"משערים שאיינשטיין הצליח כי הוא חשב בתמונות ולא בנוסחאות. זה גם מה שעשו חז"ל"

בספרו החדש "התבונה המחדשת" (הוצאת עקד), ד"ר משה מאיר לוקח על עצמו משימה גרנדיוזית: לתמצת את הפילוסופיה המערבית ואת הפילוסופיה היהודית, במטרה לנסח מה אמורה להיות תרומת היהדות לפילוסופיה הכללית. וכל זה בספרון דק, בפורמט קטן, בן כ־220 עמודים. קל.

אז ככה: הפילוסופיה המערבית, לשיטתו, מתמקדת בשלושה תחומי חיים – הלוגיקה, האתיקה והאסתטיקה. בכל אחד מהתחומים הללו בא לידי ביטוי כוח אנושי אחר: הלוגיקה מבטאת את התבונה, האתיקה את הרצון, האסתטיקה את הרגש. לכל אחד משלושת התחומים יש גם מושג מפתח: האמת היא מושג המפתח של הלוגיקה, הטוב הוא מושג המפתח של האתיקה, והיפה הוא מושג המפתח של האסתטיקה.

ברוח זו ביקש הרמן כהן, שאותו רואה מאיר כמורו ורבו הפילוסופי, להגדיר גם את היהדות. התחום שבו היא עוסקת, לפי כהן, הוא הדת. הוא לא הצליח להגדיר כוח אנושי שבו היא באה לידי ביטוי, אבל הוא כן הגדיר לה מושג מפתח: "הצטרפות". למעשה, א־לוהים הוא מושג המפתח הטבעי של הדתות למיניהן, אבל כהן טען שהחידוש הגדול של היהדות הוא לא עצם העיסוק בא־לוהים – בכך הרי עוסקות כל הדתות – אלא בהנחה שא־לוהים ואדם יכולים להיקשר זה לזה וליצור ביניהם ברית. כהן הגדיר זאת כמושג ה"הצטרפות", שהוא ראה בו מפתח לא רק לחיבור בין א־לוהים לאדם, אלא גם לחיבור שבין אדם לזולתו.

בשלב זה ניגש מאיר לנתח את הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים. לדעתו, היא הייתה ממוקדת בעניין מרכזי אחד: מה קורה בעת התנגשות בין הפילוסופיה הכללית, כלומר היוונית, ובין היהדות. לדבריו, בסוגיה הזו ניתן למצוא אצל קדמונינו את שלוש התשובות האפשריות: היהדות היא שצריכה להכריע (תשובתו של ר' יהודה הלוי); הפילוסופיה הכללית היא שמכריעה (תפיסת הרמב"ם, וכך גם מסביר מאיר את ניסיונו ההרואי לבאר את מקורות היהדות ברוח התפיסה האריסטוטלית), ואפשרות שלישית הגורסת שלא תיתכן כלל סתירה בין השתיים, בהיות שתיהן מייצגות אמיתות מוחלטות (תפיסה שאותה הוא מייחס לרב סעדיה גאון).

"אחת הביוגרפיות של איינשטיין מעלה השערה מרתקת, שלפיה הוא הצליח במקומות שבהם מדענים קודמים נכשלו משום שהם חשבו בנוסחאות והוא חשב בתמונות. לדעתי, זה מה שעשו גם חכמי המשנה. תחשוב על הביטוי 'שניים אוחזין בטלית'. אתה מיד הופך אותו בראש לתמונה"

משם עובר מאיר למהפך שיצרה הפילוסופיה המודרנית, שגולת הכותרת שלה היא הגותו של עמנואל קאנט. קאנט, לשיטת מאיר, גילה לעולם שהמושג "אמת" הוא עצמו שקרי, ואין לאדם אפשרות להכיר באמת את ה־אמת, בה"א הידיעה. מכאן נבעו כל התוצאות שהתפתחו בעידן הפוסט־מודרניזם: מהיחסיות של מושג האמת ותפיסת הנרטיבים שהחליפה את מושג האמת האובייקטיבית, ועד מושגי הפייק אמת ופייק ניוז. אבל מאיר הולך צעד קדימה: אם הפילוסופיה המודרנית הגיעה למסקנה שאין אמת, הרי שאין משמעות לשאלה הימי־ביניימית מה לעשות במקרי התנגשות או סתירה בינה ובין הפילוסופיה היהודית. ואכן, אומר מאיר, הרמן כהן כבר הכיר בכך והחליף את מהות שאלת היחסים בין התרבויות: לא מה נעשה במקרה של סתירה, אלא מהי תרומתה של המחשבה היהודית לפילוסופיה הכללית. התשובה של כהן, אומר מאיר, היא אותו מושג ה"הצטרפות", שאותו הוא שואב מן התנ"ך.

