האם יש עתיד לאמונה? שאלה זו היא כותרת מסת הסיום של מורי פרופ' שלום רוזנברג, בספרו האחרון, "גשר צר". נדמה שכותרת זו שולחת אור לכל מפעלו ההגותי, שעסק בעתידה של האמונה.
פרופ' רוזנברג, מגדולי הרוח בדורנו, היה מורה ומאיר דרך לרבים. זכיתי להשתתף בשיעוריו ומצאתי לי מורה. שעות רבות של ישיבה בשיעוריו היצירתיים, ולימוד משותף סביב כתביו של מורו המסתורי מר שושני, פתחו בפניי עולם של מחשבה ועומק. כתיבה על מורה קרוב ונערץ היא עניין מאתגר במיוחד, ואני ניגשת אליה בחיל ורעדה.
שיעוריו של פרופ' רוזנברג טוו יחד את כלל המחשבה לסיפור אחד, מורכב ומגוון. היה אפשר לפגוש בהם סצנות קולנועיות לצד הוגים גדולים, פילוסופים ופסיכולוגים לצד גדולי המסורת, מחכמי ימי הביניים ועד הוגי העת החדשה. כולם הצטופפו יחד בחדר, מתייצבים על פי מילותיו בדיאגרמות השונות, מנסים לתת פשר אל מה שמעבר לנו, לפתוח פתח אל האינסוף. הדרמה שהתרחשה בשיעורים לא נותרה בחלל הכיתה אלא קיבלה מקום ביצירה ענפה, בכתיבה מחקרית וציבורית, ובשילוב של הגות גדולה עם חיים פועמים.
כתביו של פרופ' רוזנברג רחבים ועמוקים, והגותו דורשת התייחסות רצינית ועדינה. במילים הבאות אבקש להתייחס לכמה נקודות שעולות מתוך כתביו, ומספרות משהו על ההגות הגדולה שהעניק לבני דורו. ככל שקוראים ומתעמקים בכתביו אנו מבינים שעדיין רב הנסתר על הגלוי. דברים רבים שהיו נראים כנקודתיים או כמעט מקריים, נשזרים למארג מקיף ולמפעל הגותי מיוחד.
שני אישים זיהה פרופ' רוזנברג כדמויות הגדולות שניסו לתת מענה לדורם, מתוך הבנה ומודעות היסטורית: הרב קוק והרב סולובייצ'יק. הוא ניסה לדבוק בדרכם ולתת מענה לדור שלנו, דור של אחרי שואה ושל פוסט־מודרניזם, למצוא את האמונה.
בעקבות החלום
את ספרו "בעקבות הכוזרי", שהיה בעיניו ספר מבוא למחשבת ישראל, פותח פרופ' רוזנברג בשאלה: מהיכן מתחילים? מהי ההתחלה? מה מאפשר לנו לעשות שינוי ולהסתכל מחדש? מהחלום שבו נפתח ספר הכוזרי לוקח פרופ' רוזנברג דוגמה לאפשרות להתעורר ולאפשר למחשבה היהודית להתפרץ אל תוך עולמך, להיענות לקריאה. את סיפור חלומו של מלך כוזר הוא מבין כקריאה להתחלה, כדפיקה על הדלת שמטרתה לעורר. "מה משמעותו של החלום?", הוא כותב. "מובן שאפשר לראות בו התחלה ניסית. החלום הנבואי מפגיש את האדם עם המסתורין, עם מה שנמצא מעבר לו, מעבר לניסיונו היום־יומי. בחלום הנבואי פונה הקב"ה לאדם ומנסה לעורר אותו".
החלום הוא קריאה למחשבה, לחיפוש אחר טביעות האצבע של הבריאה, אחר היכולת למצוא את הרמזים, לזהות את הפתחים, את המקום שבו הסופיות נפרצת ויש מקום למה שמעבר. כאותה דלת שנפתחה בפני מלך כוזר, מבקש פרופ' רוזנברג ביצירתו לפתוח את הדלת למחשבה היהודית. ובפתיחת הדלת נפתחת גם אפשרות האמונה, ומתוכה התקווה להתמודד מול הרע בעולם ולבנות עולם טוב יותר.
