כותרת ספרו החדש של פרופ' אמנון רז־קרקוצקין, "תודעת משנה, תודעת מקרא; צפת והתרבות הציונית" (הוצאת מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד), נשמעת כמו עוד מחקר אקדמי יבש. אבל התוכן מעלה לא רק מבול מסחרר של תובנות מקוריות אלא בעיקר מודל חלופי עקרוני, דווקא לא חדש אלא עתיק למדי, של זהות ישראלית.
הספר מתמקד בחבורה המפורסמת של מקובלי צפת במאה ה־16, שכללה אישים כמו האר"י, ר' יוסף קארו, ר' משה קורדובירו, ר' שלמה אלקבץ (מחבר הפיוט הנודע "לכה דודי"), הפייטן ר' ישראל נג'ארה, ועוד רבים וטובים. זה איננו מחקר על סיפורה של החבורה הזו, שכבר נכתבו עליה מחקרים רבים, אלא כאמור ניסיון לראות בה מודל לזהות ציונית וישראלית, חלופית לזו של הסיפור הציוני הקלאסי. כמה חלופי? המחבר טוען שהזהות הציונית שאנחנו מכירים היא זהות מקראית, בעוד הזהות הצפתית מחוברת כל כולה לתרבות המשנה.
"הסיפור הצפתי הוא סיפור של התיישבות בארץ ישראל, בדיוק כמו סיפור ההתיישבות הציונית", פותח רז־קרקוצקין, "אבל בשעה שהזהות הציונית באה בתודעה מקראית, קולוניאליסטית, החבורה הצפתית באה בתודעה משנאית. היא באה לא כדי לשלוט בארץ אלא כדי להתיישב בה, תוך קשר והשפעה הדדיים בינה ובין הסביבה הערבית. המטרה שלה איננה שלטון פוליטי אלא מטרה רוחנית, גאולת השכינה מגלותה".
אם הציונות החילונית מדברת על הופעת הלאומיות היהודית המודרנית עם תנועת חיבת ציון והעלייה הראשונה, וחלק מאנשי הציונות הדתית מקדימים אותה לעליית תלמידי הגר"א ב־1808 – ניתן לטעון שכבר התיישבות החבורה הצפתית בארץ היא מודל טרום־ציוני
את ההנגדה בין שתי הזהויות הוא מציג דרך דמויות גיבורי התרבות שכל אחת טיפחה: "הגיבור של התרבות הציונית המקראית הוא יהושע בן נון, בעוד שהגיבור של אנשי צפת הוא רבי שמעון בר יוחאי. הרי הם התיישבו בצפת בגלל קרבתה למירון, שבה ממוקם קברו של רשב"י. פרופ' אלחנן ריינר גילה לנו אומנם שבין השניים האלה יש מכנה משותף מעניין – שניהם נחשבים תלמידים ישירים של משה רבנו. על יהושע מסופר כמובן בתורה, אך גם על רשב"י נאמר בזוהר שהוא קיבל תורה באופן ישיר ממשה. אבל כאן מסתיים הדמיון. התרבות הציונית הזדהתה עם דמותו של יהושע משום שהיה הכובש ההיסטורי של ארץ ישראל. ואילו אנשי צפת הזדהו עם רשב"י דווקא משום שהיה כל כולו רוח, עד כדי התנתקות מוחלטת מהארציות".
המשנה כדמות מיסטית
החיבור של מקובלי צפת לעולמם של התנאים בא לידי ביטוי, לפי רז־קרקוצקין, לא רק בקשר העמוק לספר הזוהר אלא גם בזיקתם העמוקה למשנה עצמה: "הזוהר הרי מיוחס לרשב"י ולחבורה של תנאים שהתקבצה סביבו. למעשה, מקובלי צפת ראו בעצמם המשך וחיקוי לחבורה הזו. יתר על כן, ריינר לימד אותנו שאף שהיום ברור למחקר שספר הזוהר ככלל חובר במאה ה־13, בכל זאת משוקעות בו גם מסורות ארץ־ישראליות עתיקות מתקופת המשנה.
