החרדים צריכים להשתלב, אבל החילונים חייבים לשנות את הגישה

מדוע החרדים – קרי, הנציגים החרדים – מרבים לשתוק בזמן האחרון בכל הנוגע לרפורמה המשפטית? כך נשאלתי לאחרונה בתוכנית הרדיו של בני טייטלבוים. עניתי בפשטות כי השתיקה יפה להם, שכן הדיבור בעת הזאת היה מגביר עוד יותר את המתח, ולעתים אף עוינות, השוררים בינם ובין כלל החברה הישראלית. יתרה מזאת, יש להם את הפריווילגיה לשתוק ולעסוק בשלהם, שכן מלאכתם נעשית על ידי אחרים: יריב לוין, שמחה רוטמן והשחקנים האחרים הפעילים בזירה.

סיימתי את השיחה והרהרתי: בעצם זו כל הבעיה, או לפחות חלק מרכזי ממנה.

אינני הראשון להעיר שמנטרת הדקלום הראויה יותר למוחים אינה "ד־מו־קרט־יה" אלא "ד־מו־גרפ־יה". הבהלה האמיתית סביב הרפורמה נובעת מהשינוי הדמוגרפי המתרחש במדינת ישראל. לשינוי הזה פנים שונות, אך מבלי להתעלם מציבור המתנחלים ומצביעי בן־גביר, שגם להם חלק בסיפור, נדמה שעיקרו הוא הצמיחה האקספוננציאלית בשיעור החרדים באוכלוסייה – משלושה אחוזים בראשית המדינה לכארבעה־עשר היום, ועוד היד נטויה. הרפורמה היא רק טריגר, ולאחרונה אף עוברים המוחים מתביעה לבטל את הרפורמה לדרישה לכונן חוקה – כזו שתשמש חומת מגן נוכח האיום הדמוגרפי.

חשוב להבין את הפחד הזה. החרדים, ולעומתם הציבור היהודי הכללי בישראל, מגלמים, בהכללה, שני קווים מקבילים שמלווים אותנו עוד מימי בן־גוריון והחזון איש. האחד, הקו הישראלי, מסמן את הקמתה, בניינה ושגשוגה של ישראל בכל המישורים הראויים למדינה מודרנית. השני, הקו החרדי, מתווה את שיקומו של העולם היהודי הדתי שחרב בשואה ונעלם במדינות ערב, אך קם מחדש בגרסה ישראלית משודרגת הכוללת שלל מוסדות: ישיבות, בתי כנסת, חצרות חסידיות, קהילות, מרכזי תורה ושירותי דת מגוונים.

במשך כמה עשורים, הֶסְדֵּר הקווים המקבילים תפקד היטב. אלא ש"הכמות עושה איכות", והחל משנות השמונים או התשעים עמדו בפני החברה הישראלית אתגרי עומק שלא סבלו דחייה: השוויון בנטל הצבאי, העתיד הכלכלי, לימודי ליבה, הפרדה מגדרית בשלל היבטים, שאלות השבת הציבורית ועוד. אלה, בצירוף כוח פוליטי חרדי הולך וגובר, החלו להציק לישראלים רבים והעלו את השאלה: כיצד נתמודד עם התעבותו של הקו המקביל, עד כדי הסגת גבולו של הקו הראשון?

התשובה המסורתית לשאלה הזו היא: בג"ץ. יש הגורסים, דוגמת פרופ' מנחם מאוטנר, כי האיזון של בית המשפט העליון ממוקד במישור הערכי, איזון ליברלי לכוחות לא־ליברליים של החרדים ושותפיהם בכנסת ישראל. אחרים סבורים (כגון פרופ' עמיחי כהן בספרו "מלחמות הבג"ץ", שבמידה רבה חזה את המשבר הנוכחי) שעיקר האיזון אינו ערכי אלא מוסדי או הליכי, תיקון "כשל שוק" של עודף הכוח שהשיטה הפרלמנטרית מעניקה לציבור החרדי. כך או כך, בית המשפט ידע לבלום את החרדים בשלל תחומים – סמכויות בתי הדין, ביטול ההפרדה המגדרית בהקשרים שונים, גיוס לצה"ל, מכירת בשר חזיר, צירוף נציגים של היהדות הרפורמית למועצות, פתיחת עסקים בשבת, וכך הלאה.

