פורים הוא חג הגורל וההזדמנות להביט עליו כמקור של שחרור ושמחה

ימי הפורים נקראו "עַל שֵׁם הַפּוּר" שהפיל המן (אסתר ט, כו), ושבו גלומה ליבת העלילה של סיפור ההיפוך מצרה לישועה ומאבל ליום טוב. מכאן שימי המשתה והשמחה קשורים, מהותית ורעיונית, אל אחד הרעיונות המאתגרים כל אדם מאמין: שאלת הגורל.

בשורות הבאות אנסה לערוך היכרות עם רעיונות של מקובלים ופסיכואנליטיקאים בעניין הגורל, כאלה שראו בו הנהגה אלוהית, הארה וגילוי פנים, ודרך לחוויה של שחרור קיומי ושמחה. נבהיר כי הדברים אינם מוצגים כטענה תיאולוגית ואינם נוגעים למחלוקת המעשית ביחס להטלת גורלות לצורך ידיעת העתיד או הכרעת ספקות (דוגמת גורל הגר"א) – אלא כחקירה סקרנית של חווית האמונה בגורליות.

רבות נכתב על שאלת הגורל. עסקו בו פילוסופים, מדענים וגם סופרים ומשוררים. ביצירות ספרותיות קלאסיות, במיתולוגיה היוונית למשל, הגורל מצטייר לרוב כאטום, בלתי נמנע וחסר פנים; זהו גורל פטאלי שמוליך לסוף טרגי, וידיעתו כרוכה בייסורים וחרדה, כמו למשל בדמות המלך מקבת' ביצירתו של שייקספיר. תחת כוחו המוחץ של הגורל מאבד האדם את חירותו, ולא נותר לו אלא לנסות לברוח, ללא הועיל, או להיכנע.

הגורל מעורר בנו תחושת אי־נוחות. האמונה בגורל מצמצמת את כוחה של הבחירה, רוח אפה של תורת ישראל, ומעצימה תפיסות של הכרח, דטרמיניזם או פטאליות, שנודף מהן ריח אלילי. משום כך, ובמידה רבה של צדק, הגורל סובל מדימוי שלילי וארכאי, בבחינת "אמונה חשוכה".

מלבד הממד התיאולוגי, גם בעולם הנפשי־פסיכולוגי תפיסת אירועי החיים כנקבעים בגורל עליון עלולה לגרור השלכות שליליות כמו חולשה, פסיביות ורפיון ידיים, ובמישור עמוק יותר – אימה, חרדה ודיכאון. אכן יש לגורל צד אפל: הוא אטום ושרירותי, ומשום כך הוא מערער ומחריד. גורל שכזה איננו מספר סיפור, אין לו פשר מכיוון שאין מאחוריו מאומה, לא כוונה ולא תכלית.

הכרעה שמיימית

ואולם כבר בעת העתיקה יש תפיסה אחרת של גורל: גורל שאיננו שרירותי או חסר פנים, אלא גילוי של רצון אלוהי. תודעה שכזו מייחסת כוונה ומשמעות למי שהגורל שלו: "בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ" (משלי טז). במילים אחרות: גם כשאדם מטיל גורל בצנעה ברשות היחיד, הכרעתו יוצאת מפי ה'. זו תודעה של אמונה במקורו העליון של הגורל, ובעמידה של "מישהו" מאחוריו.

מצאנו במקרא כמה גורלות שבני אדם הטילו ביוזמתם, כמו זה שהטיל שאול המלך במעשה יונתן והדבש (שמואל־א יד), או גורל המלחים בספר יונה. גורלות מן הסוג הזה היו מקובלים בעת העתיקה, ואינם מוצגים במקרא באור שלילי. כזה הוא גורלו של המן: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן… הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן" (אסתר ג, ז).