"אבל אנשי צפת היו מחוברים גם לעולם ההלכה המשנאי. לא במקרה ר' יוסף קארו יושב בצפת וכותב שם את ספר ההלכה החשוב ביותר בעידן המודרני, השולחן ערוך, שהוא למעשה המשך הפרויקט המשנאי עצמו, של ר' יהודה הנשיא. למעשה, מאז ימי התלמוד לא למדו בעולם היהודי את המשנה כספר עצמאי ונפרד, אלא רק את המשניות שבתלמוד. החבורה הצפתית היא הראשונה שמחזירה את העיסוק במשנה כספר בפני עצמו. אומנם קדם לה בכמה עשרות שנים ר' עובדיה מברטנורה, מפרש המשנה, אבל הוא נחשב מאוד יוצא דופן בזמנו, ובמובן הזה אפשר לומר שהוא מבשר הזהות הצפתית.
"ר' יוסף קארו גם כתב ספר בשם 'מגיד מישרים', שבו הוא מגלה לנו שלאורך כל דרכו היה לו 'מגיד' סודי (דמות מיסטית שמלמדת ומדריכה את האדם; י"ש). ומיהו אותו 'מגיד'? המשנה עצמה. היא לא אומרת לו מהי ההלכה, אבל מכוונת את דרך החשיבה שלו. כלומר, ההלכה נמצאת בעולם האנושי־ארצי, אבל היכולת להגיע להלכה הנכונה מותנית גם בקישור עם השכינה. אגב, למיטב ידיעתי זו הפעם היחידה בהיסטוריה היהודית שתלמיד חכם כלשהו מספר על התגלות בדמות נשית".
רז־קרקוצקין מצר על היעדרה המוחלט של מסורת צפת ממערכת החינוך הישראלית, בוודאי זו החילונית: "בכל שנה היינו עולים לרגל לתל־חי, כדי לציין את נפילת טרומפלדור וחבריו בי"א באדר, אבל מעולם לא חשב מישהו לעצור בדרך בצפת ולספר לנו על החבורה המופלאה שישבה שם כמה מאות שנים לפני טרומפלדור.
"המנהיג הציוני היחיד שהייתה לו תודעה צפתית משמעותית היה זלמן שז"ר (שבא מרקע חסידי; י"ש). למעשה הגעתי למחקר הזה לאחר שקיבלתי את פרס שז"ר על ספר קודם שלי. כדי להכין את נאום התודה התעמקתי קצת בהגותו וכתביו של שז"ר, ואז מצאתי מסה יפהפייה שהוא כתב, עוד בראשית המאה ה־20, בשם 'צופייך צפת', ובה הוא מעלה על נס את גיבורי החבורה הצפתית. אבל זה רק מחדד את התמיהה: שז"ר היה הרי נשיא המדינה, שר החינוך, יו"ר החברה ההיסטורית הישראלית. מדוע הוא לא עשה דבר להעמקת ההיכרות עם החבורה הצפתית? מסתבר שגם הוא לא יכול היה להילחם בזרם האנטי־צפתי, שראה בחבורה הזו עוד ביטוי של דתיות אנכרוניסטית שהציונות אמורה לקעקע".
ערבים בקבר רשב"י
קל לעמת בין התרבות הציונית לזו הצפתית באמצעות הנגדות מקובלות בין דת ולאום, מסורת וחילון. אך בעיני רז־קרקוצקין אלה קלישאות שטחיות: "לאנשי צפת הייתה תודעה לאומית מפותחת", הוא אומר. "ההזדהות שלהם עם העם היהודי ועם מסורתו הייתה מוחלטת. למעשה, אם הציונות החילונית מדברת על הופעת הלאומיות היהודית המודרנית עם תנועת חיבת ציון והעלייה הראשונה, וחלק מאנשי הציונות הדתית מקדימים אותה לעליית תלמידי הגר"א ב־1808, ניתן לטעון שכבר התיישבות החבורה הצפתית בארץ היא מודל טרום־ציוני. באותה מידה גם התרבות המזרחית, במיוחד זו של עולי צפון אפריקה, שקידשה את המסורת הצפתית, את ספר הזוהר ואת תרבות העלייה לקברי הצדיקים בכלל, איננה אנטי־לאומית. זו תרבות לאומית מסוג אחר.