והנה קמה ממשלה חדשה המאיימת להסיר את המחסום, כולל פסקת התגברות שהחרדים אינם מוכנים לוותר עליה, "וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" (בראשית יא, ו), כפי שנאמר על דור הפלגה. וזה מפחיד. "המדינה הולכת בכיוון לא טוב, אני מפחד פחד מוות מהחרדים", אמר לאחרונה חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן; "נמאס לי להילחם על ההתנחלויות ולממן את החרדים", הכריז בפשטות יאיר גולן; "אנשים עם השכלה וכושר השתכרות ויזמות לא רוצים לשלם את 'פרמיית ישראל', אם ‏המשמעות היא שכך תיראה המדינה", הסביר התסריטאי רועי עידן, איש ימין דווקא, את ההיגיון שמאחורי המחאות; ואילו אסף וול, איש ימין אף הוא, פנה בפייסבוק ל"אחיו החרדים" והסביר: "אנחנו ימנים, אבל לא בכיס שלכם ולא תעשו פה מסיבה של מדינת הלכה, תשכחו מזה".

זה הסיפור הגדול. כל פשרה שנגיע אליה בעניין הרפורמה – ובעזרת ה' נגיע לכך בקרוב – לא תפתור את הבעיה האמיתית, את הפיל השחור שבחדר. ובכן, מאין יבוא עזרנו?

הזמנה עם תג מחיר

שתי הקבוצות הנידונות, החרדים וכל השאר, נמצאות בסוג של מלכוד.

לציבור היהודי הכללי נוח, ברמה העקרונית, שהחברה החרדית תמשיך להיות מיעוט נזקק המנצל את כוחו הפרלמנטרי כדי לזכות בהטבות ותקציבים. העיקר שלא תפריע לחייהם של אחרים, ולא תשנה את אופייה של המדינה. ואולם, עם גידולו המבורך של הציבור החרדי, מעמד זה הופך להיות בלתי סביר עד בלתי אפשרי לחלוטין. הכלכלה הישראלית חייבת את שותפותו כדי לאפשר את המשך הצמיחה החיונית עבור המדינה; המארג העדין של השמיכה החברתית הישראלית, זו שנמתחת היום עד קצה, זקוקה למעורבותו העמוקה; וגם במישור המדיני, אלמלא שותפותם של החרדים תחדל מדינת היהודים מלהיות הנציג הפוליטי הלגיטימי של העם היהודי.

ישראל חייבת את החרדים בפנים, ואולם כניסתם פנימה מהווה בעיה. השותפות עשויה לבוא עם תג מחיר כואב ובלתי רצוי של מעורבות חרדית בעיצוב מוסדות המדינה והפרהסיה הציבורית, על הסדריהם השונים. במובנים אחדים, ההתעצמות החרדית לוותה דווקא בתהליך של חילון עבור ישראל הכללית – כגון באופי השבת הציבורית, בחינוך הממלכתי ובאופיו של צה"ל – כאילו אומרים: "אנחנו יודעים שאתם בדרך, ומקדימים רפואה למכה". הפחד מפני "הדתה" משפיע אפילו על היחס להסדרים פנים־חרדיים, מתוך חשש שמא אלה יתפשטו לתוך כלל הציבור. ההזמנה המושטת לחרדים מנוסחת אפוא בהסתייגות: "בואו להשתתף, אבל לפי הכללים שלנו. On our terms". מובן שהזמנה כזו לא תיענה בחיוב.

מצד אחד, צריכים את החרדים כשותפים; מצד שני, לא באמת מוכנים לשותפות הזו.

גם לחרדים מלכוד משלהם. בגרסה הרשמית שמשמיעים נציגיהם בשופרות הרשמיים, גם להם נוח להישאר במקום של מיעוט נזקק התובע את "מה שמגיע לו" כמו כל אזרח. לפי הנחות היסוד המבוטאות בעיתונות החרדית, לחרדים אין אינטרס לנהל את המדינה; להפך, הם חשים פחד ורתיעה מכך. במאמר מערכת שפורסם לאחרונה ביתד נאמן הוסבר כי בהיעדר "מסורת" בסוגיות אלה אין לנו יכולת לקבל הכרעות בשאלות מדינה הרות גורל, ולכן – את המילים הללו שמעתי מהשר לשעבר יעקב ליצמן – "אנחנו לעולם לא נהיה רוב". כלומר, עלינו לשמר את ההפרדה הנצחית בין הקווים המקבילים, שכן לעולם לא נוכל לנהל את המדינה.

