פעמיים מלמדת התורה את סדר הקורבנות בתחילת ספר ויקרא. בשבוע שעבר קראנו על סדר הקורבנות מצידו של האדם, המקריב, המתקרב. למדנו כיצד הוא מבקש להתנדב ולהביא עולה, מנחה או שלמים, ומתי עליו להביא קורבן חטאת או אשם כדי לכפר על חטאיו. פניה של הפרשה היו כלפי האדם – "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם", ולכן סדר הקורבנות נע מן הנדבה המוחלטת אל המצווה המוטלת על האדם כחובה. התנועה של פרשת ויקרא היא מלמטה למעלה.
לעומת זאת, פרשת צו נפתחת בפנייה אל הכוהנים המשרתים במשכן: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו". כאן מתוארים הקורבנות מצידו של המצוּוה עליהם. גם את סדר קרבנות־הצו מתחילה התורה מן העולה והמנחה, אך הפעם ימשיך התיאור לחטאת ולאשם מפני שכולם קודשי קודשים שאין האדם המקריב שותף באכילתם, ורק הכוהנים אוכלים אותם בחצר אוהל מועד. רק לאחר מכן תפרט התורה את דיני השלמים, שנחשבים לקודשים קלים, הנאכלים לכל אדם ברחבי המחנה.
בשונה מסדר הקורבנות הראשון שנבע מן האדם והדגיש את מקומו של המקריב, בסדר קורבנות־הצו מודגשים הקורבנות עצמם. בתיאורם של קורבנות העולה, המנחה, החטאת והאשם אפילו לא מוזכרת העובדה שהם מובאים על ידי אנשים פרטיים. כאן העולה היא עולת התמיד, המנחה היא מנחת תמיד, ואפילו החטאת והאשם אינם מיוחסים לחטאים של יחידים. רק לאחר הפירוט הנוגע לקורבנות עצמם תזכיר התורה בקצרה כי במקרה של כהן המקריב את "עֹלַת אִישׁ", עולה של אדם פרטי, זכאי המקריב ליטול את עור הקורבן לעצמו, וכך נלמד כי סדר הקורבנות בפרשת צו מתייחס במובלע גם לקורבנות האדם היחיד.
אסירי תודה
כיוון שפרשת צו מלמדת על הקורבנות מן הזווית של החובה, אין זה פלא שהיא מקדימה את קורבן התודה לכלל קורבנות השלמים. באמת גם בקורבן השלמים, שנחשב בעיקרו ליוזמה אנושית־פרטית, "זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה'", יש היבטים של חובה. כאשר האדם חווה אירוע של נס או הצלה, עליו להקריב קורבן תודה. התודה אינה רק רגש טבעי; היא נתפסת בעיני התורה כיוזמה שעל גבול החובה. בימינו מקובל הביטוי "אסיר תודה", המבטא את היותה של התודה חובה ולא רק זכות, כלפי א־לוהים וכלפי בני אדם. אפילו כלפי העבד המשתחרר חובתנו להכיר תודה ולהעניק לו בצאתו מן הצאן והבקר כתודה על עבודתו, וכל שכן כלפי כל מי שהיטיב איתנו טובה גדולה או קטנה מרצונו החופשי.
גם כשהתורה עוברת מן התודה אל השלמים "הרגילים" היא מדגישה היבטים של חובה: "וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ". נכון שהיוזמה הראשונית הייתה שלך, התנדבות מצידך, אבל ברגע שבו הבטחת לעשות זאת, שָבה אותה נדבת הלב ונקבעה כחובה.
גם בימינו העיקרון הזה מוסיף להיות נכון. השירות הלאומי הוא פרי התנדבות של צעיר או צעירה, אבל משעה שהתנדבת ושובצת למסגרת ההתנדבות, מוטל עליך למלא סכום של שעות התנדבות ולעמוד במטלות ובדרישות כמו במקום עבודה. גם התנדבות למסגרת צבאית אינה תוכנית כבקשתך. מעת שהתנדבת ליחידה עליך לעמוד בדרישותיה ולמלא אחר דרישות המפקדים. אפילו התנדבות בקהילה, שאין לה מסגרת מחייבת של ממש, מהווה על פי רוב סוג של מחויבות כלפי מי שזקוקים ומחכים לתמיכה ולסיוע. ההתנדבות היא זכות, אך העמידה במילה היא חובה.
בכל יום מחדש
הבסיס של כל העבודה באוהל מועד הוא קורבנות התמיד. עולת תמיד מוקרבת מדי יום על המזבח, אבל בפרשתנו לא מודגש הקורבן אלא האש – "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". את האש הזו מחזקים מדי יום באמצעות עצים חדשים, ואת הדשן שהצטבר על המערכה מרימים ומניחים מחוץ למחנה. זו תנועה של הכנסה והוצאה, כמו בגוף חי, כמו בלב פועם. קורבן העולה ממלא גם הוא תפקיד בהחזקת אש התמיד הזו. בעֵרה זקוקה לאוויר, והרוח שמאפשרת זאת היא רוח ההתמסרות של בני ישראל, שבלעדיה לא תחיה אש התמיד הקדושה הזו.
ומיד אחרי העולה באה המנחה. מצד אחד מדובר בקורבן שיש לו אופי מיוחד של התחדשות, ומצווה להקריבו ביום הקמת המשכן, שהוא היום שבו נמשחים הכוהנים לעבודתם: "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ". מצד שני, באותה נשימה נאמר שזהו קורבן שיש להקריבו "תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב", ושגם בעתיד יקריבו אותו ממשיכיו של הכהן הגדול: "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר".
אז מה בדיוק המועד שבו מקריבים את המנחה המיוחדת הזו – ביום המשיחה, או בכל יום תמיד? תשובתם של חכמינו: גם וגם. אותו קורבן שמוקרב על המזבח ביום משיחתו לראשונה, שב ומוקרב על ידי כל כהן וכהן ביום שבו הוא מתחנך לעבודה באהל מועד, ואותו הקורבן מוגש גם על ידי הכוהן הגדול מדי יום ביומו.
מבחינה מסוימת, עבור הכוהן הגדול כל יום הוא כניסה לעבודה מחדש, ואולי לא רק עבורו. המזבח שעליו מקריבים ובאמצעותו מתקרבים הוא יציב ועומד, מחובר לאדמה ועומד על יסודות איתנים ועתיקים, אך עם זאת הוא כמו יצור חי, שהתאים שבגופו מתחדשים ומתחלפים, ורק כך נשמרת חיותו. כך המזבח וכמוהו הכהן הגדול המשוח לעבודה דור אחר דור, נכנסים לעבודה מחדש בכל יום מחדש. על המנחה יוצקים שמן, וכמו מחדשים באמצעותו את המשיחה בשמן של המזבח והכוהנים. באוזני המקשיבים למנגינת התורה עולים מן הפסוקים צלילים של מזמור חדש, שיר שהוא עתיק מיין ומתוק מדבש, שיר שהוא כבן אלפיים ובכל יום חדש.