"אחרי הניצחון של ברק על נתניהו בבחירות 1999, אנשי השמאל שרו 'רק לא ש"ס'. אני ביליתי אז בישיבת 'שאגת אריה' שהוקמה ליד כלא מעשיהו, כדי להזדהות עם מאבקו של אריה דרעי. אני חושב שדרעי לא רק נרדף, אלא שהייתה כאן גם החמצה של אישיות מתונה שיכלה לקרב לא רק בין דתיים לחילונים אלא גם בין יהודים וערבים"
"מכיוון שהעולם החילוני הישראלי כבר לא מקדש היום אפילו את התרבות המקראית, ומי שנשאר להעריץ אותה הם אנשי הציונות הדתית – ניתן לומר שהמחלוקת בין התרבות המקראית והתרבות המשנאית היא למעשה מחלוקת פנים־דתית; בין דתיות נוסח הציונות הדתית וסמוטריץ', לדתיות נוסח ש"ס ודרעי. ש"ס היא בוודאי לא תנועה אנטי־לאומית; היא מציעה מודל דתי חלופי ומודל לאומי חלופי.
"גם הטענה שהמודרנה מזוהה עם חילון, וממילא התרבות הצפתית היא כביכול אנטי־מודרנית, בעייתית מאוד. אייזנשטט (הסוציולוג הנודע שמואל נח אייזנשטדט; י"ש) לימד אותנו שיש סוגים שונים של מודרניות, והיום מקובל להקדים את הופעת המודרנה למאה ה־16, אם לא ה־15. יש כאלה שטוענים שהמודרנה התחילה עם המצאת הדפוס, במאה ה־15, ואחרים מדברים על 1492, השנה שבה התגלה 'העולם החדש' ביבשת אמריקה, ובמקביל נדרשו היהודים בספרד להתנצר או לעזוב. אגב, כמה שנים אחרי גירוש ספרד הועמדו גם המוסלמים שם בפני גזירה דומה, כך שיש כאן למעשה ניסיון 'מודרני' ליצור דגם של מדינה אחידה מבחינה אתנית ודתית, מעין מודל ראשוני של מדינת לאום".
באימוץ המודל הצפתי, אומר רז־קרקוצקין, טמונים יתרונות רבים, הן מבחינת העולם היהודי פנימה והן לגבי אפשרות הדיאלוג שלו עם העולם הערבי: "כשהתרבות החילונית־אשכנזית דוחה בבוז את תרבות קברי הצדיקים והקמעות, בנוסח יאיר גרבוז, היא מרחיקה את אפשרות הדיאלוג בין ישראל הראשונה וישראל השנייה. היא בעצם בזה גם לזהותם היהודית של עולי צפון אפריקה וגם לזהותם הערבית. הרי גם הערבים בצפון אפריקה טיפחו את פולחן הקברים, ולמעשה היו קברי צדיקים יהודים שקודשו גם בידי המוסלמים, כמו קברו של רבי יעקב אבוחצירא במצרים.
"אחרי הניצחון של אהוד ברק על נתניהו בבחירות 1999, במקום לשדר אחווה יהודית־ערבית כמו שהיית מצפה מאנשי שמאל, אנשי השמאל שרו בהמוניהם 'רק לא ש"ס'. אני, לעומת זאת, ביליתי הרבה באותה תקופה בישיבת 'שאגת אריה' שהוקמה ליד כלא מעשיהו, כדי להזדהות עם מאבקו של אריה דרעי. חשבתי אז, ואני חושב גם היום, שדרעי לא רק נרדף, אלא שהייתה כאן החמצה נוראית של אישיות מתונה שיכלה לקרב לא רק בין דתיים לחילונים אלא גם בין יהודים וערבים.
"אימוץ התרבות הצפתית, על הדגש הדתי ואפילו המיסטי שלה, יכול לחבר גם בינינו ובין הערבים. ידוע שקבר רשב"י שימש במשך שנים רבות מוקד לפולחן משותף של יהודים וערבים. כשסיפרתי לחברים פלסטינים על המחקר הצפתי שלי חשבתי שאין סיכוי שזה יעניין אותם. להפתעתי גיליתי שזה מרתק אותם כי הם הכירו יסודות דומים גם בתרבות שלהם, וזה יצר פתח לתחושת קרבה והזדהות".