גם הדברים שנאמרו עד כאן הם בגדר חידושים מספיקים לספר קטן אחד. אבל מאיר לא מסתפק בכך. הוא מרשה לעצמו לחדש גם אחרי הרמן כהן, ולטעון שעיקר תרומתה של היהדות לעולם הפילוסופי איננו מצוי בתנ"ך אלא בכתבי התנאים והאמוראים, כלומר במשנה ובתלמוד, ועיקרו אינו בתוכן אלא בצורת החשיבה החז"לית: החשיבה האסוציאטיבית, השונה כל כך משיטת החשיבה האנליטית של הפילוסופיה. מטרתה של החשיבה האסוציאטיבית, אומר מאיר, היא המשפט שניסח רבי יהושע בן חנניה, מגדולי התנאים: "אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש". לפי מאיר, המשפט הזה אינו רק תיאור אמפירי, אלא קביעה נורמטיבית המגדירה מה צריכה להיות מטרתה של החשיבה היהודית, ולא רק מה היא מאפשרת בפועל; היא צריכה לאפשר חדשנות ויצירתיות.

מכאן הדרך כבר טבעית וקצרה ליצירת השלב הבא במשימתו של מאיר: פיתוח שיטת חשיבה ברוח בית המדרש היהודי, שהוא קורא לה "אפרכסת". זו שיטה שבה "חייבים כל הזמן להיות קשובים לא להנחות מוקדמות שלנו, אלא למה ששומעים מהשטח, ברוח דברי חז"ל 'עשה אזנך כאפרכסת'". את השיטה הזו הוא מציע למוסדות שונים בישראל כדרך חשיבה מאתגרת, הנוספת לזו של שיטת החשיבה המערבית האנליטית.

משחקי שפה

כדי שהדברים לא יישמעו מופשטים מדי, מאיר מדגים אותם בסיפורים מן החיים, דילמות שהוא עסק בפענוחן לאורך השנים. כך, למשל, בתקופת כהונתו של רוני נומה כאלוף פיקוד המרכז, הוזמן מאיר לשמש כיועץ בצוות החשיבה שלו. במהלך התקופה הזו נוצרה הסלמה במעשי האלימות הפלסטיניים, ונדרשה תגובה ישראלית הולמת. מאיר הציע לחבריו בפיקוד את כלי העבודה העיקרי שלו – המשגה.

"אמרתי שלפני שאנחנו קובעים את תגובתנו להסלמה, צריך לבחון איך אנחנו ממשיגים 'הסלמה'. הזכרתי לאנשים שבשפה העברית זה מתחבר גם למילה סולם, ושאלתי האם הקישור הזה יכול להוביל למחשבה חדשה בנושא. ואז קפץ אחד הקצינים ואמר: כן, כשאני מסתכל על ההסלמה בהקשר של סולם, אני מבין שככל שאתה מגביה בסולם נפרס לפניך אופק ראייה רחב יותר. כך שאולי במקום לפחד מההסלמה, אפשר לראות שההסלמה פותחת גם אופציות חדשות".

בין כלי העבודה התלמודיים שהוא מציע נמנים, בין השאר:

תמונה. "הרבה פעמים אנחנו חושבים באמצעות תמונות, והמילים באות רק לאחר מכן. אז ביקשתי מאנשים שיציירו לי איך נראית הסלמה, ודרך התמונה לנסות להבין מה צריכה להיות התגובה. אגב, אחת הביוגרפיות של אלברט איינשטיין מעלה השערה מרתקת, שלפיה איינשטיין הצליח במקומות שבהם מדענים קודמים נכשלו משום שהם חשבו בנוסחאות והוא חשב בתמונות. הוא דימה בניסוי מחשבתי רכבת שנוסעת במהירות האור ושיש קרן אור שנוסעת על גביה, ובגלל זה הצליח לפרוץ את השפה הקיימת ולהמציא תחום חדש.

