לקראת יום השנה השני לפטירתו של הרב יהודה הרצל הנקין, יצא לאור במהדורה חדשה הכרך הראשון של ספרו, שו"ת בני בנים. מהדורה חדשה זו היא הזדמנות להתבונן באחד מספרי השו"ת החשובים שנדפסו בארץ ישראל בדור האחרון.
אופן הכתיבה ההלכתי הנפוץ בימינו, בעיקר בקרב הציבור הדתי־לאומי, הוא של מאמר ולא של מכתב. גם רבים מהספרים שמכונים שו"ת, קרי שאלות ותשובות, כוללים אסופת מאמרים ולא אסופת מכתבים כפי שהיה מקובל בעבר. כתבי עת איכותיים כמו "תחומין" הרגילו את הלומדים לסטנדרט כתיבה גבוה – בהירות, סדר, כותרות וכותרות משנה, פתיחה וסיכום, שפה עברית שנהירה גם למי שלא מונח בסוגיה; ומנגד צמצום השימוש בשפה הארמית, בראשי תיבות ובמליצות.
עולם התורה הרוויח רבות מאופן הכתיבה הזה, אך יש גם דברים שהלכו לאיבוד במעבר בין הסוגות והסגנונות. האובייקטיביות והסדר עלולים ליצור אווירה קרירה משהו, ואילו הפנייה האישית שבמכתב יכולה ללמד על צדדים נוספים של הפוסק – היחס לשואלים, ביטויי הענווה והחיבה, נזיפות ואופני ויכוח וכיוצא באלה. לעיתים יכלול המכתב הערות ביוגרפיות, שבמאמר יושמטו.
תשובותיו של הרב הנקין, שממשיכות את המסורת הוותיקה ופונות למכותבים "אמיתיים", מייצגות היטב את העושר שבעולם הזה. הן מצטיינות בשליטה במקורות ובאבחנה חדה לצד יושר ואומץ לעסוק בנושאים רגישים, ונטועות במקביל בעולם המודרני ובכתבי הקדמונים.
תכונה בולטת בשו"ת בני בנים היא החיבור של המחבר אל הדורות הקודמים, בעיקר אל סבו ורבו המובהק רבי יוסף אליהו הענקין, שהיה מגדולי הפוסקים בארה"ב. הדבר ניכר כבר בשם הספר, שבו המחבר מציג עצמו כנכד של זקנו. השאיפה לקבל מהדורות הקודמים ניכרת גם בהזדקקותו של המחבר לספרי ראשונים רבים, גם כאלה שאינם מוכרים דיים. נטייה זו היא חידוש אישי שלו, ואין לה זכר בסגנון הפסיקה של זקנו או בפסיקה הליטאית שעליה גדל.
אותה ענווה באה לידי ביטוי גם במנהגו של המחבר, כפי שהוא מספר בהקדמתו, לשלוח עותק מהתשובות שכתב אל כ־200 רבנים, כדי לקבל מהם הערות על דבריו. הרב לא נרתע גם מדיונים חוזרים ונשנים, כפי שהוא מציין בסימן כ: "קיבלתי מכתבו בפעם השלישית, ובוודאי אין טרדה לברר הלכה בענייני עירובין, ויותר למדתי משואלי מאשר מרבותי".
ישיבה נפרדת בשמחות
אך לצד הענווה ניחן המחבר גם בביטחון והכרה בערך עצמו. אם חשבנו שהשם "בני בנים" רומז לכך שמדובר באוסף שמועות של כותב צעיר מפסקי ההלכה של זקנו, נכונה לנו הפתעה. סימן אחרי סימן מברר המחבר את הדין ממקורותיו ומביע דעה אישית, לא פעם מקורית ולעיתים גם נחרצת. בהקדמה כתב הרב הנקין: "ביקשתי את האמת כמות שהיא ולא קיבלתי דברים אלא בדקתי אחריהם, לראות היעמדו בהלכה אם לא".
העמידה על דעתו ללא מורא הייתה אפילו כנגד זקנו הגדול, שלאורו הוא הולך תמיד. בסימן לה דן הרב הנקין על ישיבה נפרדת בשמחות. לאחר שהוא משבח את המחמירים ומביא צדדים להקל, הוא מסייג שחשוב שהחומרא היתירה לא תגרום לעגמת נפש. הוא מספר שלאחר חתונתו שלו נערכה סעודת שבע ברכות אצל סבו, ערכו שולחן לרבנים בסלון, והכלה (הרבנית חנה הנקין, תיבדל לחיים טובים), ש"הושיבו אותה בפינה בחוץ עם מקצת נשים", חשה אי נעימות. הרב הנקין, החתן הצעיר, מחה כנגד סידור השולחנות, וזקנו שמע וקיבל את דבריו.
