המוסר הוא המפתח

בתורה ישנם הרבה סיפורים מרתקים ועלילות מצוינות, ולא במקרה כמה מהם הפכו לסרטים או סדרות טלוויזיה. במבט ראשון פרשת בלק איננה אחת מהם. מבחינה תסריטאית, נדמה שפרשת בלק היא אוסף חוזר על עצמו ולא מוצלח במיוחד של אפיזודות, עם דאוס־אקס־מאכינה בסוף.

בתמצות נמרץ, עלילת הפרשה היא כזו:

־ בלק בן ציפור מלך מואב חושש מכיבוש ישראלי. לכן הוא שולח שליחים אל בלעם בן בעור, כדי שיקלל את עם ישראל: "ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר".  בלעם אומר לשליחים: חכו פה לילה, מדבר עם הקב"ה, ומדווח שהוא לא בא.

־ בלק שולח שליחים עוד יותר רציניים, ושוב בלעם מעכב אותם: הוא לא בא, לא יכול לעשות כלום בלי אישור מא־לוהים. חכו פה לילה. בלילה שוב מופיע הקב"ה: "אם לקרוא לך האנשים באו האנשים קום לך איתם", אבל תעשה רק מה שאומר לך. בלעם הולך, א־לוהים מתרגז (מחלוקת פרשנים על מה) ואז הפתעה – אתון מדברת.

אתון מדברת? יש פה פוטנציאל עלילתי עצום, והפרשה מבזבזת אותו לגמרי. האתון מתלוננת, בלעם מבין שלא היה בסדר, ומקבל הוראה להמשיך. השפעה על העלילה? אפס. בשביל מה היה צריך את הג'וקר התסריטאי הזה? לא ברור. עם האתון ובלעדיה, בלעם מגיע אל בלק. כלום לא השתנה.

־ כשבלעם מגיע, בלק רוצה שבלעם יקלל. בלעם שוב מסרב. בלק מציע: אולי אם נקריב המון צאן ובקר? ועל כך בלעם מגיב: רוצה? תבנה מזבחות. ושוב הקב"ה אומר לבלעם לדווח לבלק שהוא לא יכול לקלל, מה שבלק כבר יודע. הוא כמובן מתעצבן: בשביל זה אני משלם לך? ובלעם מתחמק בטענת "הבוס אוסר עליי", שאיתה הוא מלכתחילה ניגש לשליחי בלק. מה אומר בלק? ננסה במקום אחר. ושוב הקב"ה אומר לבלעם לא לקלל, ואז שירה ארוכה שאפשר לתמצת אותה ב"בני ישראל נהדרים, לא מקלל".

־ בלק, הלא־מתעייף כנראה, שוב מציע לעבור ולקלל במקום אחר – ואז בלעם שולח אותו לבנות לא פחות משבעה מזבחות. ושוב הקב"ה אוסר עליו לקלל. ושוב בלעם מושל משל עם אותו תוכן, ובלק מתעצבן מאוד: שלוש פעמים רציתי שתקלל, שלוש פעמים בירכת. מה עושה בלעם? אותו דבר, רק יותר מעצבן. הוא שוב מתנצל ואומר שהוא עושה רק מה שהבוס אומר. בתור בונוס ובלא תוספת מחיר הוא מושל משל נוסף, גם על עמלק וגם על הקיני, והולך הביתה.

בלק בשלב זה מן הסתם עצבני נורא, אבל אז פתאום יש הפתעה, שלא קשורה כהוא זה למה שהתרחש בפרשה: עם ישראל זונה עם בנות מואב בשיטים. חוטף מגפה רצינית. מאבד 24,000 איש. בלק ניצל. סוף.

לא בשירות האדם

לכאורה, כל זה מיותר: יש פרשה שלמה שמוקדשת, באופן חריג, לסיפור על שני לא יוצלחים ומאמציהם הכושלים (והלא ידועים לבני ישראל) לקלל את בני ישראל, ובסוף – בלי שיהיו שום השלכות לחוסר הצלחתם ובהיפוך של כל מה שחשבנו עד עכשיו – פתאום מגפה ענקית פוגעת בעם ישראל. מה ההיגיון? הרי אפשר היה לדלג על הפרשה, להוסיף שני פסוקי קישור ולהגיע ישר לפרשת "ויחל העם לזנות". הרי מה שמעניין את התורה הוא בני ישראל, לא בלק ופחדיו. אבל זו בדיוק הנקודה: הגיבורים של הסיפור אינם קהל היעד שלו. המסר מופנה לבני ישראל, והוא לא סיפור מסעותיהם הטרגי־קומיים של בלק ובלעם. הסיפור פה הוא מאבקה של התורה נגד תפיסה אלילית רווחת, והעברה מהפכנית של מוקד עבודת הא־ל להתנהגותו של האדם.

בהכללה, בלא מעט תרבויות אליליות האלים אינם דווקא "טובים" או "רעים" (דיינו להזכיר את התככנות של האלים באיליאדה, וגם חלק מהמיתוסים המצריים). אלים הם במידה רבה בני אדם עם כוחות־על, או שהם סתם כוחות. הדרך הנכונה להצליח להסתייע בהם היא לדעת על איזה כפתור של האל ללחוץ.

גם בני ישראל היו עלולים לטעות בכך. הרי ממש לפני מלחמת סיחון ושאר הכיבושים שמפחידים את בלק הופיעה בתורה פרשת נחש הנחושת, הדומה כידוע למעשי אלילים בכל אתר: יש מגפה, משה עושה נחש – והמגפה נעצרת. ואכן, בלק חושב שהסיפור הוא פשוט: צריך למצוא את הנביא שיודע על אילו כפתורים ללחוץ אצל הא־ל של העברים. בניגוד לציפיותיו, בלעם אומר לו שהקב"ה איננו עובד ככה: הוא אומר לנביא מה לומר, והנביא אומר; הנביא איננו "מגלה" מה לעשות כדי לרתום את הא־ל, אלא כפוף לו לגמרי וחושף רק מה שהא־ל רוצה שיחשוף.

(מעניין לציין שבגמרא במסכת ברכות (ז, א) עולה שקשריו של בלעם עם ה' היו דווקא לפי המודל האלילי: "והאם יש כעס לפני הקב"ה? כן, שנאמר 'וא־ל זועם בכל יום'… ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה חוץ מבלעם הרשע, שנאמר בו 'ויודע דעת עליון'. ומקשים: דעת בהמתו לא ידע, דעת עליון ידע? אלא מלמד שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקב"ה כועס בה").

בלק מנסה שוב, כי הוא לא באמת משתכנע מדבריו של בלעם, המנוגדים לכל מה שהוא יודע על אלילים ואלים. אם בלעם מסרב – זו בטח טקטיקת מיקוח כדי לקבל יותר. ואז כשבלעם מגיע בלק מנסה לתפוס את הרגע והמקום המתאימים לקללה, מתוך המחשבה שזה לא שיש לא־לוהים עמדה נחרצת בנידון, אלא שפשוט לא כיוונו אותו נכון: אולי אם נקלל במקום אחר זה יעבוד? אולי אם נוסיף עוד פרה ועוד מזבח זה יעבוד?

פעם אחר פעם הניסיון כושל. בלק ובלעם לא מתייאשים עד אחר הפעם השלישית (כאן יש הקבלה בין בלעם לאתונו: היא זזה שלוש פעמים כשראתה את המלאך, ואז הכה אותה בלעם. בלעם ניסה שלוש פעמים לקלל בשליחות בלק, בכל אחד מהמקרים א־לוהים סירב, אבל בניגוד לאתון שמבינה עניין בפעם הראשונה, בלעם הבין רק בפעם השלישית).

בכל אחת מהפעמים מספק בלעם, בסופו של דבר, את אותו המסר: "הדבר אשר ישים ה' בפי אותו אדבר", "מה אקוב לא קבה א־ל… תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", "הלא את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר", ובסוף בצורה המפורשת ביותר: "לא איש א־ל ויכזב ובן אדם ויתנחם… הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. ה' א־להיו עמו ותרועת מלך בו… כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", ושוב ברכה, ושוב "אשר ידבר ה' אותו אדבר".

המסר של כל הסיפור הזה מיועד לבני ישראל. ועל פניו הוא פשוט: בלק ניסה לקלל אתכם, גייס את הקוסם הכי גדול בסביבה, אבל זה פשוט לא עובד ככה. א־לוהים בצד שלכם, מסתבר.

לא צ'ק פתוח

וכאן החשיבות והמטרה של סיפור בנות מואב. אחרי סיפור שלם שכולו ניסיונות כושלים לקלל את בני ישראל, מתברר שבני ישראל יכולים להצליח להפיל את עצמם במקום שגדול נביאי אומות העולם כושל. הנה כי כן, בנות מואב – כנראה ללא השכלה אקדמית או נבואית כלשהי – מצליחות במה שבלעם נכשל בו: הן בולמות את עם ישראל, מביאות למגפה, ובלק ניצל, לפחות לזמן מה. ומדוע? בגלל שהעם חטא. בגלל שהוא התחיל לזנות איתן. לא בגלל שבלעם קילל אותו; לא בגלל הזבחים של בלק; לא שום דבר מהז'אנר המוכר של "ארצה את האל כדי שיפגע באויבים שלי". העם הביא את זה על עצמו.

בכך, התורה מעבירה את מוקד היחסים בין העם לא־ל משוחד או הבנת כללי ההתנהגות של הא־ל לעבר חובות ההתנהגות של העם. בני ישראל זוכים לתמיכה לא (רק) בהיותם החביבים על הא־ל מסיבה עלומה כלשהי, אלא גם בגלל שהם עושים את הטוב. וכשהם לא עושים את הטוב הם לוקים (כמה פרקים בהמשך, במלחמת מדין, מסר זה רק מתחזק לפי הפסוק שמטיל את האחריות לעצה על בלעם (לא, טז): "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'". בלעם לא מצליח בנבואותיו, אבל כשהוא מתכנן מלכודת בדרך הטבע – בנות מואב שיגרמו לעם ישראל לחטוא – המלכודת עובדת).

המסר הזה היה מסר מהפכני בתקופה אלילית: הוא מסר שמציב במרכז את מעשיו של האדם על בסיס טוב ורע, לא על בסיס מזל, לא על בסיס היותו אהוב האלים ולא על בסיס היכולת להשפיע על איתני הטבע. המרכז הוא התנהגותו המוסרית של האדם, לא מספר הזבחים שהוא יכול להביא ולא המיומנות שלו במניפולציה של האל.

לא במקרה בא המסר הזה אחרי פרשה שבה יש שני מעשים שנראים כפולחן פיזי: הכאת הסלע בידי משה כדי שיוציא מים, ונחש הנחושת שעוצר את המגפה. בהחלט יכול היה להיווצר רושם שמשה מומחה להוצאת מים ועצירת מגפות על ידי "טריקים" כלשהם. בא סיפור בלק ובלעם ואומר, לא כך! טריקים לא עובדים אלא כשהא־ל רוצה. ומתי הוא רוצה? לפי ההתנהגות.

את המסר הזה מתמצתת הפטרת הפרשה, מספר מיכה: "הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן? האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי? הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א־להיך". כלומר, קודם כול תהיה מוסרי. אהבת הא־ל לעמו קיימת, אבל זה לא צ'ק פתוח לחביב האלים להסתובב ולעשות שטויות. גם אם המאמצים של גדול המקללים, מגובה במזבחות וקרבנות וכסף, נכשלים כולם כי הא־ל לא רוצה שיקללו את עם ישראל, גם אם עם ישראל הוא העם הנבחר, זו לא תעודת ביטוח; גם עם ישראל יכול לסבול אם יחטא ויתנהג בצורה לא מוסרית.

ד"ר יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי, עמית במכון ירושלים למחקרים אסטרטגיים