"לדעתי, זה מה שעשו גם חכמי המשנה. הרי ביאליק, במסה המקסימה שלו על המשנה, מציין שמעבר לשאלות ההלכתיות שהמשנה עוסקת בהן, היא מציגה בפנינו אלבום תמונות מפואר. היא מאוד ציורית, ולא משפטית פורמלית. תחשוב על הביטוי 'שניים אוחזין בטלית'. זה לא ביטוי משפטי רגיל. אתה מיד הופך אותו בראש לתמונה".

היפוך. "להפוך את הסוגיה התיאורטית לסיפור אישי, ברוח הנוסחה התלמודית 'בדידי הווה עובדא'. בחשיבה המשפטית הסיפור האישי בדרך כלל פוסל אותך לעדות, כי הוא מעיד שאתה 'נוגע בדבר'. בשפה התלמודית הוא הרבה פעמים מסייע מאוד להבנת העניין".

אגדה. "התלמוד עובר אינספור פעמים בין הלכה לאגדה, ממש בלי לאותת. גיליתי שגם בחשיבה מודרנית אפשר למצוא מקבילה לכך. למשל, בהשמעת שיר רלוונטי תוך כדי דיון בסוגיה מסוימת. זה זורק אותך למגוון חדש של אסוציאציות".

דרשה. "הכוונה בעצם למשחקי שפה. לפי הבנתי, מטרתם של חז"ל בשימוש בדרשות הייתה לאפשר להם לעמוד בפני ביקורת של קבוצות אחרות, לא פרושיות, כנגד החדשנות שהייתה בחשיבה שלהם. הדרשה היא שאפשרה להם למצוא עוגן בפסוקים לחידושים שלהם. תמיד בקבוצות שהדרכתי היו אנשים שהיה להם הכישרון המדרשי, לפרש את המילים עצמן באופן שונה מהפשט שלהן".

כתב סימנים בתוך הגוף

אחד המקומות שבהם הפעיל מאיר את שיטותיו היה בית החולים בילינסון. הוא הוזמן אליו על ידי ד"ר בועז תדמור, אז מנהל רשות המחקר של בית החולים. "הוא חיבר אותי לצוות שמטרתו הייתה להכין את בית החולים לאתגרים של עשרים השנים הבאות. ישבתי עם אחד מאנשי הצוות וביקשתי ממנו דוגמה לשאלה שהם מתחבטים בה. הוא אמר לי: מערכת הבריאות בעולם נמצאת בתהליך מתקדם, שבסופו יהיה ניתן להחזיק בחיים במשך תקופה ארוכה כמעט כל חולה. הוא אולי יהיה צמח, אבל יישאר בחיים. זה יוצר מגוון של שאלות טיפוליות: מתי מנתקים את המכשירים? למי יש סמכות לנתק? מה מקום המשפחה בתהליך? בעבר משפחות עמדו במצבים כאלה רק לאורך כמה ימים, אך בעתיד זה יכול להימשך 15 שנה. מה טיב היחסים שאמורים להתרקם בינם ובין הצוות? האם יש מקום לצוות להתערב?

"במפגש עם אנשי בית החולים בילינסון אמרתי להם: אתם עוסקים שנים בהצלת חיים, אבל מהם בעצם החיים האלה? התחלנו סדרת מפגשים סביב בירור מושג החיים, וזה דיון שלאור מסקנותיו בית החולים יתכונן לשינויים בתחום תוחלת החיים"

"אמרתי להם: אתם עוסקים שנים בהצלת חיים והארכתם, אבל נדמה שמעולם לא שאלתם את עצמכם מהם בעצם החיים האלה. התחלנו סדרת מפגשים סביב בירור מושג החיים, וחשוב לי להבהיר שמדובר בשיטת חשיבה אופרטיבית, לא תיאורטית. זה דיון שלאור המסקנות שלו בית החולים יתכונן לשינויים העתידיים.