עם הילדים באומן
אמנון רז־קרקוצקין (64), המכונה גם נונו, הוא הראשון להודות שבזהותו הנוכחית יש משום מרד גלוי קודם כול במשפחתו ובהוריו. הוא גדל בבית חילוני־אשכנזי מובהק, עם הורים ששירתו בפלמ"ח וראו במדינה ובצה"ל חלק חשוב מזהותם. "המרד הראשון שלי היה באבא, שרוב משפחתו נספתה בשואה והוא החליט לאמץ את מודל 'היהודי החדש' וכור ההיתוך של בן־גוריון, ושינה את שם משפחתו לרז. אני החלטתי לחזור לשם המשפחה המקורי ולהוסיף מחדש את קרקוצקין", הוא אומר.
אימו, חולדה רז, הייתה מורה מיתולוגית לתנ"ך, והספר הנוכחי, שמבקש לבטא מודל חלופי לתודעת התנ"ך, אפילו מוקדש לזכרה: "היו לנו הרבה ויכוחים, אבל חשוב לי להדגיש שהספר שלי לא נועד לבטל את היחס למקרא. אדרבה, גם אני כואב את זה שבחינוך הממלכתי־חילוני גם לימודי התנ"ך, כמו כל לימודי היהדות, נעלמו כמעט לחלוטין. אני רק רוצה שלא נשכח, לצד התנ"ך, את התרבות המשנאית, ובכלל את כל אוצרות התרבות היהודית שהתפתחו מאז התנ"ך. הייתי רוצה מאוד שבחינוך החילוני ילמדו כמה שיותר יהדות, מה שאחיי החילונים קוראים 'הדתה'".
עוד בנעוריו חש רז־קרקוצקין חוסר נחת בזהותו החילונית: "בעיקר חשתי את השקר שבחיבור בין חילון לקִדמה ונאורות. הרי עולם הדיקטטורות החילוניות של המאה העשרים הביא כל כך הרבה רע לעולם. סאלו (שלום) בארון, ההיסטוריון היהודי הגדול, כתב עוד ב־1928 מאמר מכונן בשם 'גטו ואנטישמיות', ובו הוא מראה שדווקא היציאה מן הגטו החריפה במובנים רבים את האנטישמיות. העולם החדש אִפשר ליהודים חופש, אבל תבע מהם בתמורה ויתור על זהותם היהודית. זו לא באמת גישה ליברלית. גם ברמה הפרטית, הניתוק החילוני ממושגים אנושיים בסיסיים כל כך כמו א־לוהים ומסורת נראה לי לא נכון".
כך קרה שכאשר נדרש לבחור מסלול אקדמי בחר רז־קרקוצקין בלימודי היסטוריה של עם ישראל, במקום מתמטיקה ופילוסופיה שעליהן חשב בתחילה. אבל בסופו של דבר הוא לא זנח לחלוטין את הזיקה לפילוסופיה. רבים ממחקריו, וגם זה האחרון, עוסקים בסוגיות של היסטוריה רעיונית ובשאלות עומק של זהות יהודית וישראלית. גם את עבודת הדוקטורט שלו הקדיש לאופן שבו ההיסטוריוגרפיה הציונית מתארת את הגלות, ובמיוחד את תקופת ימי הביניים.
חוסר הנחת של רז־קרקוצקין מהחילוניות הביא אותו לקִרבה הולכת ומעמיקה לעולם הדתי־מסורתי. זה הגיע לשיא כאשר שניים משלושת ילדיו התקרבו לחסידות ברסלב: "הברסלבי היותר גדול ביניהם הוא בנה של אשתי מנישואיה הראשונים. הוא ממש חי כיום בתוך קהילה של חסידי ברסלב בתל־אביב. נסעתי פעם איתו ועם בני לאומן בראש השנה. זו הייתה חוויה מדהימה, אם כי גם לא פשוטה ואפילו קצת קשה. אבל ראש השנה הרי לא נועד לחוויות קלות, אז זה בסדר".