בימי הבבלים והפרסים הוטלו גורלות, בדרך כלל על ידי כוהני דת. כחלק מראש השנה הבבלי, ואחר כך הפרסי, הוטלו גורלות כדי לגלות את רצון האלים בנוגע לימים טובים ומסוגלים בכל תחום מתחומי החיים. קודם לפעולה כלשהי נקבע היום המתאים ביותר על ידי גורל. זה איננו "גורל עיוור" אלא גורל אלוהי שמופל בטקס דתי. בעיני המן ובני תקופתו, תוצאת הגורל, במקרה הזה י"ג באדר, איננה אקראית או שרירותית כלל. זהו תאריך מהותי שגזרו האלים, ודווקא בו גזירת ההשמדה תצלח. משום כך נותן המן אמון מוחלט בתוצאת הגורל אף שהתאריך גרוע עבורו: היה עליו להמתין למימוש גזירתו כמעט שנה תמימה, מיום הטלת הגורל בחודש הראשון, ניסן, עד מימושו בחודש השנים־עשר, אדר.

רעיון המהותיות של הגורל התקבל גם אצל חז"ל, כפי שאנו רואים בדבריהם המפורסמים במסכת מגילה:

כיון שנפל פור בחודש אדר שמח [המן] שמחה גדולה. אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד.

כלומר, גם בעיני חכמים הגורל הפרסי של המן לא שיקר ולא אִכזב; ימי אדר הם אכן ימים מסוגלים. טעותו של המן נעוצה בייחוס הגורל לאלים הפרסיים במקום לאלוהי ישראל, וממילא גם בכיווניות של הישועה. כך עולה גם בפיוט הקדום (אשכנז, המאה החמישית) שנהוג לומר לאחר קריאת המגילה – "כִּי פּוּר הָמָן נֶהְפַּךְ לְפוּרֵנוּ". בדברי הפייטן טמון אותו רעיון: י"ג באדר איננו יום סתמי. זהו יום גורלי שטמון בו הכרח של הכרעה וישועה. דרך הנהגה אלוהית נסתרת, סיפור ישועתם של ישראל התגלגל על ידי גורלו של המן.

ככה זה

מעניינים במיוחד סיפורי הגורל שאינם תוצר של יוזמה אנושית אלא ציווי אלוהי, כמו חלוקת הארץ בגורל, הגורל במעשה עכן (יהושע ז), וכמובן גורל השעירים ביום הכיפורים. הגורל האחרון מציב לנו דמיון בין פורים ליום הכיפורים. בשניהם ישנה הפלת גורלות. ההכרעה בין שני השעירים, מי לה' ומי לעזאזל, נעשית בגורל לפי ציווי של הקב"ה: "וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה'… וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (ויקרא טז, ז-ח). מהי המשמעות הרעיונית והדתית של טקס הטלת גורל בעיצומו של יום?

הסוגיות העוסקות בפרשת השעירים במסכת יומא חושפות אי־נוחות מרובה של כמה מן החכמים ביחס לגורל, בעיקר מתוך התגוננות כנגד ביקורתם של המינים שראו בגורל השעירים מעשה אלילי. דוגמה לחילוקי הדעות בין החכמים משתקפת ביחסם האמביוולנטי לקלפי: האם זו תהיה עשויה מחומר גלם פשוט, או שמא – לשיטתו של בן גמלא – ראוי להדר ולעשותה זהב (משנה יומא ג, ט)? זוהי מחלוקת עקרונית: האם הגורל הוא עבודת קודש, והאם הטלת הגורל מעכבת את סדר העבודה? האם יש לראות בקלפי כלי שרת שהתקדש, או כלי חולין?

היו מן החכמים שהסתייגו מן הגורל וניסו למעט במעמדו, אך כנגדם עמדו אחרים שראו בקלפי ובהטלת הגורל כלי קודש ועבודת קודש ("לפני ה'"). חכמים אלו סללו את הדרך לזיהוי של המקובלים את הגורל עם הנהגה אלוהית מיוחדת, כזו המאירה ביום הכיפורים ומגלה את פניה.

ומה בדבר האתגר התיאולוגי? מדוע הקב"ה פועל דרך גורלות, ומפני מה הוא מעדיף, לפרקים, להנהיג את עולמו דרך מופע שנראה אקראי? המקובלים לא נרתעו מהגורל כלל ועיקר. להפך, עבורם הפלת הגורל היא רגע שיא של התגלות פניה של ספירה אלוהית גבוהה ביותר ("עתיקא קדישא"), כזו שמנהיגה את העולם באור בוהק של רצון לא נתפס, מעבר לטוב ולרע, מקום שאין לתבונה אנושית אחיזה בו. עד דלא ידע.