"התחלנו בתהליך, ופתאום התבררו שני דברים מפתיעים: ראשית, הם עצמם היו בהלם שמעולם לא נתנו את דעתם לשאלה הזו. ושנית, התברר שאין ביניהם הסכמה בעניין: האם 'חיים' זה מושג ביולוגי בלבד, או משהו מהותי יותר? מנהל חדר המיון אמר: בשבילי חיים זה כל עוד הקו במוניטור לא ישר. מולו קמה מנהלת השירות הפסיכולוגי ואמרה: בשבילי, ברגע שאין חיים מנטליים זה לא חיים. אחרי שסיימנו את התהליך, שוב קם מנהל חדר המיון ואמר 'תקשיבו, עברתי כאן טלטלה מאוד עמוקה'. אגב, זה מבהיר אולי מדוע אנשי אתונה הרגו את סוקרטס. כי ברגע שאתה מתחיל לחשוב לעומק על דברים, אתה לפעמים מערער על כל התשתית של הארגון".

דילמה ספציפית יותר שעלתה בבילינסון נגעה לטיפולי קולונוסקופיה, כאשר מצלמה זעירה מוחדרת לגוף ומצלמת את המעי הגס. במקרה של פוליפים קטנים, חיתוכם נעשה באופן מיידי. אבל במקרה של פוליפ גדול יותר, הוא מסומן על ידי המכשירים ומוסר בניתוח במועד מאוחר יותר. הרופאים דנו אפוא בשאלה כיצד נכון ליצור את הסימון הזה: "הסימון המקובל כיום הוא ביוד אבל היוד מתפוגג מהר, והצוות היה בשלב של פיתוח חומר חדש שמחזיק מעמד גם חודש. אבל כדי שהיוזמה תמשוך תשקיעים, חשבו לפתח את החומר בהקשר רחב יותר. התחלנו לדבר על מהו סימן. פרופסורית אחת השוותה את שפת הסימנים של החירשים לשפת האימוג'ים של הרשתות החברתיות. אחד הסטאז'רים קם ואמר: אם הסימן הוא חלק משפה שלמה, אנחנו יכולים לעשות משהו הרבה יותר רדיקלי. נמציא 'כתב סימנים', שבו ייכללו צבעים וצורות שונות של החומר שפיתחנו, וכשהמנתח ייכנס פנימה הוא יקבל תמונה הרבה יותר רחבה על המנותח. הוא יראה בתוך הגוף את כל המידע שדרוש לו על הפציינט".

מאיר מונה עוד שורה של מוסדות שבהם עבד, ובהם מד"א, חטיבת המחקר באמ"ן, השב"כ ועוד. והיה גם גוף ביטחוני אחד שעבודתו לא צלחה בו: "כשהייתי בן חמישים, שכבת הגיל שלי בבני עקיבא קיימה מפגש מחזור. פגשתי שם את יוסי כהן, שהיה אז סגן ראש המוסד. הוא שאל מה אני עושה, וברגע שסיפרתי לו הוא התלהב ומיד הזמין אותי לעבוד גם איתם. יצרתי קשר עם מי שהופניתי אליו והתחלנו בתהליך, אבל אחרי זמן קצר העבודה נפסקה. השיטה שלי מיועדת בעיקר לתהליכים ארוכי טווח, ואילו במוסד רגילים לתהליכי חשיבה שדורשים תשובות מיידיות. אני מאמין שהיום הייתי יכול לתת להם תשובות שיתאימו גם לדי־אן־איי של המוסד, אבל אז לא הייתי ער לכך".

בנוסף, הוא מדגיש, "במשך השנים למדתי שבתהליכים כאלה אתה לא יוצר קשר עם 'ארגון' אלא עם אנשים מסוימים בארגון, אלה ששיטת העבודה שלי מתאימה להם. זה בלט למשל בפיקוד מרכז. כשרוני נומה סיים את כהונתו בפיקוד הוא 'העביר' אותי למחליפו, נדב פדן. אבל פדן לא האמין בתהליכים מהסוג הזה, והעבודה הסתיימה תוך זמן קצר".

בעקבות האב הנפקד

מאיר, בן 62, גדל בירושלים. הפצע הגדול של חייו, שהוא דיבר עליו כבר פעמים רבות, כולל בספר וסרט תיעודי שיזם, הוא נפילת אביו יעקב במלחמת ששת הימים, כאשר משה היה בן שש בלבד. "אבא הוא הדמות המשמעותית של חיי. כשאני חושב על זה היום, הוא בעצם עשה בדיוק את אותם דברים שאני עושה; הוא עסק בפילוסופיה יהודית וביישום שלה בעולם. הייתה לו תוכנית שהוא גיבש עם פרופ' אלי שביד, לכתוב אצלו דוקטורט על יישום מחשבת ישראל בעולם החינוך".

