לכל אחד משלושת הרגלים יש תוכן בפני עצמו. בהיבט החקלאי, פסח הוא חג האביב, שבועות הוא חג הקציר, וסוכות הוא חג האסיף. בהיבט של האירועים ההיסטוריים, מציינים המועדים את קו ההתקדמות של עם ישראל: מיציאת מצרים, דרך מתן תורה, אל החיים בצל השגחת ה' המתמשכת בשנות הנדודים במדבר.
עם זאת, ישנו היבט משותף לכל הרגלים, ששורשו בעובדה שכולם מצוינים כמקראי קודש – בתפילה, בהתכנסות לקריאה בתורה ובסעודת חג. החגים הם בראש ובראשונה עת של מפגש בין העם ואלוהיו, התוועדות שעל שמה הם נקראים מועדים: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדוֹן ה'" (שמות כג, יז).
קריאת התורה ביום טוב הראשון של כל חג מדגישה את ההיבט הייחודי לו, ואילו הקריאה הנהוגה אצלנו בשבת שבתוך המועד מבליטה את ההיבט המשותף – ההתגלות. מבחינה טכנית ניתן אומנם להצדיק את הקריאה הזו באזכור הרגלים שבסוף הפרשה, אבל קריאה מדוקדקת יותר תגלה שגם הציווי הזה בעצמו מקבל צביון חדש בעקבות התגלות ה' אל משה בנקרת הצור.
להרגיש אהובים
בימי המקדש הייתה המצווה העיקרית בכל חג לעלות ולהיראות לפני ה'. בהיכנסם לבית ה' היו עולי הרגל מביאים עימם קורבן ראייה, "אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ". אלא שבעוד שעבורנו ההבנה הפשוטה היא שעיקרה של המצווה הוא היראות האדם לפני ה', בימי חז"ל הודגש גם ממד של ראייה מצד האדם כלפי א־לוהים המתגלה במקדש.
לפי ריש לקיש, היו מגביהים את שולחן הפנים בפני עולי הרגל "ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום" (חגיגה כו, ב). ומפיו של רב קטינא נמסר שאפילו את הפרוכת של קודש הקודשים היו מסיטים כדי לאפשר ראייה לפני ולפנים:
בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה (יומא נד, א).
כלומר, עולי הרגל זכו במקדש גם לחוויה של ראייה, או התגלות, ולא רק להיותם נראים על ידי ה'. המפגש שבמועד היה הדדי, ו"כדרך שבא לראות כך הוא בא להיראות" (חגיגה ב, א). אבל האמת היא שמה שעשוי להיחשב בעינינו לנועז, כמו הסרת הפרוכת וגילוי של קרבת הכרובים לעיני העולים, הוא למעשה עידון גדול של מה שאפשר היה לקרוא בפסוקי התורה עצמם.
נחזור צעד אחד לאחור. אחרי המשבר הגדול של חטא העגל, נדרש כינון מחודש של הברית בין ה' ועמו. במסגרת כריתת הברית המחודשת ניתנים הלוחות השניים, ובני ישראל שבים ומקבלים סדרת ציוויים שליוו את מעמד הברית הראשון. הפסוקים מפרשת כי־תשא, שאותם נקרא בשבת חול המועד, דומים כמעט לחלוטין לפסוקי פרשת משפטים, שאותם יקראו בבתי הכנסת ביום שני. שתי החטיבות הללו מסתיימות בציווי על המועדים, ובפסוק זהה: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ־לֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, יט; לד, כו).
ובכל זאת, אין הדמיון מוחלט. אחד ההבדלים הדקים והחשובים נוגע למצוות הראייה. בפרשת משפטים נאמר "יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" – היראות לפניו; ואילו בפרשת כי־תשא מופיע "יראה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל". ואם לא מסורת הקריאה המשווה את הפסוק למקבילו וקוראת "יֵרָאֶה", היינו קוראים כנראה בטבעיות "יִרְאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה'".
בתווך עמדה בקשתו של משה לראות את פני ה', וההיענות האלוהית לבקשה בהתגלות שבנקרת הצור. כעת מתברר כי ההתגלות הזו הייתה פתח להמשך קשר של התגלות ומפגש במקדש. בין אם היו עולי הרגל זוכים להתגלות ממש ולנבואה, כיונה הנביא שהיה מעולי הרגל ושרתה עליו שכינה, ובין אם היו רואים "רק" עד כמה הם אהובים וחביבים בעיני ה', הם לא היו יוצאים משם כפי שבאו. כשם שמשה, שזכה להתגלות ה' בהר, ירד ממנו "וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו", כך להתגלות שבמקדש נועדה להיות השפעה על אישיותם של ישראל ועל דרכם והתנהגותם.
ההתגלות מחייבת
ההתגלות בחורב נושאת עימה מסר של קריאה בשם ה': "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: ה' ה' אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן…". אבל הקריאה בשם ה', כמו אצל אברהם, אינה רק הכרה בעליונות האמונה בה' על התפיסה האלילית, אלא גם נשיאה באחריות ללכת בדרך ה' ולהוביל תיקון מוסרי מעשי בעולם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
הבקשה "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" מובילה קודם כול לגילוי של דרך ה' במובן של הנהגת ה' והשגחתו, אך היא מחייבת גם את שמירת הדרך הזו וצעידה בעקבותיו. הן כך לימדו חכמים: "אַחֲרֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ – הלך אחר מידותיו, מה הוא רחום אף אתה היה רחום, ומה הוא חנון אף אתה היה חנון".
בהיעדר מקדש הצביעו חכמים על קיום חלקי של המצווה לעלות לרגל – התאספות לקרוא בשם ה' בתפילה בציבור או בקריאה בתורה, וכן הקבלת פניו של תלמיד חכם שיש בה משהו מן המפגש עם המרומם. ואולם הקריאה או המפגש – כמו גם ההתגלות – אינם עומדים כשלעצמם, הם נועדו לחולל תמורה באישיותו של האדם.
שמחת החג מבוססת בראש ובראשונה על העמידה לפני ה', שעניינה התגלות מחייבת, ובהתאם לכך גם אופי השמחה מתעצב כממשיך ופונה אל הזולת מתוך חסד וחנינה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ… וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