צילום: באדיבות המשפחה
בספרו "טוב ורע בהגות היהודית", שתורגם לכמה שפות, ראה פרופ' רוזנברג אבן יסוד של הגותו. הוא העניק לנו בו הצצה לתפיסתו את הדרך הראויה לעסוק בתחום ששמו מחשבת ישראל. "המחשבה היהודית", כתב, "מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו. והרי זה אדם שמצד אחד מקבל את סמכותם של כתבי הקודש, של מקורות היהדות, אף מצד שני הוא מקבל גם את סמכותו של השכל האנושי, של כשריו הרציונליים, ונראה לו שיוכל למצוא את הסינתזה בין המקורות האלה. הדיון במחשבת ישראל הוא בעצם פרק בתולדות המחשבה האנושית בכללה".
המחשבה היהודית מציבה אפוא זה מול זה את סמכותם של כתבי הקודש ואת הרציונל האנושי. הסינתזה ביניהם היא מפעלה של מחשבת ישראל, שהיא גם פרק בתולדות המחשבה האנושית בכללה. הצבה זו, ניגוד ועימות זה, היו גם המפתח שהצמיח את הגותו של פרופ' רוזנברג. תפיסת עולם זו קשורה גם לעולם ולתקופה שבהם גדל, ומהם צמחה הגותו.
פרופ' רוזנברג השתייך לדור של אחרי שואה, דור שהתמודד עם שיקום המחשבה המערבית בכלל והמחשבה היהודית בפרט לאחר השבר הגדול של מלחמת העולם השנייה והשואה. את הנאציזם הוא זיהה באופן עקבי עם הפגאניות האי־רציונלית, וראה אותו כמי שהשתלט על העולם המערבי והביא בכנפיו אלילות חדשה שדרדרה את האנושות למחוזות אפלים, מחוזותיו של השטן.
בעיני פרופ' רוזנברג היה הנאציזם רוע מסוג שהתאפשר דווקא בעולם המערבי, ומכאן הוא זיהה את הצורך בניסוח מחודש של התרבות המערבית באופן שימנע ממנה להגיע שוב לעברי פי פחת. ההגות היהודית נדרשת בעיניו לתת מענה והשלמה לתרבות המערבית, ובה תלויה תיקונה. דבר ה', הבא לידי ביטוי דרך ההתגלות המתמדת בהגות היהודית, הוא שיאפשר את המוסר ואת תיקון האנושיות שהחברה המערבית זקוקה לו לאחר השבר הגדול של הנאציזם. כך הוגדר בעיניו תפקידה המכריע של ההגות היהודית לאחר השואה: גאולת ההגות וגאולת האנושות.
אל מול הרוע הנאצי, שהתבסס על תפיסות פגאניות ואי־רציונליות, ביקש פרופ' רוזנברג להשיב את כוחה של התבונה, את היכולת הרציונלית לשלוט על האי רציונלי, כדי להגיע לגאולה. הגאולה להבנתו היא "ההשתלטות הסופית של הרציונלי על האי רציונלי" (טוב ורע בהגות היהודית, עמ' 30). המחשבה הישרה, היכולת להשתמש בכלי התבונה ובגדרים שהם מאפשרים בעולם, מבטיחות להבנתו את החזרת האנושיות והמוסר.
כל העולם במה
אך גם הבחירה ברציונלי ובתבוני היא מוגבלת מטבעה, ואיננה מתארת את העולם כפי שהוא. פרופ' רוזנברג דימה את עולמנו למשחק. התבונה היא מעין מסכה שמאפשרת לנו להתנהל בעולם, להשתתף במשחק. בעולם שולטת אי־רציונליות, אך תפקידנו לנסות להבינו בעזרת הכלים שבידינו, כלי התבונה. בכוחה של התבונה לשרטט שביל שיוביל לעבר הבלתי רציונלי והלא מושג – האינסוף.