האב היה מורה נערץ בתיכון ליד האוניברסיטה העברית. גם חמישים שנה אחרי מותו, עוד התקבצו תלמידיו בכנס מיוחד לזכרו. הבן מתאר אותו כדמות מורכבת של תלמיד חכם, ספורטאי מצטיין וגם שחקן מופלא: "אבא התגייס לגולני, ובטקס הסיום של הטירונות הם עשו הצגה. היה לו כישרון תיאטרלי יוצא דופן, ובמקרה הזדמן לאותה הצגה המפקד דאז של להקת פיקוד צפון, יעקב בודו. הוא לחץ על אבא שלי לבוא ללהקה. אבא שירת שם שנה וחצי ובסוף פרש בגלל ויכוח על הופעות בשבת. אבל הוא היה מאוד מתוסכל שהשירות שלו היה לא רציני, כי הוא היה מאוד פטריוט.

"בגלל השואה הוא לא למד בילדותו בצורה מסודרת, אבל אחרי הצבא התעוררה בו תאוות דעת בלתי רגילה. הוא הלך לאוניברסיטה ולמד פילוסופיה, ויצר קבוצת למידה של חברים שהתכנסה אצלנו בבית כי הוא היה היחיד שהיה נשוי. ביניהם היו עמוס עוז, יוסי ליבוביץ', בנו של ישעיהו, וישראל טל (טליק), לימים מפקד גייסות השריון. בין טליק לאבא נוצרה ידידות עמוקה, והוא סידר לו במילואים תפקיד בשריון. סמוך למלחמת ששת הימים הוא משך אותו משם, כי טליק הרגיש שהשריון מתקדם טכנולוגית אבל לא ערכית. הוא גיבש צוות שיעזור לו לפתח את החיל מבחינה ערכית, וביניהם גם אבא. כשהתקרבה המלחמה אבא שוב ביקש מטליק שיסדר לו שיבוץ קרבי, וטליק סידר לו תפקיד ביחידת חי"ר. הטרגדיה הייתה שבסוף הוא נהרג מאש טנק של יחידת האם שלו.

"אחרי מותו מצאנו פתק שהוא כתב כשכבר היה במצב קשה, אולי אחרי שנפצע. הוא כתב לי שם: מושי, תהיה חייל טוב! כל תקופת השירות שלו הרגשתי שאני לא ממלא את בקשתו, כי בהיותנו משפחה שכולה לא הייתי קרבי, וגם אני הרגשתי כמותו תסכול גדול. כשגויסתי לצוות החשיבה של פיקוד מרכז, ששוכן סמוך מאוד למקום שאבא נפל, הרגשתי סגירת מעגל. סוף סוף אני עושה שירות משמעותי.

"דמות דיוקנו של אבא הייתה לנגד עיני בכל מה שעשיתי, כך שלמרות היעדרו אפשר לומר שהוא הדמות המשמעותית ביותר בחיי. בגלל היעדרו הייתי צריך לגדל את עצמי. לא הלכתי בתלמים כי לא היה מי שיכוון אותי לתלם. אז מצד אחד זה היה לרועץ, כי אחרת בוודאי הייתי הופך לפרופסור באוניברסיטה. מצד שני זה גרם לי לצורך להמציא את עצמי. לְמה שאני עושה היום אין שום הכשרה שיכלה להביא אותי. זה היתרון והחיסרון שלי.

"הדמויות המשמעותיות אחרי אבא היו סבא וסבתא מצד אימא. סבא אברהם היה חלוץ שלימד תלמוד בגימנסיה. היו לו שיעורי תלמוד בעיתון 'הבוקר', ואחר כך ברדיו, וגם ספרים. הוא היה בין חלוצי תיווך התלמוד לקהל חילוני, ועוד לפני שטיינזלץ הוא תרגם ופירש את מסכת ביצה. סבתא לאה גם הייתה עילוי גדול, ממש גאון. היא למדה בגימנסיה העברית בטלז, והספר שלי 'איטה' מבוסס על דמותה. אחרי נישואיה הייתה עקרת בית, אבל קודם לכן למדה מתמטיקה והייתה לה חשיבה מתמטית חזקה, שאני לא מימשתי בגלל העזובה שגדלתי בה. היום אני מאוד קרוב לחשיבה המתמטית, ואפילו שואף לנסח את שיטת החשיבה שלי בשפה מתמטית".

