הייתי אז בן שש־עשרה. הכנסתי את כרטיס הטלכרט לטלפון הציבורי והתקשרתי. זהו פרופ' שלום רוזנברג? שאלתי בחשש. כן, השיב נמרצות. הצגתי את עצמי. סיפרתי שאני נער בישיבה תיכונית קרובה לביתו, ובקשתי שיהיה המנחה שלי בעבודת גמר במחשבת ישראל, שעסקה בדגמים שונים להתמודדות דתית עם השואה. הוא השיב מיד: "תבוא הערב באחת בלילה, זה בסדר לך?". הופתעתי מהשעה, אבל הגעתי.
דפקתי חלושות על דלת הבית, בלב השכונה החרדית גבעת־שאול. אולי כבר מאוחר, אולי בני הבית ישנים. רינה, אשתו, פתחה. "שלום, הגיע אליך אורח", צעקה לו, כמורגלת בשעות כאלה ובאורחים שכמוני. והוא, איש האשכולות שכל רז לא אניס ליה, כל כבודו במטבח – שוטף כלים, תוך שהוא מקשיב בטייפ לשיעור ביידיש בדף היומי. הלילה היה עוד צעיר ומיד החלה הסערה. הנושא שלשמו באתי נשזר אצלו במדרשי חז"ל ובסיפורים על מוריו, מר שושני ועמנואל לוינס, וזכה להתערבותם המהירה והערנית של בני הבית. נדמה שהדיון לא היה מסתיים לעולם, לולא ראיתי שכבר קרב זמן קריאת שמע של שחרית.
הוא הנחה אותי בסבלנות ובידענות, בנדיבות וברוחב דעת שאין דומה לו. בשיחות בינינו דיבר איתי בלהט על עולם ומלואו בנשימה אחת. גמרא ופילוסופיה, קבלה וחסידות, סדרות טלוויזיה ופיזיקה קוונטית. והכול במקוריות ויצירתיות, בצניעות ובהומור עסיסי מושחז, וכמובן במבטא הארגנטינאי המתגלגל שלו.
במהלך השנים שחלפו מאז השתדלתי לשמוע אותו ככל יכולתי. בכל מקום שלימד באתי לשמוע אותו, לפגוש את הניצוץ הסוער שהדביק בו את שומעיו, לראות אותו מסביר את הסוגיות הסבוכות ביותר באמצעות הדיאגרמות הרבות שהיה מצייר על הלוח. מאוחר יותר הפכתי לבן בית בביתו, בזכות חברות שנרקמה ביני ובין בניו. הייתי פוקד את הבית בימי החול וסועד שם לפרקים בשבתות. סביב השולחן היו אורחים מכל הגוונים, ותמיד תסיסת הדעת והלהט, השאלות הרות הגורל, וכמובן הטבעונות.
בתקופת לימודיי בישיבת שיח יצחק הוא הגיע למסור בה סדרת הרצאות קצרה. בתמורה הוא לא ביקש תשלום, אלא שאחד התלמידים יסכם ויערוך סדרת הרצאות שהעביר במכללת הרצוג על הספר "ריש מילין" שכתב הראי"ה קוק, חיבור קבלי ומסתורי על השפה העברית. קפצתי על ההזדמנות. השיעורים היו עמוקים ורחבים, עלו אל עולם האצילות וירדו לתחתיות עולם העשייה. עד היום אני זוכר את דבריו בפתיחת הסדרה, אחרי שהסביר מדוע הרב קוק כה רלוונטי לימים אלו: "יש היום רק חמישה אנשים שמבינים את ריש מילין", אמר. מי הם, שאלו התלמידים בסקרנות, והוא ענה: "אני". ומי הם הארבעה הנותרים, הקשינו. "אה, את השאר אני לא מכיר", השיב בצחוק מתגלגל. יחד עם ההכרה בערך עצמו הייתה בו ענווה נדירה והתייחסות מלאת הערכה לכל שאלה שעלתה בשיעור, לכל אדם.
