פרשת כי תשא: הלוחות השניים מסמלים את היכולת לקבל את החטא ולסלוח

פרשנים שונים עסקו בהבחנה בין הלוחות הראשונים והשניים ובשאלה מי מהם עדיף: הלוחות הראשונים, שעליהם נאמר "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ־לֹהִים הֵמָּה" (לב, טו) או הלוחות השניים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים" (לד, כז-כח).

לכאורה נראה שלוחות שהקב"ה עשה וכתב בעצמו, גדולים במעלתם יותר מלוחות שנעשו בעבודה משותפת של הקב"ה ומשה. זוהי למשל דעת האבן־עזרא (לד, א). האומנם כך הוא?

בני ישראל לא זכו לקבל את הלוחות הראשונים, מכיוון שחטאו בעגל. נקודת השבר הזאת משפיעה על עם ישראל לנצח. בגמרא במסכת סנהדרין (קב, א) מובאים דבריו של ר' יצחק שבכל פורענות שבאה לישראל, יש חלק קטן, ולו מזערי, של עונש על חטא העגל. זוהי הצלקת שמונחת בעומק הקשר שלנו עם הקב"ה.

רושם ראשוני

משה יורד מהר סיני, שומע את הקולות במחנה, רואה את עם ישראל בקלקולו ושובר את הלוחות. לפי המדרש משה הצטער ששבר את הלוחות, והקב"ה ניחם אותו:

התחיל מצטער על שבור הלוחות. אמר לו הקב"ה: אל תצטער, בלוחות הראשונות לא היו אלא עשרת הדברות בלבד, ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרשות ואגדות. זהו שכתוב "וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה", ולא עוד אלא שאתה מבושר שמחלתי לך על חטייה שלך, שנאמר שם "וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַ מֵעֲוֹנֶךָ" (שמות רבה מו, א).

הקב"ה מנחם את משה בשתי דרכים. ראשית, ההבדל בין לוחות ראשונים לשניים. בלוחות שמשה שיבר היו כתובים עשרת הדיברות, אך הלוחות השניים כוללים גם את הפוטנציאל של תורה שבעל פה. מסביר הנצי"ב מוולוזין:

בלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה, אבל לא לחדש דבר הלכה על ידי י״ג מדות וכדומה הויות התלמוד… אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה על פי המידות והתלמוד… ומזה הטעם עצמו ציווה הקב״ה שיהיה הלוחות השניים בפיסול ידי משה… להורות דהלכה המתחדשת בכוח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא, כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת הקב״ה… דבזה הפרט היו לוחות שניות מכובדים מן הראשונות ("העמק דבר" על לד, א).

הווה אומר: דווקא לוחות שניים, שנעשו בשיתוף של שמיים וארץ, מאפשרים את המשך הפירוש והמדרש של התורה.

אבל המדרש איננו מסתפק בסיבה אחת לעדיפותם של הלוחות השניים. הסיבה השנייה שבאמצעותה הקב"ה מנחם את משה על שבירת הלוחות, היא שנתינת הלוחות השניים לעם ישראל מבטאת את המחילה של הקב"ה. לוחות שניים ניתנו יחד עם י"ג מידות הרחמים. אמנם התורה משמיים אבל היא ניתנה לבני אדם, ולכן היא מתחשבת בחולשות ובטעויות שלנו.

ממש כשם שדרך יצירת הלוחות משפיעה על המשך עולם התורה, כך גם היותם סמל ליכולת של הקב"ה לסלוח משפיעה על הקשר בינינו לעד. זהו מעין רושם ראשוני שעומד בבסיס הקשר, ומאפשר לרבדים ועומקים חדשים להתפתח בזכות אותו גרעין שנטמן בהתחלה.

שבירה ותיקון

כוחם של הלוחות השניים הוא בבשורה העצומה שהם מביאים לעולם בכלל ולעם ישראל בפרט – הבשורה שניתן לתקן. כולנו טועים, וכנראה נמשיך לטעות ולקלקל עד סוף ימי חיינו. זה חלק מהותי מעצם היותנו אנושיים. הפרשה שלנו משרטטת את הדרך לתשובה, להתחלה מחודשת, לתקווה.

יש חטא, והוא עצום ונורא, והוא תמיד בא בתזמון הגרוע ביותר. לחטא יש השלכות. חלקן מיידיות וחלקן ארוכות טווח, אפילו לנצח. בכעסו על חטא העגל הקב"ה מביע רצון למחוק את הקיים כי אין לו תקנה, ולהתחיל מחדש.

משה רבנו טוען באמצעות השכל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם" (לב, יב), פונה גם לרגש: "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ" (שם יג), ומצליח להציל את בני ישראל מכליה. אבל אף שהכעס שוכך, זה לא אומר שהכול עבר ואפשר להמשיך הלאה. קודם צריך תיקון. וכדי לתקן יש צורך להכיר בחטא. לכן משה רבנו עומד על ההר ושובר את הלוחות לעיני כל ישראל.

רק לאחר העונש והתיקון ניתן להתחיל בתהליך של ריפוי ולנסות שוב. לכאורה מדובר באותו הדבר: "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים". אבל בעקבות החטא, הלוחות נוצרים ונכתבים מעט שונה. התורה היא אותה תורה, אבל ההתאמה נעשית מתוך הבנה שאנשים הם אלה שיקיימו אותה. ואנשים מטבעם יחטאו ויטעו. לכן היכולת לתקן ולהתחיל מחדש היא הכרחית.

אחד החסרונות של הלוחות השניים הוא השכחה. "אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל" (עירובין נד, א). המעלה של הלוחות הראשונים היא שמי שלומד לא שוכח. בלוחות השניים, אדם לומד ושוכח.

אך הרב שמעון שקופ, בהקדמה לספרו "שערי יושר", אומר שזו בדיוק הסיבה לכך שלוחות שניים גדולים יותר: כולנו שוכחים, ולכן אנחנו חייבים להמשיך וללמוד כל הזמן. לחזור ולשנן, לנסות ולפרש. החזרה הזו נובעת אומנם משכחה, אבל בפועל היא יוצרת חיבה. כשאדם עוסק בלימוד יום ועוד יום, שעה אחרי שעה, נוצרת קרבה ואהבה. "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי".

הרבנית שירה מרילי מירוויס היא רבנית קהילת "שירת התמר" והממונה על המועצה הדתית באפרת