דימוי המשחק כדרך לנסות להסביר את היחס בין הסוף לאינסוף, רווח בכתביו של פרופ' רוזנברג. כל תלמידיו זכו לשמוע על תפיסת "העולם כסרט קולנוע" לעומת תפיסת "העולם כתיאטרון", כשתי דרכים שמתארות את היחס בין הסופי לאינסופי, בין א־לוהים והעולם. בעוד שבסרט אין מאחורי המסך דבר, ומדובר בהסתרה אחת, התיאטרון הוא הסתרה של ההסתרה. על הבמה נמצאים שחקנים, ולאחר המשחק ניתן לראות את השחקנים עצמם ולהבין שיש משהו מעבר לדמותם. פרופ' רוזנברג מבין את המציאות כמעין משחק שמאחוריו מסתתר במאי, אך אנו יכולים למצוא את עקבותיו. הבימוי להבנתו הוא "עדין מאוד", והמחזה טרם נכתב במלואו.
"כוח פעולתו של האדם בעולם אינה לא יותר מאשר משחק שהא־לוהים מאפשר לאדם. א־לוהים רוצה שהאדם יחשוב שהוא כל יכול זקוק לבשר ודם" (מתוך מאמרו "תורת הקבלה ב'נפש החיים'"). המשחק הוא אפוא הדרך שבה א־לוהים נותן לאדם משמעות. האפשרות של האדם להשפיע כביכול על העולם ועל הא־לוהים היא שנותנת משמעות ועשויה להמריץ את האדם לפעולה. אך המשחק משמש במשמעות נוספת. פרופ' רוזנברג מצביע על המשחק כהצטרפות למשחק של הקב"ה, ולמשחק הזה יש כללים. הבחירה שלנו בכללי התבונה היא כקבלת כללי המשחק, ובכך נפתחת בפנינו היכולת להרוויח במשחק. התבונה המדריכה אותנו במשחק מאפשרת לנו להצטרף אל הקב"ה.
כוחה וגבולותיה של השפה
במלחמתה הנמשכת של היהדות באלילות, התבונה אינה עומדת לבדה. הדיאלוג בין כתבי הקודש לתבונה האנושית מאפשר למצוא מחדש את הדרך הרציונלית. דיאלוג זה הוא שיאפשר את התפתחות המחשבה, את פריצת הדרך אל מה שמעבר לעולם, ואת יצירת גשר בין הסוף לאינסוף.
את היחס בין התבונה ובין כתבי הקודש הגדיר פרופ' רוזנברג כיחס בין הפילוסופיה לנבואה, ונהג לתאר את העולם כזירת מלחמה בין פילוסופים ונביאים. בין אלה המחזיקים ברציונל וטוענים שאין דבר מעבר לטבע, ובין אלה שמחפשים את המעֵבר ומכירים בחוויה הדתית, מבינים שיש עולם אי רציונלי ומקבלים את ההתגלות. להבנתו, ההכרה בחוויה הדתית מקבלת את שפתה על ידי הנבואה, ועל ידי הבנת שפת הנבואה. פרופ' רוזנברג זיהה את היהודי כמי שמשמר את השפה, לעומת הפילוסוף שמשתמש בה אך מחלל אותה, שימוש בשפה שמעקר ממנה את ההתגלות. "ההבדל בין הפילוסוף ליהודי הוא התוכן של המילים. הפילוסוף משנה את המשמעות של השפה. הוא מחלל אותה".
פרופ' רוזנברג ניסה לשמר את השפה, לתת מילים לדיאלוג, ולנסח את המחשבה בין כתבי הקודש להיגיון האנושי. את יצירת הדיאלוג בין כתבי הקודש למחשבה האנושית, הוא ראה כהמשך ההתגלות. המחשבה האנושית המגולמת בפילוסופיה נתפסה בעיניו כחוצפה האנושית אל מול האל, בעוד כתבי הקודש הם דבר ה'. פילוסופיה יהודית לדידו היא המפגש בין החוצפה האנושית לדבר ה', ובכך היא המשך של ההתגלות.