בדרשה זוהרית על הפסוק "אשרי העם שככה לו", מתגלה סוד: המילה "ככה" היא שם קדוש, אחד משמותיו של הקב"ה (אדרא רבא, זוהר ג, קלג ע"א). השם "ככה" הוא כינוי לאותה הנהגה מאירת פנים, גבוהה מכל אבחנה ונפרדוּת, כזו שאין בה דין. מנקודת מבט זו אין כעס וחרון אף, שכן "חמת המלך שככה" (אסתר ז). בהנהגה דרך גורל, כל שנותר הוא "ככה": גילוי של רצון אלוהי כפי שהוא, ללא הסבר מתקבל על הדעת שמתגבש דרך כלים של צדק, משפט או אמות מידה מוסריות. פשוט ככה.

מורי התנועה החסידית לימדו כי הנהגה זו, שמאירה רק במקום הקדוש וביום הקדוש, חוזרת ומופיעה עוד פעם אחת בשנה: בפורים, יומו של הפור. בהקבלה לגורל על השעירים "לפני ה'", דווקא דרך הפור שנופל "לפני המן" בוקעת "הארת גורל" של רצון אלוהי. מלבד יום הכיפורים, יש לנו עוד יום אחד בשנה שבו נפתחים שערי רקיע לאור של רצון אלוהי שכזה, נסתר וגורלי, מעל ומעבר לשכל ולרציונליות. הגורל סודק באחת, ולו לרגע, את הדעת ואת האבחנה בין ארור לברוך, ומכניע את האדם.

להיזרק אל המציאות

דעתו של פרויד על גורל ועל המאמינים בגורל מפורסמת: הוא ראה בגורל נטייה פסיכולוגית אפלה. מנקודת ראותו הרציונלית־מדעית, לא קיים גורל. אמונה בגורל היא אשליה פסיכולוגית שנובעת מיחסים לא בריאים עם דמות אב סמכותי ורודני, כזה שהותיר בנפש הבן טראומה של חוויית נשלטוּת מחרידה מצד מי שהכוח בידיו. לפי התיאוריה הפרוידיאנית, החוויה הזו מושלכת כלפי שמיא ומעצבת אמונה דתית בגורל. ממילא פרויד תיאר את התפיסות של מטופליו ביחס לגורלם במונחים נוירוטיים, תוך ריקון המטען הדתי שנקשר בגורליות ודחיקתה אל תחום הפסיכופתולוגיה.

מנקודת ראות קלינית, בטענותיו של פרויד יש הרבה מן האמת: חוויית נשלטוּת על ידי גורל אכן עלולה להחליש את היוזמה ואת תחושת האחריות של אנשים על חייהם, ולהאיץ תהליכי חשיבה דיכאוניים. נוסף לכך, הלך מחשבה "גורלי" מצמצם את המרחב הרגשי ואת היכולת לחלום ולדמיין, ובמצבי קצה גם מציף בחרדה. אכן, לאמונה בגורל יש צד אפל וחשוך.

אך בספרות פסיכואנליטית מאוחרת יותר יש לגורל גם צד אחר ומואר. כמה פסיכולוגים והוגים מן הזרם האקזיסטנציאלי הדגישו את התועלת בחוויית גורל קיומית לבריאות הנפש של האדם. הבולט שבהם היה רולו מיי, פסיכולוג אקזיסטנציאליסט אמריקני, שהקדיש ספר לפולמוס פילוסופי וקליני עם הביקורת של פרויד על חוויית הגורליות (Freedom and Destiny, 1981). לטענת מיי, תחושת גורל מסוימת הכרחית לבריאות נפשית ולחוויה קיומית ויטאלית ומשוחררת.

נקודת המוצא של ההגות הקיומית כולה היא המוות, או היות האדם מודע למותו שלו, לסופיות. המוות הוא "גורלו" של כל אדם, הגרעין הקשה שמכונן את הקיום. כהיפוך לטענתו של פרויד, מיי טען כי אדם שמכחיש את מותו ומתעטף בהרגשה (מדומיינת) של חופש מכל גזירת גורל, לוקה "באשליה של חופש". בשפת הפילוסופיה האקזיסטנציאלית, ככל שאדם חדל להיאבק בגורלו – נפתחת לפניו חוויה קיומית של "היזרקות" אל תוך העולם (Throwness). אפשר לתאר את "ההיזרקות" כנפילה חופשית בלא התנגדות אל תוך הסיפור, כפי שהוא. אם זהו הגורל הרי שאין עוד טעם להתווכח עימו אלא להיות בו, במלוא החיות והנוכחות.