הוא מלמד כבר שנים רבות בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן־גוריון, שם הוא בולט, בין השאר, כמי שהולך בקביעות עם קסקט לראשו; לא בדיוק דתי מן המניין, אבל גם לא חילוני מן המניין: "ככל שעוברות השנים אני יותר ויותר מקפיד גם מבחינה הלכתית, למשל בדיני כשרות, אפילו פה בגרמניה (רז־קרקוצקין שוהה השנה בשבתון בברלין, והריאיון התקיים באמצעות זום; י"ש). זה גם מרד מסוים באבא שלי, שהדבר היחיד שהוא הקפיד לברך עליו היה פירות ים. מצד שני, יש גם דברים שאני לא מספיק מקפיד עליהם. בכלל, בעניין ההלכתי יש לי תנודות גדולות. יש ימים שאני בקושי מקפיד, וימים אחרים שאני מרגיש שבלי הלכה אני לא יכול. כך שאי אפשר לומר שחזרתי בתשובה. אני עדיין נמצא במתח שבין מסורתיות לחילוניות".
ארץ לכולם
אבל המרד הגדול ביותר של רז־קרקוצקין הוא לא בחילוניות של הוריו אלא בזהותם הציונית, כמי שלחמו בפלמ"ח ותרמו לתקומתה של מדינת היהודים. הוא, לעומת זאת, הזדהה מגיל צעיר עם הכאב הפלסטיני. "זה לא גרם לי להיות פוסט־ציוני או אנטי־ציוני – אני בהחלט רוצה גם ביטוי לאומי לזהות היהודית שלי – אבל זה גרם לי לאמץ בכל מאודי את התפיסה הדו־לאומית. אני לא יודע מה יהיה הביטוי הפוליטי שלה, ובכלל אני לא מאמין גדול בפתרונות פוליטיים שמשורטטים על ידי אינטלקטואלים. אני חושב שהפתרונות יגיעו מתוך המציאות עצמה, ומכיוון שהמציאות בארץ היא דו־לאומית, ברור לי שהפתרון, יהיה אשר יהיה, חייב להיות בעל אופי דו־לאומי.
"אני לא יודע להגדיר איך בדיוק זה יבוא לידי ביטוי מבחינה מדינית וריבונית, אבל כיוונים כמו 'ארץ לכולם' (יוזמה שמדברת על חלוקת הארץ לשתי מדינות עם גבולות פתוחים ואפשרות להתיישבות הדדית של ישראלים ופלסטינים גם בשטח המדינה 'השנייה'; י"ש) יכולים להתאים גם לאנשי ימין שרוצים להמשיך לאפשר ליהודים לשבת בכל חלקי ארץ ישראל. הייתי מעורב פעם ביוזמה כזו שעיצבו אורי אליצור ויהודה שנהב (מהחוקרים הבולטים בוון־ליר, לשעבר עורך כתב העת 'תיאוריה וביקורת'; י"ש). שם הכרתי גם את יואב שורק, שלימים עשה את עבודת הדוקטורט שלו בהדרכתי.
"אשר לפתרון שתי המדינות, אני מודה שיש בי צד ששמח על שקיעתו. הוא ביטא בעיניי רצון יהודי אשכנזי לסמן כאן בארץ מובלעת אירופית, מתנכרת לערבים ולמעשה מתנכרת גם ליהודים המזרחים. אני מעדיף פתרון שיבטא חיים משותפים של שני העמים. חשוב לי גם להדגיש שבאותה מידה שאני תובע הכרה בלאומיות הפלסטינית, אני תובע גם מחבריי הפלסטינים הכרה בלאומיות היהודית ובזכותה לביטוי בארץ ישראל, ולא בשום מקום אחר בעולם. זה כמובן לא תמיד קל גם להם".
לא מפתיע שהכיוון המחשבתי הזה הביא אותו להזדהות עם תנועת בל"ד. "מעולם לא תמכתי ולא אתמוך בפעילות טרור או כל פעילות אלימה", מבהיר רז־קרקוצקין, "אבל אני מתנגד ליוזמה להגדיר סוגים מסוימים של ביקורת כלפי ישראל כאנטישמיות. אז מי שרוצה יכול להגדיר אותי כאנטישמי; אנטישמי שמתפלל בברלין עם החב"דניקים, כי אני לא יכול למצוא את עצמי מתפלל עם הרפורמים. בישראל אני עוד איכשהו יכול להתפלל בבית כנסת רפורמי, כי יש פיוטים וניגוני קרליבך. פה זה כמו כנסייה עם מוזיקה גרועה. נשים שרות את הקדיש, וכשזה נגמר ואני אומר אמן, כולם מסתכלים עלי כמו איזה פרימיטיבי שלא יודע שמוחאים כפיים רק בסוף הקונצרט".
