ליל הסדר כפי שאנו מכירים אותו, התגבש סביב שלושה מרכיבים מרכזיים: האחד, פעולות המשמרות את זיכרון קורבן הפסח, בהיעדר אפשרות מעשית להקריבו ולאוכלו; השני, סיפור חווייתי של יציאת מצרים, באופן שמאפשר, למרות פער הזמן מהאירוע ההיסטורי, לחוש שזהו סיפורנו האישי, המשפחתי והלאומי, והוא רלוונטי לחיינו כאן ועכשיו; והמרכיב השלישי הוא סדרת פעולות משונות, שמטרתן לעורר את הילדים על מנת שיישארו ערניים וישאלו שאלות.
בציווי על הנחלת סיפור יציאת מצרים, התורה מדגישה את שאילת השאלות. כך, בשלושה מתוך ארבעת המקומות שבהם מופיע ציווי לספר על פסח ויציאת מצרים, מתואר דיאלוג בין בנים ששואלים ("וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם", "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר", "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ") ובין ההורים שמשיבים להם בתיאור העבדות במצרים והגאולה ממנה. בהתאם לכך, הגדת ליל הסדר, המבוססת על מקורות תנאיים מהמדרש, מהמשנה ומהתוספתא, נכתבה במבנה של שאלות ותשובות.
על חשיבות השאלה בעיני חז"ל ניתן לעמוד גם מהברייתא הבאה:
תנו רבנן: חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעין בהלכות הפסח – שואלין זה לזה (פסחים קטז, א).
הרב יונתן זקס כתב שהיהדות מיוחדת בכך שהיא "אמונה המתבססת על שאילת שאלות". מנהגים שונים לליל הסדר נוצרו במגמה לעודד את שאילת השאלות, ובהם חלוקת קליות ואגוזים, חטיפת מצות מהילדים או מהמבוגרים, תוספת שתיית יין, אכילת מתאבנים בלתי שגרתיים וטיבולם במשקה, הזזת השולחן ועוד. כל זאת על מנת לעורר את הילדים לשאול שאלות. כאשר התשתית לשיח המשותף על יציאת מצרים היא סקרנות ועניין, השומעים פתוחים להקשיב לסיפור בתשומת לב.
ההגדה כהצעת הגשה
מקריאת הפסוקים על מצוות סיפור יציאת מצרים ודברי חז"ל שבאו בעקבותיהם, ניתן היה לדמיין שיחה ספונטנית וקולחת בין הילד ששואל בתמימות על מנהגי המשפחה, והמבוגרים שמספרים בעקבות זאת על המורשת שעומדת מאחורי כל זה. בפועל, טקסט ההגדה ומהלך הלילה אינם מזמינים באופן מפורש שיח ספונטני. ההגדה הפכה לטקסט קנוני שאותו מקריאים או שרים במנגינה סביב שולחן הסדר. ילדים ומבוגרים כאחד מתורגלים ומכירים את מנהגי הלילה, ולצד הקראה ושירה שובת לב של שאלות "מה נשתנה", השאלות ותשובותיהן קבועות וידועות מראש.
על פניו, קידוש ערכן של שאלות הבנים מעלה על נס את חשיבותן של הסקרנות, הלמידה ואף את בדיקת גבולות הפקפוק וההתרסה. אם כך, טקס של הקראת מלל מגובש ומקובע, ובו תבניות קבועות של שאלות ספציפיות ומבנה מסוים של מענה אליהן, חוטא לכאורה למטרה.
ניתן להציע שתי תשובות לשאלה זו. האחת נוגעת ב"מה" של שאלות ליל הסדר, והשנייה ב"איך". ראשית, ניתן לראות בהגדה מצע לדיון רחב יותר. ההגדה מזמינה אותנו, ילדים ומבוגרים, ללכת בעקבותיה ולנסח את השאלות שלנו, ולחפש יחד את תשובותיהן בסיפור המשותף של עם ישראל. דוגמה לגישה כזו היא שיטתו של הריטב"א, שכתב בפירושו להגדה:
וחייב אדם לספר בלילה זה לנשים ולתינוקות ולכל בני החבורה בעניין יציאת מצרים. ואם אינו יודע – אומר מה נשתנה וסדר ההגדה. ושמעתי כי הראב"ד היה נוהג לדרוש פסוק אחד מעניין יציאת מצרים קודם שיפתח מה נשתנה.
כלומר, הטקסט הקבוע של ההגדה הוא מעין גיבוי, והוא נועד למי שלא מצליח לייצר שיח ספונטני ואותנטי סביב סיפור יציאת מצרים.