עורך: הרב יצחק מאיר יעבץ
מהדורה מרוחבת, תשפ"ג, 253 עמ'
לא פעם נוטה הרב הנקין "לחנך" את מכותביו כיצד יש ללמוד, לפסוק להתווכח. תחושת מלאות וביטחון זו לא באה מפי רב ישיש וותיק, אלא כבר בהיותו רב צעיר בן 34. בסימן כב הוא מעיר למכותבו שעליו להודיע לציבור שחידושו אינו הלכה למעשה, משום שהוא מנוגד לדברי השולחן ערוך. בסימן לח הוא מוכיח את מי שהגיב לו: "ולא ידענא איך כבודו בא בהינף יד של עמוד וחצי (ברבעון) בלי ראיות ודיון, לדחות דברים של י"ח עמודים". בסימן כד, במכתב למחבר ספר, שמציין כי בהלכות עירובין התייעץ עם מחבר ספר פלוני, העיר הרב הנקין ש"ערבך ערבא צריך", משום שלדעתו בספר זה מופיעות טעויות (שאותן הוא מפרט בסימן כא). בסימן כח, לצד ביקורת חריפה למדי על מי שרצה לחדש היתר מסוים בבשר עוף, הוא מייעץ לו שלטובתו עליו להפריד בין הצעתו זו ובין היתר דומה בבשר בקר, שעליו יש מקום להסכים, משום שפרסום שתי ההצעות יחד יגרום לרבנים לדחות את שתיהן.
לעומת זאת, בסימן ל הוא מעניק למכותבו יחס אחר. לאחר מחלוקת כדרכה של תורה הוא מוסיף: "ויישר כוחו על ספרו שהיה לי לעיניים, ומה שהשגתי עליו אינו גורע מערכו". ייתכן אגב שיחס זה הוא אחת הסיבות להשמטת שמות המכותבים בשו"ת, כדי לא לפגוע במי שהוא משיג עליו בחריפות (אמנם לפעמים ניתן לנחש מיהו המכותב. בסימן לא, למשל, מופיע שם ספרו של המכותב, וממילא מתברר שזהו הרב משה דוד טנדלר).
כנות זו המאפיינת את התשובות הייתה אולי אחת הסיבות שרבים מהשואלים הרגישו שאפשר לסמוך על הרב הנקין; הם ידעו שכך הוא סובר שמורה ההלכה לנהוג, בלי להסתיר קולות "מסוכנים", בלי להעלים חומרות קשות לביצוע, ובלי ליישר קו בפני מי שתקיף או פופולרי ממנו. אותה כנות הורגשה גם בהספדו על בנו וכלתו, הרב איתם ונעמה הי"ד. הרב הנקין חזר ואמר שאינו מבין מה רצון ה' שמאחורי אובדן קשה שכזה; הוא הצדיק עליו את הדין, אבל "בלי משחקים".
חומרא וקולא במחיצה
בעיון בתוכני התשובות עצמן אנו פוגשים שוב ושוב את הדיוק במילים, החשיבה המקורית, ההקשבה לשינויים במציאות, והחירות משבלונה של פסיקה מקילה או מחמירה. נדגים זאת:
הקשבה למציאות. בדיון על הוצאה מרשות לרשות בשבת, מובאת במשנה ברורה מחלוקת האם "רשות הרבים" היא רק מקום שעוברים בו 600 אלף בני אדם ("שישים ריבוא"). אחד הפוסקים תמה על המשנה ברורה שהשמיט ראשונים רבים הסבורים שמספר זה נצרך, אולם הרב הנקין העיר (סימן לח) שראשונים אלו אינם כותבים זאת במפורש אלא רק מציינים ש"בזמן הזה אין רשות הרבים מן התורה". לפיכך אין ראיה שהנימוק לדעתם זו נובע מספר האנשים ההולכים ברחוב, משום שבזמנם היה חסר תנאי נוסף, שאינו שנוי במחלוקת. מלשונות הראשונים הוא מוכיח שרוחב הרחובות בזמנם היה פחות מהדרוש להגדרת "רשות הרבים", וממילא ייתכן שזהו הטעם לדבריהם.