תביעה בלתי מתפשרת לאמת
במשך שנים רבות ליווה אותנו מורנו רבי שלום במוסף זה, בטורו השבועי שחתם את הגיליון. כדרכו בשיעוריו ובכתביו, גם בטור זה לא הסתפק בהיכל השן האקדמי אלא ביקש להנגיש את עולם המחשבה היהודי בכל דרך ולכל אדם. גם בתקופות עמוסות ומאתגרות בחייו וגם כאשר לא חש בטוב, לא ויתר על הטור השבועי, שנכתב בהתנדבות. עיוניו רחבי ההיקף ומלאי החדות פתחו לרוב בפרשת השבוע או במועד הקרוב, עברו בין יובלי ההגות היהודית ואפילו הנידחים ביותר, המשיכו לקולנוע, לתרבות ולמדעי הטבע (הוא רכש השכלה אקדמית גם בהנדסה, משפטים ומתמטיקה), עברו דרך אגדות עם והשפה הפסיכואנליטית, ושבו אל עומק ההשכלה של ימי הביניים, הפילוסופיה המודרנית, המקובלים, גדולי המוסר (העיסוק במוסר ובתרגומו המעשי לא חדל להעסיק אותו) והחסידות. ללא הרף שב אל מי שראה כרבותיו – רבי נחמן, הרב קוק והרי"ד סולובייצ'יק, שבהגותם זיהה את המענה לאתגרי תקופתנו. קשה עלינו הפרידה ממורנו האהוב, ובשבועות הבאים יופיעו כאן טוריו שכתב וטרם הספקנו לפרסם.
בחודשים האחרונים יצא לאור ספרו "גשר צר" (בהוצאת מגיד), על הגותו של רבי נחמן מברסלב, והוא הספיק לשמוח בו. בין השאר הוא הסביר בו את ההבדל בין חסידים למתנגדים באמצעות ההבדל בין אשליית מציאות וירטואלית לזו התיאטרלית, את המעבר של רבי נחמן מתורות לסיפורי מעשיות דרך הדגמות פסיכואנליטיות, ואת תודעת האמונה שלו בעזרת סיפורי קפקא.
עם כל רוחב ועומק דעתו פעמה בו נקודת הברית של עם ישראל לדורותיו עִם התורה ומצוותיה – לא כמושאי מחקר חיצוניים, לא כמתבונן ומנתח מבחוץ, אלא כדברי א־לוהים חיים ומחיים, כמי שהוא חלק אינטגרלי לחלוטין מבית המדרש העתיק והסוער. נדמה גם שלא בכדי בחרו הוא ורעייתו לדור ולחיות בתוככי שכונה חרדית ולגדל בה את שבעת ילדיהם, כאשר אל הבית עולים חילונים, דתיים וחרדים, יהודים ושאינם, שהמשותף לכולם הוא תביעת האמת הבלתי מתפשרת שמצאו אצלו.
נדמה שאין סוגיה תיאולוגית ישנה או חדשה, דבר גדול ודבר קטן, שרבינו שלום לא עסק בה. הכל עולה בדבריו. ועל כולנה העיסוק בשואה, שאת הדיה זכר כילד קטן בבואנוס־איירס. בדברים אוטוביוגרפיים שכתב ופורסמו לראשונה בספר "בדרכי שלום", קובץ עיונים בהגות יהודית לכבודו, הוא כתב על ילדותו בצל אימי השואה:
בהשפעת מלחמת העולם השנייה ניסיתי לכתוב את תולדות האנושות, ולאחר מכן, ואני בן עשר בלבד, ניסיתי לערוך רשימה שלמה של פושעי המלחמה הנאצים החייבים לתת את הדין. מלחמה זאת חרותה בזיכרוני למרות המרחק הגיאוגרפי. זוכר אני את אבי רכון על מפה ענקית של אירופה, מנסה ללמוד היכן החזית המזרחית שבה חיו משפחות הורי, שרבים מהם נרצחו. אני זוכר את המהפכה המעין־נאצית שהתרחשה במדינתנו, את הדאגה בפניהם של ההורים, את החרדה פן יסגרו את בתי הספר היהודיים, תיאסר עיתונות היידיש וייפגעו חיי הקהילה.
הקדוש ברוך הוא מנע מאתנו את טרגדיית השואה אבל חווינו אותה מרחוק. לא פעם התקוטטתי עם ילדים שסיפרו בדיחות אנטישמיות על חשבוני. הייתי ילד יהודי שאהב את בית הספר היהודי ופחות את בית הספר הגויי שגם בו למדתי. הסביבה היהודית, ועוד יותר תנועת הנוער, הייתה בעבורי נווה מדבר.
מאוחר יותר התחילו להגיע המורים השליחים ממדינת ישראל. מהם הושפעתי רבות, בייחוד מיהודה מוריאל שעזר לי באחת ההכרעות הגורליות ביותר שעמדו לפניי, ההחלטה לעזוב את עולם המעשה, את עבודתי כמהנדס, ולפנות אל עולם הרוח, עולם לכאורה ללא עתיד, בוודאי לא עתיד כלכלי. על האדם ללכת בעקבות לבו ולעשות מה שלבו חפץ. אך מה באמת לבו חפץ? מהו הרצון האותנטי שלו? האם הוא מסוגל לחדור לתוך עצמו כדי לדעת מה השתילו החברה והסביבה בתוכו, ומהו רצונו שלו? אכן כפי ששאלו את ר' זושא למה לא היה זושא, כך ישאלו כל אחד מאתנו. זושא הוא סמל הקריאה לחפש את הייעוד האותנטי. הייתכן למצוא אותו? ברגע שרצונו זה ייוודע לו, הוא חייב להילחם עליו בכל כוחו, אבל אז מלחמה זאת תהיה קלה, אף אם יצטרך לרעוב.