המהפך של חיים גורי
ההזדהות הלאומית עם היהודים והפלסטינים גם יחד הביאה את רז־קרקוצקין, בין השאר, לחברות עם שני משוררים: חיים גורי ומחמוד דרוויש. "את החיים הפוליטיים שלי התחלתי במרצ, והייתי אז מאוד נגד גורי המאוד לאומי, שכתב ב־48' את 'באב אל־ואד' ו'הנה מוטלות גופותינו', ושאחרי 67' ניהל רומן עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה. אבל היום אני רואה בגורי את אחד האנשים הכי חשובים לי, במיוחד גורי של שני העשורים האחרונים בחייו. הוא עבר מהפך של הכרה בסבל הפלסטיני, ובשביל אדם בערוב ימיו זה לא פחות ממדהים. הוא הרי היה בן דורם של הוריי, וסוג של מנטור בכלל עבור אנשי הפלמ"ח. יש לו שיר שנקרא 'אני מלחמת אזרחים', שבו הוא מדבר על המאבק המתחולל בתוך נפשו, ואני בהחלט יכול להזדהות עם המאבק הזה.
"לדרוויש היה רומן מרתק עם השירה העברית. הוא היה בעצמו חבר של גורי, וגורי גם כתב עליו דברים יפים. פעם הייתי אמור אפילו לארגן מפגש ביניהם בגרמניה, ודרוויש מאוד שמח לזה, אבל גורי לא הסכים לדרוך על אדמת גרמניה וזה לא יצא לפועל. לדרוויש גם הייתה זיקה עמוקה לאצ"ג, ויונתן גרינברג, בנו של אצ"ג, גם כתב על כך. דרוויש עצמו כתב גם על הגירוש המשותף של יהודים ומוסלמים מספרד ב־1492: 'עוד מעט המראות יבואו… תיכנסו אלינו כדי שנוכל להגיע אליהם, ואז נוכל לראות את ההיסטוריה שלנו דרך ההיסטוריה שלכם'. זה מסוג הדברים שהעיסוק בצפת יכול לפתוח, כי הוא פותח דיבור על חיים משותפים של יהודים וערבים בהיסטוריה, כמו בספרד של תור הזהב וגם בארץ ישראל".
כיום הוא פחות עוסק בפעילות פוליטית ישירה, אבל ממשיך להיות מעורב בדיאלוג ישראלי־פלסטיני: "גיליתי שהסיפור הצפתי מאוד מעניין גם אותם. לפני כמה שנים הרציתי ברמאללה על התזות הפוליטיות שלי וגם על הסיפור הצפתי, וזה ריתק אותם. לאחרונה השתתפתי בכנס יהודי־פלסטיני בווינה, פגשתי שם אישה פלסטינית וסיפרתי לה על מחקר צפת שלי, והיא מאוד התרגשה. היא אמרה לי 'כן, גם אני מצפת', וסיפרה שלאימא שלה היה תינוק בזמן מלחמת העצמאות, וכשהם ברחו אמרו לה 'תוותרי עליו, אין לך חלב לתת לו'. חשבתי על זה שייתכן שאימא שלי הייתה עדה למקרה הזה, כי היא הייתה בחטיבת יפתח שלחמה באזור צפת. אז אני לא יכול לומר בצורה מנוכרת 'הציונות עשתה כך וכך'. הציונות הזו זה ההורים שלי, ובסופו של דבר גם אני והילדים שלי. כי אני רוצה שהילדים והנכדים שלי ימשיכו לחיות פה.
"אני חושב שההתנתקות מהתרבות הצפתית וממה שהיא מסמלת פוגעת מאוד ביכולת של השמאל להגיע לאנשי הימין, בוודאי המזרחים שביניהם. אני רואה גם את אנשי הימין כאחים שלי, ואוהב אותם. אני אומנם רוצה לשכנע אותם שהם טועים, אבל הם לא האויב שלי".
