הכרתי אותה, בחזרה לירושלים, ושאלתי אותה אם היא רוצה לצאת לשתות קפה", הוא מספר. "למחרת יצאנו, ואז שוב ביום השני".
וביום שלישי כבר התחלתם לדבר על חתונה?
"ביום שלישי בערב כבר התחלתנו לסכם על חתונה", הוא מדייק. "חודשיים וחצי אחרי התחתנו. ברוך ה' יש לנו שתי בנות ועוד אחת בדרך".
כמי שגדל בבית בלי גבולות אתה מביא משהו מזה לעולם של הבנות שלך?
"התחתנתי עם נופר שנולדה בקריית ארבע וגדלה באפרת, מדריכה בבני עקיבא, הכי בית שיש. וטוב שכך. אנחנו משלימים אחד את השני בצורה מדהימה, ואני מקבל ממנה הרבה יציבות שלא הייתה לי בחיים".
כל החוויות הללו, כל העולמות שהתגבשו בנפשו של בן־ברק התאגדו גם לדיסק שעליו הוא עובד. "יש בדיסק את העולמות של התרגול והשקט והעומקים. ויש את העולמות היהודיים, שהרי הכול שם פסוקים. יש את הבית הפתוח שבו גדלתי ויש את מי שאני עכשיו. ויש בו בעיקר המון־המון מהעבודה שלי, מהמפגשים העדינים האלה ומעוררי הכבוד האלה של הדבר הזה שנקרא אנשים.
"המוזיקה הזו היא כמו תרופה. יש לה מקום, אנשים לפעמים במקום של דיכאון עם כל מיני תחליפים לכל מיני דברים, ואני זכיתי דרך העבודה הזו לתת המתקה. אנשים אומרים שהם כבר ראו תוצאות מהניגון שלי – ירידה בלחץ דם, שחרור לחצים ועד חיבור לתוך עצמם. אומרים לי שזה יותר טוב מהטיפול במחלקה. המוזיקה מחזירה אותם לעצמם. פתאום הם שרים ממיטת חוליים, אנשים שלא חייכו שבוע פתאום קמים ורוקדים. ואני אפילו לא בא בקטע של לשמח אותם. אני מאוד עדין שם. התוצרת של זה היא רפואה, מנגינות עדינות של הנשמה שלהם ושלי".