נקודת מבט אחרת תתייחס למצב התודעתי והרגשי של שואל השאלות בליל הסדר, גם כאשר השאלות ידועות ואף מוכתבות מלכתחילה. כך כתב רבי צדוק הכהן מלובלין:
לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, והיינו שצריך להיות דרך שאלה ותשובה… והיינו שבלילה צריך האדם להרגיש בנפשו חדשות, שצריך האדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכו' והיינו שאז הרגיש אדם בנפשו הרגש חזק שיצא מן המיצר, וכן צריך כל אדם להרגיש בכל ליל פסח כאילו הוא יצא ממצרים, ולא יהיה הדבר אצלו כדבר הרגל לאכול מצה ומרור וכדומה (פרי צדיק פסח ב).
מבנה של שאלות ותשובות מאפשר חיבור חווייתי לסיפור יציאת מצרים. ר' צדוק מבין את מצוות ההגדה כמצווה שמוקדה חוויה רגשית, כאשר הבנה קוגניטיבית של רצף האירועים ההיסטורי היא עניין משני. לפי נקודת מבט זו, סיפור ההגדה הוא פעולה שמטרתה לעורר רגשות המשחזרות את החוויה הראשונית של בני ישראל שהיו עבדים, וזה עתה נגאלו בנס דרמטי ויצאו לחירות.
מעניין אפוא כיצד שאלות אלו יכולות לעורר רגשות ולהכניס אותנו באופן חווייתי לתחושות כגון הקלה אדירה, שחרור והתעלות, שככל הנראה חוו אבות אבותינו ברגעי השחרור. אכן, ניתן אולי לתאר דינמיקה כזו: רגעי חסד, שבהם ילדים סקרניים לגבי קורות המשפחה, ההורים והסבים מתרגשים מההתעניינות ומספרים בלהט על האירועים המשמעותיים באתוס המשפחתי, המחוברים גם לאירועים לאומיים משמעותיים. ואולם סיטואציה כזו תיווצר בקלות רבה יותר כאשר אכן מדובר במנהגים מוזרים וחריגים, וכאשר מתפתחת שיחה ספונטנית וקרובה. במציאות שבה השאלות והתשובות מוכתבות, מימוש הציפייה לחיבור רגשי וחווייתי לרגעי היציאה ממצרים, הופך למאתגר במיוחד.
בזכות השכחה
אכן, המחסום העיקרי שעשוי להפריע לנו להתחבר באופן אישי וחווייתי לסיפור ההגדה הוא ההיכרות המוקדמת שלנו עם השאלות ותשובותיהן. אנו מצוידים בידע רב, בניסיון החיים ובזיכרון של לילות סדר זהים כמעט לחלוטין, שנה אחר שנה. במצב כזה, קשה ששאלות ההגדה ירתקו או יגרו אותנו להרגיש את העבדות והחירות עוברות עלינו עצמנו. בניסוח אחר, המחסום העיקרי מפני פעולת הזיכרון בנו ועלינו, הוא הזיכרון בעצמו.
הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון כתב בשנת 1967 מאמר קצר שכותרתו "הערות על זיכרון ותשוקה", שהפך לגישה טיפולית מפורסמת ושנויה במחלוקת בשדה הפסיכואנליטי. ביון טען שבמידה שהאנליטיקאי ניגש למפגש הטיפולי והוא נוכח עם תשוקותיו ("רשמי החושים של מה שעדיין לא התרחש", כגון התשוקה שהמטופל יתרפא, שהפגישה או התקופה תעבור) וזיכרונותיו ("רשמי החושים של מה שאנחנו מניחים שכבר התרחש"), יהיה לו קשה עד בלתי אפשרי לקלוט את דקויות התוכן הרגשי שהמטופל מבטא במהלך הפגישה המסוימת הזו.
לאור זאת, ביון מדריך פסיכואנליטיקאים לגשת לפגישה הטיפולית הנוכחית מבלי לזכור את שהתרחש בפגישות קודמות עם מטופל זה. זאת משום שהזיכרון, והמשאלה של המטפל להיזכר במה שהתרחש, יפריעו לו להתבונן בפגישה עצמה, בעודה מתרחשת. בדומה לכך, ביון הדריך את המטפל להימנע מתשוקות הנוגעות לסיום המתקרב של הפגישה, שכן עיסוק מנטלי בעתיד, גם זה הקרוב והמיידי, מפריע לחוות את הכאן ועכשיו.
ראוי ליישם את טענתו של ביון על חוויית ליל הסדר. אנו מגיעים אליה מצוידים בזיכרונות מהעבר הקרוב והרחוק, מתוך היכרות עם סיפור יציאת מצרים ומבנה ליל הסדר, וזיכרונות מאמירת ההגדה בשנים קודמות. עלולה להתעורר בנו תשוקה לסיים, שאיפה להשיג מטרות חינוכיות ומשפחתיות, ואפילו רצון להרגיש כאילו יצאנו ממצרים. כל אלה, יאמר ביון, יוצרים רעש מנטלי המשבש את היכולת שלנו לחוות את ההתרחשות בהווה, וממילא את האפשרות לחוות את שאלות ההגדה כשאלות קיומיות ממשיות. ביון מן הסתם היה מייעץ לנו שכדי לחוות את שאלות ההגדה, וממילא לחוות באופן אחר את התשובות עליהן – עלינו לשכוח את שאנחנו יודעים ולהניע את מהלך ההגדה "בלי זיכרון ובלי תשוקה".