כשהיה מזכיר את מוריו היה מציין את הרב יעקב פינק, רבו בתקופת נעוריו, את הפילוסוף עמנואל לוינס, את מוריו בארץ ובהם הפרופסורים א"א אורבך, שמשון רוזנטל ויוסף בן־שלמה, ועל כולם מורו הגדול מר שושני, הגאון המסתורי והמופלא שבו דבק ושנפטר בזרועותיו, וכפי שכתב עליו פרופ' שלום: "אחרון אחרון בין הדמויות של שנים עברו, עומדת לפני יום יום דמותו המסתורית והמופלאה של פרופ' שושני, שעקץ אותנו ולא נתן לנו להירדם על אמיתות מקובלות ועל הקונצנזוסים השקריים". כל חייו התמסר רבינו שלום לדמותו של מורו ועסק בכתביו, והוא שהביא את דמותו ואת הגותו לתודעה. זה היה השיעור החשוב במפגש עם מורנו הגדול; לפני הכול הוא היה תלמיד. עם כל גאונותו וחוכמתו הרבה ראה עצמו כתלמיד חכמים, שלעולם אינו חדל מללמוד.
יהודי של תהילים
במקביל לעולמות המחשבה והדעת שבהם היה שרוי, היה פרופ' שלום מעורה וטרוד בסוגיות חברתיות בוערות במרחב הישראלי. הוא היה ממייסדי "מעלה – המרכז לציונות דתית" ובית הספר לקולנוע "מעלה", וממקימי בית המדרש האקדמי "בית מורשה". כן פעל רבות עם אשתו, הפסיכולוגית ד"ר רינה רוזנברג, ביצירת מפגשים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. לאחר רצח רבין יזם התקרבות בין דתיים לחילוניים במסגרת חוג שחרית, שעם משתתפיו נמנו גם העיתונאים ירון לונדון ואמנון דנקנר. בהתייחס למיזמים הללו אמר פעם: "אם אתה מוכן לשבת ולשמוע את המתנגד שלך, אתה אף פעם לא תוכל לשנוא אותו". כמה חשובים הדברים הללו בימים סוערים אלה, כאשר ההקשבה לאחר כל כך נחוצה וחסרה.
באחד הפרויקטים שעשינו במוסף שבת בעבר, ביקשנו מכל משתתף לבחור ספר שקרוב לליבו ונותן לו כוח בעת צרה. פרופ' שלום, החוקר והאנליטיקן בעל השם, בחר בספר תהילים. לפני הכול ואחרי הכול, יהודי של תהילים. "הרבה יש בך, ספר תהילים שלי. פרקי ההיסטוריה הם חשובים, אך אני זקוק לפרקים המדברים אל תוככי נפשי, ובייחוד את אלה שמבקשים מהקב"ה, 'הַסֹּלֵחַ לְכָל עֲוֹנֵכִי הָרֹפֵא לְכָל תַּחֲלוּאָיְכִי', סליחה על שגיאותיי וחטאי", כתב בגילוי לב.
ויחד עם היותו יהודי של תהילים, ביקש לתת מענה לאדם באשר הוא. עמד בקשר עמוק וארוך עם חברי קבוצת המקויה, אוהדי ישראל מיפן; כיהן כראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, לימד במכללות שונות ושימש כפרופסור אורח באוניברסיטאות בספרד, מקסיקו, ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה; חיבר ספרים ומאמרים בנושאי פילוסופיה ומחשבה יהודית, שתורגמו לאנגלית, גרמנית, ספרדית ויפנית; חיבר ערכים לאנציקלופדיה העברית ופעל להנגשת הפילוסופיה היהודית לעולם.
לפני כשלוש שנים, לקראת חג השבועות, חגג פרופ' שלום 85 שנים. בעבורנו היה זה טבעי לחגוג לו, בהפתעה, את האירוע מעל גבי המוסף. באותו יום שישי הוא התקשר אליי בהתרגשות, אמר מילות תודה רבות ומיד גלש איתי לעולמות הדעת האינסופיים שחי בתוכם. יחד עם גדלותו ואהבת הדעת שלו היה אוהב אדם, מענטש, מלא אכפתיות לאחר. סולם מוצב ארצה שראשו הגיע השמיימה.