דיוק. במקומות רבים מדייק הרב הנקין בלשונות הפוסקים ובהבדלים ביניהם (כגון בתשובה על הרגעת יולדת, ובתשובה על מבצע אנטבה). הוא איננו נסמך על מקורות משניים אלא בודק את המקורות במקורם, ולעיתים מגלה טעויות. בסימן לט הוא מעיר: "ופעם בדקתי בקונטרס… ומצאתי שהמחבר מועד להעתיק בלי לדייק כלל ולפעמים היפך מהעניין, אף על פי שרושם בסימני ציטוט כביכול, וצריכים להישמר". גם בחיבור שעבר סינון וניפוי הוא מוצא מה לדייק (סימן ח): "ובאנציקלופדיה תלמודית כרך ח' בערך הגהה כתבו בהערה בשם ספר מלאכת שמים כלל ט"ז סעיף ג' בחלק הבינה, שיש לסמוך על הבני יונה, ולא הביאו את דברי הערוך השלחן שהוא אחרון, ונראה שלא ראו אותו. ואין פוסקים מתוך קיצורים ולא מתוך אנציקלופדיות. ועוד, שגם במלאכת שמים לא כתב כן, אלא במקום שיש מנהג להתיר יש לסמוך על הבני יונה שלא לבטל המנהג".
חשיבה מקורית. במקומות רבים בשו"ת ניכר ששום דבר אינו פשוט לרב הנקין, וכל הנחת יסוד נבחנת מחדש. למשל, הרמ"א כתב שלא להניח ספר קודש הפוך. בהתאם, המנהג הרווח הוא להישמר מהנחת ספר סגור כשגבו כלפי מעלה, אך לעומת זאת כן מניחים את הספר פתוח כשדפיו למטה וכריכתו למעלה. ברשימה קצרה (סימן מו) מעיר הרב הנקין שהאמת הפוכה. בזמן חז"ל, כשהיו כותבים על קלף, הפיכת הספר פירושה הפיכת יריעת הקלף על פניה. לעומת זאת, הנחת ספר סגור כשכריכתו האחורית כלפי מעלה אין בה זילות כלפי הספר. כלומר, דווקא המנהג הרווח אסור, ואילו מה שנתפס כאיסור – מותר. הרב מעיר שלמרות זאת אין לסגור כך ספר בפני אנשים אחרים, משום בעיניהם ייתפס הדבר כזלזול.
חומרא וקולא. תשובותיו של הרב מפתיעות, ולא תמיד אפשר לנחש מראש מה תהיה מסקנתו. לעיתים מופיעות בדבריו חומרות גדולות, כגון לא לאכול לפני תקיעת שופר ולא להקיף בעירוב כמה יישובים יחד. לעיתים חידש קולא פורצת דרך, כמו היתר שהיית הבעל בחדר לידה (בשנת תשל"ז). מצינו גם חומרא וקולא כרוכות יחד: בסימן הראשון בספר הוא כותב שהמחיצה בבית הכנסת יכולה להיות בגובה 10 טפחים, אבל מאידך היא חייבת להיות מחיצה של ממש ולא וילון שנע ברוח.
מה נשתנה במהדורה החדשה? לא בתוכן אלא בהנגשה. מטרת הההדרה הייתה להיצמד למהדורה המקורית עם שיפורים עדינים – תוספת פיסוק, שיפוצים לשוניים, חלוקת משפטים ארוכים, סימון ציטוטים במירכאות, תיקון ציטוטים וכדומה. שינויים אלו מאפשרים קריאה נוחה יותר גם למי שאינו מצוי בנבכי הסוגיות. בכמה מקומות הובאו הוספות שנאמרו בעל פה. תיקוני טעויות שציין אליהם המחבר בכרך ב, הובאו כאן על הדף. נספחים שבעבר נדפסו בסוף ההסכמות והמפתחות, נתייחד להם כאן סימן משל עצמם. העטיפה, אגב, נותרה כמו בהוצאה הראשונה, אותיות זהב על רקע שחור ללא עיטורים. כביכול אומר לנו המחבר: הושקעה חשיבה מקורית בתוכן הדברים, לא בעטיפה החיצונית שלהם.
מטרת ההוצאה החדשה של השו"ת, כפי שציין הרב רא"ם הכהן בערב ההשקה, אינה הנצחה לרב הנקין, אלא כדי לגדל לאורו משיבים כמותו, אשר דולים עומקים חדשים בתורה מתוך מחויבות לדבר ה