במקורות רבים ביהדות, החל מפסוקי התורה ודברי חז"ל ועד ספרות הסוד, קיימת התייחסות נרחבת למושג ה"זיכרון". המונח שכחה מייצג לרוב מצב של ריחוק בין עם ישראל לאלוהיו. הזיכרון, לעומת זאת, מייצג חיבור, ברית והשגחה מיוחדת על עם ישראל. "אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל", קובע התלמוד עירובין (נד, א). השכחה נקשרת עם הסתר פניו של האל, והיעדר קשר חי ונוכח עימו. על פניו, שכחה מצטיירת לעולם כדבר שלילי שיש להתאמץ להימנע ממנו.
עם זאת, קיים גם מבט אחר על השכחה. באחת משיחותיו מתייחס רבי נחמן מברסלב לשכחה באופן לא שגרתי:
אצל העולם השכחה היא חיסרון גדול בעיניהם, אבל בעינַי יש בהשכחה מעלה גדולה… ואיתא בספרים שבשביל זה נתן השכחה כדי שתהא התורה חביבה על לומדיה תמיד כשעה הראשונה, כי על ידי השכחה כשחוזר ובא ולומד אפילו מה שכבר למד הוא אצלו כחדשות וחביב עליו.
בדומה לר' צדוק שהובא לעיל, רבי נחמן מדגיש את הרעננות, ההתרגשות והחיבה שיכולה להיווצר בחוויית למידה ראשונית של תורה לא מוכרת. ר' צדוק תיאר זאת ביחס למבנה ההגדה, ואילו רבי נחמן מתייחס ללימוד תורה באופן כללי.
אלומה של חשכה חודרת
על פי קבלת האר"י, יציאת מצרים היוותה תהליך התפתחותי־רוחני מזורז. התודעה הרוחנית של עם ישראל גדלה ממצב ראשוני ינקותי, שבו הקשר בין אדם לאלוהיו אינו חווייתי או גלוי לתודעה, ועד לתודעה בשלה ובוגרת שיש בה מפגש חי ונוכח עם הקב"ה, ביציאת מצרים וקריעת ים סוף. בדרשות חסידיות (כגון אצל רבי יעקב יוסף מפולנאה, ומאוחר יותר אצל אדמו"רי גור) מתמירים רעיון זה לדימוי קוגניטיבי, וקובעים כי פרעה וגלות מצרים ככלל הם "בבחינת שכחה". השכחה, מטאפורה המייצגת העלם וריחוק מהמפגש עם האלוהות, אפיינה את גלות מצרים. לעומת זאת הזיכרון, המייצג את התודעה המחוברת, "מוחין דגדלות", נקשרת עם יציאת מצרים.
כדי לקיים את צו חז"ל "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" באופן חווייתי, נקודת הפתיחה איננה היציאה, אלא ה"מצרים" שממנו יוצאים. לשם כך עלינו להתחבר למצב התודעתי שאינו יודע או זוכר, שאינו טעון בתשוקה להספיק ולארגן, אלא פשוט נמצא, סקרן ופתוח לגלות את העולם, בתקווה שהעולם ייפתח בפניו, כיונק הזוחל לראשונה על רצפת הבית.
בסמינר לפסיכואנליטקאים ניסה ביון להמחיש את טענתו באמצעות דימוי:
כאשר יש לכם נקודה חשוכה במיוחד, כוונו אליה אלומה של חשכה חודרת. סלקו מעצמכם את התיאוריות האנליטיות שלכם. סלקו מעצמכם את המידע שאספתם על אודות המטופל היפטרו מזה. הפנו לנקודה חשוכה זו אלומה של חשכה חודרת. על בסיס העקרון… שאם אתם רוצים לראות אור חלש מאוד, ככל שתסתגרו מפני אור רב יותר… כך תיטיבו לראות את ההבהוב החלש, אם לא תסתנוורו על ידי "האור" (ביון בלוס אנג'לס, הוצאת כרמל).
מתבקש להקביל בין הדברים הללו לפעולת בדיקת החמץ שנעשית לאור הנר, כדי שלא לפספס פירורי חמץ באור גדול ומסנוור.
נזמין את עצמנו לשאול שאלות מתוך חושך מצרים, שבו נשכח לרגע את שאנחנו יודעים זה מכבר ואת התשוקה להגיע לסוף המוכתב מראש. נזמין את עצמנו לכאן ועכשיו של חוסר ידיעה, ולמפגש טרי וחווייתי דרך שאלות וחיפוש. היציאה לידיעה חדשה של גאולה אישית, משפחתית ולאומית, תיחווה אז באופן אחר ומרענן.