מאיר הבן המשיך את אביו גם בבחירתו לעסוק בחינוך: הוא התחיל כמחנך וכמורה לפילוסופיה בתיכון פלך ובתיכון הרטמן בירושלים, עשה דוקטורט בפילוסופיה של העת החדשה ולימד כמרצה מן החוץ בחוג למחשבת ישראל בירושלים, ואחר כך עבד בבית המדרש "קולות" בהנחיית קבוצות. "בין השאר הנחיתי שם קבוצות מן הצבא, ונדהמתי מרמת החשיבה הנמוכה שפגשתי, גם אצל קצינים מצוינים. זה הביא אותי לרעיון לנסות לעבוד עם הצבא בפיתוח חשיבה. בקבוצה ההיא פגשתי את יורם חמו, קצין נפלא באמ"ן. הוא היה הראשון שפתח לפניי את שערי הצבא, ודרכו הכרתי גם את רוני נומה".

החילוניות המהותית של הציונות

לפני כעשור פרסם מאיר ספר עיון בשם "שניים יחדיו", ובו פיתח תפיסת זהות שהוא קורא לה "דתית־חילונית". כך הוא גם מגדיר את זהותו שלו: "הבסיס של מה שטענתי שם הוא שציונות דתית זה לא חיבור מלאכותי בין ציונות לדתיות, אלא שציונות היא במהותה סיפור חילוני, ולכן ציונות דתית היא בעומקה חיבור בין דתיות לחילוניות. עצם ההצטרפות של אנשים דתיים למפעל הציוני היא הכרעה ליצור תרכובת של זהות דתית וחילונית. בזהות שלי יש יסודות דתיים חזקים מאוד, של לימוד תורה ומחויבות להלכה, ויש גם יסודות חילוניים מאוד – של האדם היוצר, האקטיבי, של שותפות במדינה שבמהותה היא יצירה חילונית, וכך ראוי שתהיה. היום אני יודע שהשילוב הזה הוא שהוליד גם את הפתולוגיות הנוכחיות של הציונות הדתית, בגלל הקושי להתמודד עם המורכבות הדתית־חילונית, שמתוכה נולדה ההכרעה להעדיף את הצד הדתי בכל מצבי ההתנגשות".

אתה לא חושש שבגישה שלך יש איזו רדוקציה פשטנית של עולם בית המדרש ושל הפילוסופיה גם יחד? לסכם את שניהם ב־200 עמודים?

"ה'הגיונות' של דקארט הם ספרונים בני 70 עמודים. ה'טרקטטים' של ויטגנשטיין גם הם קצרים מאוד. יש כאן ניסיון לתפוס את המהות של שני העולמות, ואידך זיל גמור. אני גם יוצא מתוך הנחה מודעת שיש בקיאים ממני גם בשדה היהודי וגם בשדה הפילוסופי. הכוח שלי הוא בתפקיד הפילוסוף היוצר, שיודע ליצור חיבורים מקוריים בין העולמות".

החלומות העתידיים שלו הולכים רחוק. בשנה האחרונה הוא פרסם שלושה ספרים: ספר פרוזה, ספר שירה וספר העיון הנוכחי, ומקווה שיוכל להמשיך גם בעתיד בכל שלושת הכיוונים. בתחום הפילוסופי הוא עובד עכשיו על ספר נוסף, ובמשך השנים גם יצר סדנאות ללימוד כתיבה יהודית הגותית. בעיקר הוא שואף להרחיב את השפעת השיטה שפיתח על מערכת קבלת ההחלטות בישראל: "החלום שלי הוא להיות יועץ חשיבה לראש הממשלה, לרמטכ"ל, לבכירי המערכת. אני באמת מאמין שלשיטת החשיבה התלמודית יכולה להיות תרומה גדולה ליצירתיות מחשבתית בכל המערכות האלה".