כאן אנו מגיעים לפרק החשוב ביותר בעבודתו של פרופ' רוזנברג: ההתבוננות הפילוסופית בכוחה של השפה. השפה יכולה לשמש גשר בין עולם ההתגלות לעולם התבוני, בין הסוף לאינסוף, בין אלוהים לאדם. בכוחה של השפה לא רק לתאר את המציאות אלא לחולל מציאות וליצור את הגשר. בעצם בנייה זו "השפה הופכת למעשה, ונדמית למעשיו של הקב"ה שברא את העולם בשפה". השפה איננה רק תיאור ותגובה, אלא מעשה שמכונן את המציאות שבעקבותיו.
את מעשה השפה מזהה פרופ' רוזנברג עם הדבקות בדרכיו של הקב"ה, והמשך בריאת העולם. כוחה של השפה הדתית הוא הבחירה ללכת אל מעבר לפילוסופיה, בהצביעה על הקשר בינינו ובין הא־לוהים, והנכחה שלו בעולם. השפה הדתית בוחרת באמונה. התפילה, העבודה שבשפה, היא דרך הביטוי שלנו להכרה במה שמעבר. אך כדרכו הזהירה ובדומה לאופן שבו הגביל את הרציונל, פרופ' רוזנברג מגביל גם את השפה, וחוזר ומדגיש שאין בכוחה של השפה הדתית לצמצם את המרווח בינינו ובין א־לוהים, וכל אמירה תיאולוגית הרי היא חסרה.
הפרח שנשמר בין הספרים
ההתבוננות בכוחה של השפה מובילה למחשבה מחודשת על השפה העברית כביטוי המחולל ויוצר מציאות. התחייה היהודית של ישראל בארצו מבוטאת בתחייתה של השפה. יצירת השפה העברית משקפת את הזהות היהודית המתחדשת בארץ ישראל, ומדגישה את הצורך והחובה שלנו ליצור "מטא שפה עברית" – שפה שתאפשר שילוב נכון של המדינה והחברה, ותאפשר דיבור מחודש על הזהות היהודית שיוכל להכיל בתוכו תפיסות שונות.
התעוררותה של השפה העברית, תחייתה המחודשת והחובה שלנו לנסח מחדש את זהותנו היהודית, נטועה בתפיסותיו הציוניות של פרופ' רוזנברג. את חזרת עם ישראל לארצו ראה בעקבות רבי יהודה הלוי כסממן לגאולה. את היכולת להתעורר מהשינה ולזהות את טביעת אצבעותיה של הבריאה, זיהה בארץ ישראל. הארץ המתעוררת עם השיבה אליה, והשפה העברית המתעוררת יחד איתה, מחברות יחד את הזמן והמקום ומאפשרות להבנתו ניסוח מחודש של הזהות היהודית, ובכך מהוות פתח ומפתח לחברה המערבית כולה. את ההתעוררות הזו דימה לפרח נבול שנשמר בתוך הספר, כפי שכתב ב"זר זכרונות", בתוך הספר "בדרכי שלום":
החיים היהודיים השלמים הם פרח שנעקר על ידי המגף הרומאי. פרח זה נשמר מיובש בספרים היהודיים המופלאים. תחיית האומה פירושה פתיחת הספר, ובעת ובעונה אחת גם חוויית נס הפרח היבש הנשתל שוב באדמה וחוזר לחיים. הספר שמר על ניחוח הפרח. הפרח הקם לתחייה, כך הרגיש העם וחוקריו, מהארכיאולוגים עד הפילוסופים, חייב לקחת אתו את ניחוחי העלים של הספר.
אכן, חייב אני להצטדק על חטאיי הציוניים. גופה של הציונות היא העצמאות והחירות. נשמתה היא תחיית השפה, חזרה אל נופי המולדת, חזרה למלאות החיים היהודיים. אכן, תלמוד התורה הגלותי מקבל מתוך כך אופי אחר. החיים משלימים את הספר.
הודיה סמט הר־שפי לומדת לתואר שלישי במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר אילן. כותבת דוקטורט על "תפיסת השפה כמענה לשבר לאחר השואה בהגותם של לוינס, ויזל ושלום רוזנברג"
