פרשת בלק היא אחת הפרשות התמוהות בתורה. ראשית, באופן חריג בתנ"ך, ה"מצלמה" המתעדת את ההתרחשויות עוזבת את עם ישראל ומתמקדת ארוכות בנעשה בעם אחר. עם ישראל אינו יודע כלל ממקור ישיר על המתרחש ואף לא מושפע מהסיפור. הסיפור כולו נראה תלוש ולא רלוונטי להקשר – מסעותיו של העם במדבר. שנית, מהותו של הסיפור אינה ברורה. מהו הרעיון מאחורי הפיכת הקללה לברכה? אם מטרת התורה היא לשלול את כוחן המאגי של מילים, אפשר לתת לבלעם לקלל כאוות נפשו ולראות כיצד דבריו מתפוגגים באוויר ללא השפעה. לחלופין, אם נניח כי יש למילים משמעות – האם אנו באמת זקוקים לברכותיו של בלעם, שמושגות דרך הכנסת מילים בכוח לפיו?
ובכלל, בלעם נראה לאורך הפרשה כולה כבובת משחק מגוחכת בידי הקב"ה. החל מהיפוך ההסכמה ללכת, דרך סיפור האתון ועד להכתבת נבואות בניגוד לרצונו. אך מדוע אנו זקוקים לכך? מדוע צריך הקב"ה את אותה בובה ומה הוא מנסה להשיג דרכה?
מתקפה בשני שלבים
נראה כי על אף "תלישותו" לכאורה של הסיפור, יש לנסות ולהבינו בהקשרו הכולל. עם ישראל נדד ארבעים שנה במדבר, הרחק מהציוויליזציה, ובכך נמנע ממגע בעמים אחרים. אולם בפרשה שעברה חלה ההתקרבות לארץ ובהתאמה החל החיכוך עם עמי האזור.
העימותים הראשונים היו פיזיים ובהם נחל עם ישראל הצלחה ניכרת, כפי שתואר בפרשת חקת. בלק מבין כי לא ניתן להביס את עם ישראל דרך עימות פיזי ולכן עובר לכיוון אחר – "לוחמה רוחנית".
כעת עם ישראל ניצב בפני התמודדות חדשה. השלב הראשון של העימות הרוחני מתגלה בניסיון להשתמש בקללות מאגיות, בהתאם לתפיסה האלילית. הנשק במלחמה זו הוא המילים בפיו של המכשף. התורה, לאורך הסיפור, לועגת לכיוון לוחמה זה. הקוסם הידוע מנוטרל בקלות מנשקו ואינו שולט על מילותיו. אפילו אתונו מנצחת אותו בדו קרב מילולי ואף רואה מלאכים יותר ממנו. הכול טוב ויפה ואנו נהנים מהמחזה האירוני. עם ישראל כלל אינו צריך להיות מעורב במלחמה זו, מרוב שהיא מגוחכת.
אולם מיד לאחר הסיפור החיוך נמחק. העם מתחיל לזנות עם בנות מואב ולעבוד לבעל פעור ומגפה קשה פורצת. בתחילה נראה כי חטא זה נגרם רק מיצרם הרע של עם ישראל, אולם בהמשך אנו נוכחים לראות כי החטא הוא חלק ממזימה מתוחכמת של המדינים: "כי צררים הם לכם בנכליהם… על דבר פעור". מסתבר שקללות בלעם היוו רק את פרק א' של הלוחמה הרוחנית וכעת עברו המואבים והמדיינים לשלב ב' – פיתוי העם לחטאים. בפרשת מטות ניווכח בעובדה המדהימה כי היוזם של שלב ב' בלוחמה הרוחנית הוא בלעם עצמו! – "בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור" (לא, טז). אם כן, מסתבר שבלעם הוא רמטכ"ל הלוחמה הרוחנית. לאחר שנכשל בגִזרה אחת הוא תוקף באחרת ושם נוחל הצלחה כבירה, שללא תגובת פינחס הייתה הופכת להכרעת המלחמה.
פיצוח הקוד ששומר
אם נחזור ונעיין בברכות בלעם ניווכח כי ניצני הרעיון לתקוף את עם ישראל בגזרה החדשה נבטו כבר בברכות שהושמו בפיו. מקובל לחשוב כי קללת בלעם פשוט נהפכה לברכה, אולם אם נעיין בשתי הברכות הראשונות של בלעם ניווכח כי אין בהן כמעט ברכה אלא בעיקר הבהרת הקושי בקללת העם:
"מה אקב לא קבה א־ל" – לא ניתן לקלל כאשר ה' אינו כועס על העם. "הן עם לבדד ישכן" – לא ניתן לקלל עם מבודד, שאינו מתייחס לגויים המקללים אותו. "לא הביט און ביעקב" – לא ניתן לקלל כאשר אין חטא בתמונה. ומכלל לאו אתה שומע הן – הדרך לפגיעה רוחנית בעם ברורה, לאור הדברים שיוצאים מפיו: אם ה' יכעס על העם, אם הוא יפסיק להיות "עם לבדד" ואם יתחיל להיות בו "און", הדרך סלולה.
הברכה השלישית של בלעם שונה מהותית מן השתיים הראשונות ובה לראשונה הוא חווה "רוח א־להים". הרוח שורה עליו בעקבות ראייתו את ישראל "שוכן לשבטיו". ראייה זו מובילה אותו להלל את ההרמוניה שבמחנה: "מה טבו אהליך יעקב". המחנה נראה לו כשופע מים וניכרת ההשוואה לגן עדן. נבואה זו יכולה עוד יותר מקודמותיה לכוון אל הקוד שיש לפצח כדי לפגוע בעם דרך לחימה רוחנית. כאשר תהיה פגיעה באותה הרמוניה במחנה, יאבד העם מכוחו הנשגב ויהפוך לפגיע. מכאן קצרה הדרך לרעיון הפיתוי לזנות, המערער האולטימטיבי על סדרי החברה ועל "משכנותיך ישראל". יתרה מכך, דרך זו כוללת פגיעה גם בנקודות הקודמות ששמרו מקללה. כאשר ילך העם לבנות מדין יימחק "עם לבדד ישכון" וכן "לא הביט און ביעקב".
אם כן, המתקפה הרוחנית השנייה, דרך בנות מדין, צומחת מתוך כישלון המתקפה הראשונה, המאגית. המסר ברור והוא מגיע אל בלעם בסיועו הישיר של ה', המשתמש בו כדי ללמד את העם שיעור מאלף. לא ניתן באמת לפגוע בחלק הרוחני של האדם דרך מתקפה חיצונית.
הקללות והמילים הקשות ביותר לא חייבות לפגוע באחר. האדם מצוי ביציבות פנימית, ללא תלות בזולת, ולא ניתן לפגוע בו – "ובגויים לא יתחשב". כאשר האדם מחובר לדרכו ואינו סוטה ממנה, הקללות לא יכולות לו. אולם הפגיעה מתחילה כאשר האדם מתחיל להתערב עם אחרים ומאפשר להם להסיט אותו מדרכו. האדם הוא היחיד שיכול באמת לפגוע בעצמו והוא הנותן כוח לאויביו.
איתיאל גולד הוא פסיכולוג חינוכי ומורה למחשבת ישראל באולפנת נווה חנה