ואולם, בעומק ליבנו כולנו יודעים היטב שזה בלתי אפשרי. היקפו הגדל של הציבור החרדי אינו מאפשר עוד את הצטמצמותו בד' אמות של הלכה, ותביעת הציבור הכללי להשתתפות בשדרות המדינה השונות מהדהדת בעוצמה הולכת וגוברת, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה קיומית. יתרה מזו, לחצים פנימיים מחייבים אותנו לצאת מתוך החומות הסדוקות גם כך, וחרדים רבים דורשים מעורבות עמוקה בסוגיות יסוד של מדינת ישראל. אחריות מעניקה לאדם משמעות, ומה שנכון לפרט נכון לא פחות לציבור שלם: הציבור החרדי מחפש אחריות.

אך כיצד עושים זאת? אמת, אין לנו מסורת בניהול מדינה; כאשר נציגים חרדים נשאלו לאחרונה כיצד ייראה בית המשפט העליון בגרסה האידיאלית שלהם, הם נאלמו דום. אבל יתרה מזו, גם אין לנו מושג כיצד ניתן לשלב בין מדינה מערבית־מודרנית־ליברלית ובין יהדות שומרת מצוות הנאמנה למסורת ישראל, שלא לדבר על יהדות חרדית שחרתה על דגלה את עקרון ההתבדלות מהמודרנה ומגרעותיה. מצד אחד, צריכים להיות שותפים; מצד שני, לא יכולים להיות שותפים.

לפנינו אפוא מלכוד כפול. שני הצדדים מכירים בכך שיש צורך ברור ואף קיומי בשיתוף החרדים במדינה, אך שניהם אינם מוכנים לשלם את המחיר – מחיר ליברלי עבור הציבור הכללי, ומחיר תורני ותרבותי עבור החרדים. האסטרטגיה המקובלת למצבי מלכוד היא "לנהל את הסכסוך", וכך היה עד כה גם במקרה דנן: התקדמות מינורית בלבד וללא התערבות חיצונית בכל הנוגע להשתתפות בתעסוקה, לימודי ליבה ושירות צבאי של החרדים, ומנגד שמירה על הסטטוס־קוו (פלוס מינוס) בהסדרי דת ומדינה ודמות הפרהסיה הציבורית.

עד שהגיעה הממשלה החדשה בשילוב עם הרפורמה המשפטית, וטרפה את הקלפים.

המצב החדש מפר את האיזון. הוא מעניק לחרדים כוח לבצר את מעמדם כמיעוט מתבדל באמצעות שלל חוקים והסדרים – מימון בתי ספר שאין בהם לימודי ליבה, פטור מעשי משירות צבאי בחוק מוסדר, הרחבת חינוך חינם מגיל אפס בלי קשר למיצוי השתכרות, וכך הלאה – ומבטל את מעמדו של בית המשפט כמבוגר האחראי שימנע את ניצול הכוח כדי לשנות את אופייה של המדינה. מצד אחד החרדים לא ישתלבו, ומצד שני הם ישתלטו על המדינה. על זה בדיוק יוצאים כעת רבים לרחובות. כפי שהצהיר אסף וול, הציבור הכללי (גם בצד הימני של המפה) "מעוניין להיות עם חופשי בארצנו, חופשי גם מבג"ץ וגם מבד"ץ", ולכן "כדאי שלא תשחקו בכפתורים האלה של חוקי יסוד וחוקים בכלל יותר מדי, כי אני ככה קרוב להחליף צד ויש מצב שאני לא לבד". במישור הזה כל פשרה תהווה פלסטר בלבד, תיקון קוסמטי לבעיית עומק שעומדת להתפוצץ.

קנאים בשני הצדדים

הפתרון האמיתי למלכוד הכפול של החברה הישראלית הוא ביטול מדיניות שני הקווים. מדינתנו זקוקה בדחיפות ל"קו עבה", כזה שיודע לאחד את הקבוצות תחת מכנה משותף של מדינה יהודית, תוך כיבוד השוני הדתי, הערכי והתרבותי של הצדדים השונים. קשה, אני יודע, אבל אם ניישיר מבט אל העם נראה שלא בשמיים היא. בזירה החרדית נזהה מיד אלפים רבים המבינים שעלינו לעשות סוויץ' מנטלי ולבחור בגישה של אחריות, התוויית דרך תורנית־רעיונית, הידברות כנה והגעה לפשרות. גם בצד השני של המתרס, לצד החשש והתסכול אני פוגש הרבה מאוד אחווה המלווה במוכנות לדבר ולהתפשר. מה שחסר הוא מנהיגות אמיצה, בכל הצדדים.