אצל הפסיכולוגים האקזיסטנציאליים, הכרה וקבלה של הגורל הם אבני יסוד לבריאות נפשית. באופן פרדוקסלי, "היזרקות" אל תוך הסיפור איננה מוליכה לחרדה או לייאוש, אלא דווקא להרגשת שחרור, ויטאליות ושמחה. מנקודת מבט טיפולית ניתן לומר ש"תחושת גורל" או חוויית "היזרקות" בריאוֹת לנפש האדם, בעיקר בזכות הקשר שבינן ובין השלמה עם המציאות על תכתיביה. הן תורמות לקבלת החלטות "הרות גורל" בקלות (יחסית), לחיזוק כוחות נפש בהתמודדות עם משבר, ובדיעבד גם להשלמה עם אובדן ועיבוד של תהליכי אבל. מחקרים עכשוויים מלמדים כי גם ברובד יומיומי, "תחושת גורל" מוליכה אל חוויית חיים מפויסת ומרוככת, וממילא להפחתה בחשיבה שלילית, וכחנית או דיכאונית.

מכניעה לבחירה

השלמה עם הגורל עלולה להיות מאולצת, רפויה וחסרת רוח. כך נראית השלמה בעל כורחו של אדם מול מציאות אטומה. לאדם המובס נותרה רק הכניעה, מכיוון שזהו גורלו, "זה מה שיש". אך השלמה עשויה להיראות אחרת: היזרקות מתוך אמון, ערנות ושחרור. וכבר למדנו מהרב שג"ר עד כמה קבלת הגורליות תלויה בעיני המתבונן:

כשהאדם בוחר לראות את הקורות אותו לא כמקרה אלא כעצמיות, כשהוא בוחר בעצמו ומקבל את עצמו ואת חייו כפי שהם, בממשותם, בהווה שלהם – אז זוכה לקיום ממשי, לעצמות, למה שהינו. מתברר לו שהמקריות, גורל חייו, אינם אלא רצון ה' (פור הוא הגורל, עמ' 31).

נקודת המבט של האדם על מציאות חייו היא שהופכת את התבוסה לשחרור, ואת הגורל לחופש. השאלה איננה עוד פילוסופית אלא פנימית: כיצד נסתכל על הממד הגורלי של חיינו – בכניעה מדכאת ופסיבית או מתוך מבט חיובי ובחירה להיענות לסיפור, ואף לקרוא עליו "מה נעים גורלנו". ה"היזרקות" הקיומית, במידה שכך אדם רואה אותה, עשויה להתגלות כתנועה נפשית שיש בה הקלה ואולי גם נחמה. זו איננה כניעה לגורל "שנופל" על האדם, כמו המן שגורלו נופל, אלא בחירה ליפול אל תוך הגורל, כבמילותיו של אביתר בנאי: "ליפול אל זרועותיו המושטות של אב הרחמן". זו נפילה שמביאה בכנפיה הרפיה, הפגת מתח פנימי ואמון, בתנועה של היזרקות אל גורל שיש תחתיו ידיים תומכות: "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז).

בתפילות יום הכיפורים, יום הטלת הגורלות, אנחנו פונים לקב"ה בלשון הפיוט: "אנו נחלתך ואתה גורלנו". בפורים, יומו של הפור, מציץ מבין החרכים אותו אור של גורל אלוהי ושל רצון – לא גורל אטום ומחריד, אלא אישי. אולי ניתן לראות בשתיית היין של פורים מין היזרקות שכזו, עד דלא ידע. התבסמות שמאפשרת הפוגה מאשליית שליטה וכוח, אל חוויית נוכחות משוחררת בתוך מציאות שכל כולה רצון ה'. הארת הפורים היא הזדמנות להסתכל מחדש על חיינו דרך נקודת מבט גורלית, כזו שמולידה השלמה, ולב פתוח "להיזרק" פנימה, עד הסוף.

ד"ר עמרם קליימן הוא פסיכולוג קליני, חוקר ומלמד חסידות