בצד החרדי, מנהיגות אמיצה היא כזו שמכירה באחריות שמגיעה עם הכוח ופועלת בהתאם. כן, עלינו להקפיד אומנם על שמירת גבולות הגזרה החיוניים עבור הקהילות החרדיות, אך לא במחיר המאמיר של היעדר לקיחת אחריות על הכלל שאנחנו חלק ממנו. בדיון בכנסת על חוקי היסוד של 1992, כאשר נשאל מדוע כאדם חרדי הוא אינו תומך נלהב בחוקים המגינים על מיעוטים, השיב נציג אגודת ישראל ח"כ אברהם ורדיגר באמירה שמשקפת יותר את החרדים של 2023 מאשר את אלו של 1992: "אנחנו לא רואים בעצמנו מיעוט". מנהיגות אמיצה תראה בהצהרה מעין זו קריאת כיוון: לא נוכל לחלוב את עצמנו. אנחנו חלק מהרוב, ומוטלת עלינו אחריות מקיפה בהתאם.

בצד החילוני, מנהיגות אמיצה תכיר בצורך להזמין את החרדים להשתתף במדינה במובן המלא, בלי הסתייגות. לא ייתכן לדרוש מצד אחד את שילוב החרדים, אך מצד שני לפסול תוכנית לצוערים חרדים בשירות המדינה משום שהיא מתנהלת בהפרדה מגדרית או לבטל מאותה סיבה מסיבת פורים בתל־אביב (כפי שאירע לאחרונה), שלא לדבר על היחס המפלה כלפי גדוד נצח יהודה. אי אפשר להמשיך עם הסתירה שבהזמנת החרדים להשתתף בזירות השונות של המדינה, אך בתנאי שיחדלו מלהיות חרדים. אם החרדים אינם מיעוט, אז מגיע להם קול בדיוק כמו כולם, ועל החברה הישראלית לקיים איתם הידברות (כולל בנוגע לרפורמה המשפטית) ולהגיע לעמק השווה – עמק שמטבע הדברים לא יהיה סטטי, וישתנה בהתאם למגמות באוכלוסיית המדינה.

טבעו של עולם הוא שהנציגים, חרדים וחילונים כאחד, חוששים מהקנאים, אלה שצועקים בקול גדול וכופים על כולם עמדות קצה – קצה דתי וקצה ליברלי. התוצאה היא שלאף אחד אין אינטרס לקדם את היוזמות והמסגרות החיוניות ביותר עבור המדינה. אם תוכנית הצוערים מותקפת משני הקצוות – מהקצה החרדי בגין עידוד השתלבות במדינה, ומהקצה הליברלי בגין ההפרדה המגדרית – מדוע שמישהו יקדם אותה? הפתרון חייב להתחיל מתוך העם, ממנהיגים מכל צדדי החברה האזרחית המבינים את הצורך בכינון "הקו העבה" ומוכנים להשקיע מחשבה ומעשים – ולעיתים גם לשלם מחירים – עבור ייסודו. החברה הישראלית כולה זקוקה להם נואשות.

אנו נמצאים כעת בימים שבין פורים לפסח, בין גאולה לגאולה. גאולת פורים התרחשה מכוח המנהיגות האנושית של מרדכי ואסתר, דמויות שפעלו במחשכים של גלות, ללא נבואה וללא גילוי א־לוהי. בתבונתם, באומץ ליבם ובאמונתם בהשגחת ה' גם כשהוא א־ל מסתתר, זכו להושיע את ישראל. ממנה אנו ממשיכים לגאולת מצרים, מנס נסתר לנס גלוי, ממגילת הגלות לסיפור הגאולה. הלוואי שנזכה גם אנו לראות מתוך החושך אור גדול.

הרב יהושע פפר הוא רב קהילת אור חדש בשכונת רמות בירושלים, מייסד ועורך כתב העת "צריך עיון", ומלמד בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית