שיתוף הפעולה של הרב סולוביצ'יק עם הרפורמים: התנגדות מחד ולגיטימיציה מאידך

הרב עזרא ביק, ר"מ בישיבת הר עציון, למד אצל הרב יוסף דוב סולוביצ'יק בישיבה יוניברסיטי בניו־יורק במשך שש שנים: מ־1967 עד 1973. זו הייתה, הוא זוכר, חוויה תובענית מאין כמותה: "השיעורים שלו לא היו דומים לשום שיעור ששמעתי ממישהו אחר. נתחיל מזה שאף פעם לא קראנו את הסוגיה ולא פירשנו את הפשט שלה בזמן השיעור. הנחת העבודה הייתה שאת זה עשינו כבר בעצמנו. מה שעשינו בשיעור היה לנתח את המושגים שעולים מן הסוגיה; לנסות להבין מה הפריע לחכמים שהעלו שאלות, ומה עומד מאחורי התשובות. אלה היו שיעורים אנליטיים, מופשטים מאוד. לא עסקנו בכלל בריאליה של הסוגיה, אלא רק בתפיסות הקונספטואליות של העמדות השונות שהוצגו בתוכה.

"הדיון התנהל ברמה גבוהה מאוד. מי שלא הכין את הטקסט כמו שצריך – או שלא הגיע בכלל, או שישב בשורות האחוריות והשתדל שהרב לא יראה אותו. כשהוא שאל אותך שאלה זה גרם להרבה מבוכה, ברמה כזו של פעמים גם כשלאנשים הייתה תשובה טובה, הם גמגמו לפני שאמרו אותה. היו אנשים שלא אכלו ארוחת בוקר לפני השיעור, שמא יקיאו מרוב התרגשות. אני עצמי ניגשתי פעם בסוף השיעור לשאול אותו שאלה, ומרוב התרגשות המילים יצאו לי מהפה בצורה מאוד לא מסודרת. הרב לא הבין מה אני רוצה. למזלי, הרב ליכטנשטיין (חתנו של הרב סולוביצ'יק; י"ש) בדיוק עבר ואמר לרב 'מה שעזרא רוצה לשאול אותך הוא כך וכך'".

הרב סולוביצ'יק גם העביר לתלמידים את התחושה שהשאלות שעולות בשיעורים אינן בגדר התחכמות אינטלקטואלית גרידא: "כשלא הצלחנו לפתור שאלה מסוימת בשיעור, הוא בא למחרת ושאל אותנו: ישנתם טוב בלילה? כשאנשים אמרו שכן, הוא זעם: איך זה יכול להיות? יש קושיה חריפה שלא הצלחנו לפתור, אז איך אתם ישנים בלילה? אני, הוא אמר, לא הצלחתי לישון".

השיעורים הללו, מוסיף ביק, "הפכו לשם דבר בציבור התורני המשכיל. חלק מהבאים לא היו תלמידי הישיבה, אלא אנשים שהיו צמאים ללמדנות ברמה אינטלקטואלית גבוהה. לפני הרב סולוביצ'יק, אנשים שלמדו גם בישיבה וגם באוניברסיטה נהגו לומר: הלוואי שהשיעורים של הרב שלי יגיעו לרמת השיעורים של הפרופסור שלי. אצל הרב זה התהפך: תלמידים ששמעו אותו התחילו להגיד 'הלוואי שהשיעורים של הפרופסור שלי יגיעו לרמת השיעורים של הרב שלי".

בתו, ד"ר טובה ליכטנשטיין: "פה בישראל נהוג לדבר בשבח המקף שמחבר בין דת לציונות. אבא אמר שהוא שונא זהויות שמתוארות במקפים. אצלו לא היה שוויון בין חשיבות הדת לחשיבות הציונות, והיה ברור שהדת היא הערך העליון. הוא גם לא תלה בציונות שום ציפיות לגאולה משיחית"

הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, שבחול המועד פסח ימלאו שלושים שנה לפטירתו, היהלא רק אחד מתלמידי החכמים הגדולים במאה העשרים, אלא גם אחד המנהיגים החשובים ביותר של יהדות ארה"ב; האיש שטיפח בעשר אצבעות את האופציה הרעיונית המזוהה כיום כ"מודרן אורתודוקס": אנשים הנאמנים לתרי"ג מצוות, כמו גם ללימוד תורה במלוא מובן המילה, ועם זאת חיים לעומק גם את סביבתם המודרנית: לומדים באקדמיה (לו עצמו היה דוקטורט בפילוסופיה), עובדים במגוון מקצועות השוק החופשי, וגם צורכים תרבות פנאי מודרנית – קולנוע, תיאטרון, תקשורת; כמובן באופן זהיר ושמרני יותר מעמיתיהם החילונים או הלא־יהודים, אבל מקפידים שלא להתנזר מהטוב התרבותי והערכי שיש לעולם המודרני להציע.

ואם כל זה לא מספיק, הרב סולוביצ'יק גם היה אחד ההוגים היהודיים החשובים של המאה העשרים. הוא פיתח הגות יהודית אקזיסטנציאליסטית, כזו שאין בה בדל של מיסטיקה או עיסוק בעולם הבא ובאחרית הימים, אלא ממוקדת כולה בעולמו, ובעיקר בחובותיו, של האדם היהודי, כאן ועכשיו.

הביטוי המוחשי ביותר למעמדו בקרב האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב הוא האופן שבו הוא מכונה בפשטות "הרב", בה"א הידיעה, כפי שהרב קוק מכונה בחוגי הציונות הדתית בישראל. "זה כינוי שמתאים לאדם שמעצב תודעה של דור שלם, במקרה שלו אפילו כמה דורות", אומר נכדו, הרב מאיר ליכטנשטיין.

מבית בריסק לאוניברסיטת ברלין

פוטנציאל המנהיגות של הרב סולוביצ'יק ירד עימו לעולם כבר בעת הולדתו בעיירה פרוז'ני שבבלארוס ב־1903 (כך שהשנה היא גם שנת ה־120 להולדתו), לאחת המשפחות הרבניות המיוחסות ביותר ביהדות מזרח אירופה. אביו שכיהן אז כרב העיירה, ר' משה סולוביצ'י'ק, היה נכדו של ר' חיים מבריסק, מראשי ישיבת וולוז'ין, הישיבה החשובה והנודעת ביותר בעולם היהודי של אותם זמנים, ובעיקר מי שחידש את שיטת הלימוד האנליטית, הבריסקאית, שגם נכדו המשיך בה. ר' חיים היה בנו של הרב יוסף דב סולוביצ'יק הראשון, בעל "בית הלוי", אף הוא מראשי ישיבת וולוז'ין. ה"בית הלוי" כיהן בתפקיד הזה לצד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, שר' חיים היה נשוי לנכדתו.

כשהיה בן עשר קיבל אביו, הרב משה סולוביצ'יק, משרת רב בעיירה חסלביץ', והמשפחה עקרה לשם. בחסלביץ' הייתה קהילה חב"דית גדולה, וגם המלמד של סולוביצ'יק הצעיר היה חב"דניק. הרב זכר אותו לימים בגעגוע כאדם חם מאוד, אבל אימו לא אהבה את הרעיון שבנה לומד יותר תניא מאשר גמרא. היא הוציאה אותו מן ה"חדר", ומאז הוא למד בעיקר עם אביו. בגיל בר־מצווה הוא שלח לסבו ר' חיים מחברת עם חידושי תורה שכתב. הסבא התרשם מאוד וצפה לנכדו עתיד תורני מזהיר.

במקביל הוא קרא גם ספרות כללית, שאותה הכיר בעיקר דרך אימו. בגיל 22 נסע לברלין כדי ללמוד באוניברסיטה המקומית. הוא למד שם פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה ופסיכולוגיה, אבל התמקד בפילוסופיה. את עבודת הדוקטורט שלו הקדיש למשנתו של הפילוסוף היהודי־גרמני הרמן כהן, מי שהאמין שסגולת ישראל מחייבת את הישארותם של היהודים בגולה כדי שימשיכו להעניק מהשפעתם הברוכה לכל עמי העולם, ולא יתרכזו בארץ משלהם שבהכרח תהיה קטנה וחסרת חשיבות, מעין "אלבניה לחוף הים התיכון", כלשונו. רק אחרי שנים, בביוגרפיה שכתב עליו ראובן ציגלר, יתברר שסולוביצ'יק רצה לכתוב את הדוקטורט שלו על הרמב"ם, אבל לא הצליח למצוא לעצמו מנחה מתאים, ולכן נאלץ "להסתפק" בהרמן כהן.

באוניברסיטת ברלין התוודע סולוביצ'יק לסטודנט ידוע אחר: מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ'. השניים נעשו חברים קרובים, ופעם אף הציל הרב סולוביצ'יק את חברו ממבוכה גדולה. הרב שניאורסון השתכר בחג הפורים, וכנראה עורר מהומה קטנה ונלקח למעצר במשטרת ברלין. סולוביצ'יק מיהר לשחרר את חברו, ואף אמר לו שעכשיו בוודאי סלולה דרכו לתפקיד האדמו"ר של חב"ד, שהרי הפרק ההכרחי בביוגרפיה של כל אדמו"ר חב"די, פרק המאסר, כבר הושלם.

ב־1932 היגר הרב סולוביצ'יק לארה"ב, בעקבות שני הוריו שעקרו לשם כבר שנה קודם לכן. אביו, שהיה בעצמו תלמיד חכם גדול, הוזמן לכהן כראש ישיבת "רבנו יצחק אלחנן", בית המדרש להכשרת רבנים של הישיבה־יוניברסיטי. בניגוד להוריו שחיו בניו־יורק, הבן השתקע בבוסטון שבצפון מזרח ארה"ב. הוא כיהן שם כרב הקהילה האורתודוקסית, ולא בחל בעשייה ציבודית שמעמדה החברתי גבוה פחות, אך כזו שהייתה חשובה לקיום הקהילה.

פרופ' אבינועם רוזנק: "המהפכנות האדירה שלו התבטאה בכך שאחרי שאתה מבין את הקטגוריות שבהן ההלכה חושבת, אתה יכול להיות לגמרי חופשי ויצירתי בשימוש בהן. מבחינתו הוא לא היה מחויב לשום דבר שאמרו פרשני התלמוד ופוסקי ההלכה בדורות קודמים. הוא יכול לחשוב על הכול מחדש"

"מצב היהדות באמריקה באותה תקופה היה נורא", אומרת בתו, ד"ר טובה ליכטנשטיין. "לא היה חינוך יהודי רציני, ואפילו שמירת שבת הייתה אתגר שרבים לא עמדו בו. אז אבא הקים בבוסטון בית ספר יהודי ברמה גבוהה, שנקרא 'מיימונידס' וקיים עד היום, ושהלימודים בו היו מעורבים לבנים ובנות יחד. בבית הספר שלו הבנות והבנות למדו יחד גמרא, ויהדות בכלל, ברמה הגבוהה ביותר, הרבה לפני שבארץ התחילו לחלום על מדרשות לבנות". כאשר נשאל על כך נהג הרב סולוביצ'יק להשיב ש"לא רק שהדבר מותר, בימינו זוהי חובה מוחלטת. מן הראוי להכניס באורח דומה בנים ובנות אל ההיכלים הפנימיים של התורה שבעל פה".

הרב סולוביצ'יק לא הסתפק בכך, אלא טרח גם למען תנאיהם הסוציאליים של השוחטים, מתוך מחשבה ששחיטה ראויה איננה מסתכמת בקיום הלכות שחיטה אלא גם בדאגה של הקהילה לתנאי מחיה ראויים בעבור השוחטים. לימים ייצג הרב סולוביצ'יק את נושא הכשרות בעבור כלל יהודי ארה"ב. כאשר ברשויות המזון האמריקניות עלתה יוזמה לאסור בחוק את השחיטה היהודית משום שהיא אכזרית כלפי בעלי החיים, ביקשו כלל הזרמים היהודיים מהרב סולוביצ'יק לייצגם בדיון, מתוך הערכה שהצירוף בין הבנתו ההלכתית והיכולת הפילוסופית והרטורית שלו יסייעו לייצג את העמדה היהודית בצורה הטובה ביותר. ואכן, הרב סולוביצ'יק הצליח לשכנע את בעלי היוזמה להסיר את רוע הגזירה.

"איני יכול לקבל פקודות מאף אדם"

ב־1935 ביקר הרב סולוביצ'יק בארץ, ביקור יחיד בכל חייו (!). במהלך הביקור הזה הוא מסר שיעור בישיבת מרכז הרב, שאליו הגיעו גם כמה מוותיקי ישיבת וולוז'ין, ואפילו כמה תלמידים מישיבת "חברון". הרב משה צבי נריה, מבוגרי מרכז הרב, תיאר את השיעור הזה וכתב בין השאר: "זכרה של וולוז'ין קם וניצב לנגד עינינו במלוא יפעתו והודו". אותו ביקור של הרב סולוביצ'יק נעשה במסגרת מועמדותו לתפקיד הרב הראשי של תל־אביב, אבל בהצבעה נבחר בסופו של דבר הרב משה אביגדור עמיאל. הרב סולוביצ'יק לא חזר עוד לבקר בארץ, ואף סירב להתמודד לתפקיד הרב הראשי לישראל, גם כשסיעת המפד"ל הציעה לו זאת לאחר פטירת הרב הרצוג ב־1959.

גאולה כהן, בתפקידה כעיתונאית במעריב, פגשה את הרב סולוביצ'יק לריאיון נרחב בינואר 1965. בין השאר היא שאלה אותו כמובן על הימנעותו מביקורים בישראל. תחילה אמר לה: "את יודעת, יש שאלות שהן בבחינת תיקו (שאלות שהגמרא אינה משיבה עליהן ומותירה את הקושי על כנו; י"ש), וזו אחת מהן". אחר כך הוסיף שלא יכול היה לקבל על עצמו את תפקיד הרב הראשי, כיוון ש"רב ראשי במדינת ישראל הוא פקיד של הממשלה. אני איני יכול לקבל פקודות מאף אדם… רב בכלל אינו יכול להיות ממונה 'מטעם'. הוא רב מכוח התורה, והוא יכול להישמע רק לה". באותו ריאיון אמר גם שהוא דווקא מתכוון לבקר "בקרוב" בישראל, אבל הביקור הזה מעולם לא התרחש. ייתכן שגם בגלל מחלת אשתו, טוניה, ופטירתה כשנתיים לאחר מכן. אחרי הפטירה כבר היה הרב סולוביצ'יק עצוב ובודד מכדי לקיים ביקור כזה לבדו.

נכדו הרב מאיר ליכטנשטיין מעריך ש"בשנים הראשונות הוא לא הגיע לארץ כי היה די קשה להגיע לכאן. בשנות הארבעים הייתה מלחמה גדולה באירופה, ובשנות החמישים הוא כבר היה עסוק מאוד בעבודתו באמריקה. אני גם חושב שעצם העובדה שזו הפכה להיות שאלה מאוד מדוברת, רק העצימה את חששו מביקור כזה. אולי כבר פחד מעוצמת הציפיות, וגם ידע שביקור כזה יעורר התנגדויות בחוגים חרדיים אנטי־ציוניים (שביניהם בלטו גם כמה מבני משפחתו; י"ש). כשהוא נתן תרומה לנטורי קרתא, מתוך מחשבה שגם שם יש אנשים נזקקים, שאלו אותו איך הוא נותן להם, שהרי ברור שאם יבקר בארץ הם יפגינו נגדו. אז הוא הגיע למסקנה שביקור שלו בארץ לא יוכל להיות ביקור פרטי, והוא לא רצה את ההפגנות האלה. בהמשך, אחרי שאשתו נפטרה, באמת כבר היה לו קשה לערוך ביקור כזה".

בתו של הרב, טובה, אומרת שמעולם לא דיברה עם אביה על השאלה הזו. היא עצמה מעריכה ש"הוא היה אדם שצריך אתגרים ברמה גבוהה. הוא קיווה שתפקיד הרב של תל־אביב יהיה כזה, אבל זה לא ניתן לו. וכשהוצע לו תפקיד הרב הראשי לישראל, הוא כבר היה מספיק שנים בתחום כדי להבין שזו יותר עבודה אדמיניסטרטיבית שלא מתאימה למחנך ברמתו. הוא לא היה אדמיניסטרטור טוב, וחשב שייעודו הוא ללמד תורה. הוא לא היה מהציונים שבכל מקרה עולים לארץ 'כדי לבנות ולהיבנות'. הוא היה צריך שתהיה לו פה ישיבה רצינית, כדי שיוכל ללמד בה. מה גם שבאמריקה הייתה לו עבודה מאוד רצינית, לבנות שם את החיים הדתיים".

כדי להמחיש את עוצמת הפער בין עולמו של אביה לעולם הדתי בארץ, שגם הוא לא אִפשר לו למצוא את מקומו כאן, היא מספרת ש"התרגום הראשון לעברית של הספר 'איש האמונה הבודד' נעשה על ידי מוסד הרב קוק, ופורסם בלי רשותו של הרב. הם הורידו מהכותרת את המילה 'הבודד', כי חשבו שלא נאה שאיש אמונה יתואר כבודד. יותר מזה: אבא הקדיש את הספר לאימא. גם את ההקדשה הזו הם הורידו, כי מבחינתם לא נאה שרב יקדיש ספר לאישה, גם אם היא אשתו. רק אחרי הרבה שנים פרסמנו מהדורה מחודשת של הספר בהוצאת ידיעות, ושם החזרנו את הכותרת המקורית ואת ההקדשה לאימא".

סמכות ודעתנות

ב־1941 נפטר אביו של הרב סולוביצ'יק, ר' משה, ובנו ירש את מקומו בראשות ישיבת ר' יצחק אלחנן; את התפקיד הזה מילא במשך 44 שנים, עד מחלתו בשנת 1985. זו לא הייתה רק תחילתה של קריירה תורנית מפוארת כראש ישיבה, אלא גם של מנהיג ציבור מן השורה הראשונה. תוך שנים לא רבות הפך הרב סולוביצ'יק למנהיג בה"א הידיעה של האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב. בתו טובה אומרת שהוא למעשה "יצר את הזרם הזה במו ידיו. עד שהוא הופיע, האופציה הדתית בארה"ב נעה בין הזרם החרדי לזרם הקונסרבטיבי. לאנשים מודרנים, בוגרי אוניברסיטה, שרצו להיות רבנים, לא הייתה אופציה מלבד האופציה הקונסרבטיבית. אבא נלחם בזה בכל כוחו".

נכדו, הרב מאיר ליכטנשטיין: "אני חושב שעצם העובדה שזו הפכה לשאלה מאוד מדוברת, רק העצימה את חששו מביקור בישראל. אולי פחד מעוצמת הציפיות, וידע שביקור כזה יעורר התנגדויות בחוגים חרדיים אנטי־ציוניים. הוא הגיע למסקנה שביקור שלו בארץ לא יוכל להיות ביקור פרטי, והוא לא רצה את ההפגנות האלה"

מעמדו הרם בא לידי ביטוי בקשת התפקידים שמילא: נשיא כבוד של תנועת המזרחי בארה"ב, וממובילי הסתדרות הרבנים של אמריקה, מוסד שלדברי בתו "ממילא רוב החברים בו היו תלמידים שלו". היא מוסיפה שמנכ"ל הסתדרות הרבנים, הרב ישראל קלייוון, "לא היה עושה צעד בלי לדבר עם אבא לפחות שלוש־ארבע פעמים בשבוע. זה גזל ממנו זמן אבל הוא עשה זאת ברצון, כי החיים היהודיים היו חשובים לו מאוד". לא היה נושא, גדול או קטן, שלא עניין אותו: מסוגיות של אנטישמיות ומעמד הקהילה היהודית כולה, ועד קהילה קטנה שהתקשתה לארגן לעצמה בשר כשר. "היה לו מאוד חשוב שיכבדו את היהדות. הוא אמר 'לא אכפת לי שלא יאהבו אותנו, אבל שיכבדו אותנו ואת הזהות שלנו'", מספרת טובה ליכטנשטיין. הוא הוזמן ונענה לאירועים רבים שבהם ייצג את הקהילה היהודית ועמדותיה.

חלק ממקור סמכותו היו עמדותיו הדעתניות, החד־משמעיות. גאולה כהן, באותו ריאיון במעריב, תיארה את הסמכותיות הכריזמטית שלו כדבר שהשתקף כבר בחזותו החיצונית: "בחומרה הזאת שבפניו של הרב; חומרה של אדם העומד כאילו בכל רגע לפני ההכרעה של 'נעשה ונשמע'… בקומתו הזקופה, שנדמה שגם כשהיא מתכופפת, היא מתכופפת זקוף; בעיניים האלה שמסתכלות החוצה, אבל מקשיבות פנימה – דימיתי להבין איך יכול היה עם ישראל להתהלך בין הגויים ועם זאת להלוך כנגדם".

נראה שהרב סולוביצ'יק הבין היטב שדווקא עמדה המבקשת לשלב בין השתלבות אזרחית בכל תפקיד ראוי בחברה האמריקנית ובין הימנעות מפני כל רפיסות ופשרנות דתית, מחייבת הקפדה יתירה בפרטי המותר והאסור. לפי נכדו, מאיר, "בניגוד להרבה רבנים, שהדרך שלהם להתמודד עם העולם המודרני היא סוג של אפולוגטיקה וניסיון 'להתאים' את ההלכה לחיים המודרניים – אצלו לא היה שמץ של אפולוגטיקה. הוא ידע שההלכה מאפשרת חיים בכל תקופה, גם בתקופה המודרנית, ולא הייתה לו שום כוונה להתפשר בסוגיות הלכתיות כדי להתאים את ההלכה למודרנה".

כך, למשל, הוא תקף בחריפות את חבריו בהסתדרות הרבנים, כשאלה תכננו לארגן תפילה מיוחדת לכבוד 200 שנות עצמאות אמריקנית. "הוא אמר להם 'זה לא יהודי! זה כמו הפרוטסטנטים!'", נזכרת בתו טובה. הוא גם התנגד בתוקף לכל דיאלוג יהודי־נוצרי, זכר לעוינות שהפגינו נוצרים באלפיים שנות גלות יהודית באירופה, עוינות שהוא הכיר היטב עוד מילדותו.

להבדיל, גישתו הדעתנית ולעיתים בלתי מתפשרת באה לידי ביטוי גם במישור הפנים־יהודי. כאשר פנה אליו אדם שבית הכנסת היחיד שאליו הוא יכול להגיע בראש השנה הוא קונסרבטיבי, הוא כתב לו באופן חד־משמעי שאין להיכנס ולהתפלל שם, גם אם המשמעות תהיה החמצת מצוות תקיעת שופר. "התפיסה שלו הייתה חד־משמעית – שיתוף פעולה עם כל הזרמים היהודיים בכל מה שנוגע לצרכים של הקהילה כולה מול החברה החיצונית, אבל שום לגיטימציה מבחינה דתית פנימית", מסבירה בתו.

פילוסוף של ההלכה

הרב סולוביצ'יק נודע כאמור גם כהוגה יהודי חשוב. בהקשר הזה ראוי להקדים תחילה את אמירתו העקרונית של פרופ' אבינועם רוזנק, חוקר מחשבת ישראל שעסק רבות גם בהגותו של הרב סולוביצ'יק: "אנשי מחשבת ישראל אינם פילוסופים. הפילוסוף מתעניין בחקר האמת באשר היא, ולא אמורות להיות לו הנחות מוקדמות באשר אליה. אנשי מחשבת ישראל פועלים בתוך הפרדיגמה של היהדות המסורתית, ומכאן שבהחלט יש להם הנחות מוקדמות לגבי גבולות 'האמת'. למעשה, הם יותר מחנכים מאשר פילוסופים".

כמי שהושפע עמוקות מהתפיסה הפילוסופית האקזיסטנציאלית, מה שהעסיק את הגותו של סולוביצ'יק לא היה הקולקטיב היהודי; בכך עסק כאיש ציבור. כהוגה, הוא התעניין בעיקר ביחיד היהודי ובמה שאמור לאפיין אותו. הוא עסק בכך בעיקר בשתי מסות מפורסמות שלו, "איש ההלכה" ו"איש האמונה הבודד". אגב, אלה שתיים מתוך שלוש מסות בלבד שפרסם בעצמו בכל ימי חייו. כפרפקציוניסט קיצוני התקשה לפרסם דברים שלא היה שלם איתם לחלוטין. את רוב כתביו, כמו שיעורים ודרשות פומביות שנשא, פרסמו בני משפחתו ותלמידיו, ורובם יצאו לאור אחרי מותו.

רוזנק אומר שב"איש ההלכה" באה לידי ביטוי תמציתי מכלול תפיסתו היהודית של סולוביצ'יק. "בדרך כלל, כשאנשים מנסים לחבר בין העולם היהודי והכללי, הם מתייחסים לשאלות של תוכן, כמו איך מחברים בין מעמד האישה בהלכה למעמדה בעולם המודרני. הרב סולוביצ'יק התנגד התנגדות מוחלטת למהלך הזה, שמבחינתו הוא מדרון חלקלק שייגמר בצורה נוראה. מבחינתו, התוכן היהודי לא נתון למיקוח. מה שהוא רצה זה לבאר את הכלים ההלכתיים באמצעות המושגיים המודרניים של הפילוסופיה, וכך להפוך אותה לפחות אנכרוניסטית ויותר נגישה וקבילה. איש ההלכה חושב אך ורק בקטגוריות הלכתיות, אבל הקטגוריות האלה ניתנות לביאור ולהמשגה באמצעות הכלים הפילוסופיים.

"מצד שני, המהפכנות האדירה שלו התבטאה בכך שאחרי שאתה מבין את הקטגוריות שבהן ההלכה חושבת, אתה יכול להיות לגמרי חופשי ויצירתי בשימוש בהן. מבחינתו הוא לא היה מחויב לשום דבר שאמרו פרשני התלמוד ופוסקי ההלכה, גם הגדולים ביותר, בדורות קודמים. הוא יכול לחשוב על הכול מחדש, ובלבד שהוא נאמן לקטגוריות ההלכתיות. את האוטונומיה שקאנט מעמיד כתנאי לכל חשיבה פילוסופית, הרב סולוביצ'יק לא העמיד כלפי תכני ההלכה. אלה ניתנו מידי שמיים, והם תקפים ועומדים לעולם. אבל האוטונומיה של האדם מתבטאת ביכולת להשתמש בכלים האלה כהבנתו. זו עוצמת החופש והיצירתיות שבתפיסה שלו. הוא אפילו לא חשב שהוא מחויב לדברים שהוא עצמו אמר כמה שנים קודם. כאשר בנו חיים (פרופ' חיים סולוביצ'יק, מרצה להיסטוריה יהודית באוניברסיטה העברית ובישיבה יוניברסיטי; י"ש) אמר לו פעם, כשהתקשו בפענוח סוגיה מסוימת, 'בוא נסתכל במחברות שלך מלפני כמה שנים' – הוא היה מזועזע. אני לא צריך לומר עכשיו מה שחשבתי קודם, אלא איך אני מבין עכשיו את הסוגיה".

בעיני רוזנק, "יש הרבה דמיון בין הרב סולוביצ'יק לאהרן ברק. זה לא רק שאצל שניהם 'הכל שפיט' או 'הכל הלכה', אלא ששניהם כל כך העמיקו להבין את הקטגוריות הפנימיות של העולמות שבהם עסקו, עד שחשו עצמם חופשיים ופטורים מהמחויבות לארון הספרים שאומר להם מה לעשות בפועל".

לעומת רוזנק, הבת טובה מרחיבה את הדיבור על המסה "איש האמונה הבודד". הרב סולוביצ'יק מנגיד שם בין שני סוגי האדם הבאים לידי ביטוי בשני סיפורי הבריאה, של פרק א' ופרק ב' בבראשית. במונחיו, הפרק הראשון משרטט את דמותו של "איש ההדר", האיש שנועד לשלוט בעולם ולכבוש אותו, תיאור שבימינו היה מתאים לאיש המדע והטכנולוגיה. לעומתו, האדם המתואר בפרק ב' הוא אדם שנברא לבדו, וכדי שלא יהיה לבד עליו לשלם מחיר עצמי ולהסכים לבריאת האשה מצלעו שלו (לעומת פרק א', שבו מתוארת בריאת זכר ונקבה מלכתחילה). הוא גם לא נועד לשלוט בעולם, אלא דווקא לטפח אותו; "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", בלשון הכתוב.

טובה: "מה שהעסיק אותו הכי הרבה היו שאלות הסבל, הקורבן, הבדידות, שבאות לידי ביטוי במסה הזו. הרבה אנשים לא הבינו למה הוא מכנה את איש האמונה 'בודד'. הם חשבו שהוא מדבר על בדידות חברתית, אבל הוא התכוון לבדידות קיומית. האדם המאמין דבק בישות שלעולם לא יוכל לתקשר איתה, וזה מה שעושה אותו כל כך בודד. הוא בוודאי לא קיבל את הפתרונות של המיסטיקנים, שהתכחשו לפער האינסופי הזה וניסו 'לדלג' מעליו". עם זאת, צריך לומר שגם לפי הרב סולוביצ'יק, נחמתו של איש האמונה מבדידותו היא שותפותו ב"קהילת הברית", חברה שלמה של אנשים השותפים כמותו לערגה האינסופית והלא ממומשת לא־לוהים.

מאגודת ישראל למזרחי

סבו של הרב סולוביצ'יק, ר' חיים מבריסק, נודע בהתנגדותו התקיפה לציונות. גם דודו הרב יצחק זאב (ר' וולוולה) מבריסק, שעלה לארץ, נודע בין הקנאים האנטי־ציונים בירושלים. בראשית דרכו בארה"ב, גם הרב סולוביצ'יק עצמו לא היה שותף להשקפת העולם הציונית. להפך; הוא נמנה עם חברי ההנהגה של אגודת ישראל, ואף ישב במועצת גדולי התורה שלה בארה"ב.

אבל החיבור בין השואה להקמת המדינה שינה את דעתו. הוא הגיע למסקנה שהקמת בית יהודי ריבוני לעם היהודי, בוודאי אחרי השואה, היא לא רק צורך חיוני אלא בגדר ביטוי ברור של יד ה' בהיסטוריה, ביטוי שאין להתכחש לו. הוא עזב אפוא את אגודת ישראל והצטרף לתנועת "המזרחי" האמריקנית, שבה כיהן כאמור כנשיא כבוד. המהפך הזה עורר דרמה לא קטנה בחוגים החרדיים בארה"ב: לא בכל יום גדול תורה במעמדו של הרב סולוביצ'יק חוצה את הקווים ועובר מן המחנה החרדי לזה של הציונות הדתית. הציונות הדתית, מנגד, חגגה כמובן את הצטרפותו לשורותיה.

ביום העצמאות השמיני למדינת ישראל, ב־1956, הוזמן הרב לנאום בחגיגה שערכה תנועת המזרחי. נאומו הפך לימים למסה המפורסמת בשם "קול דודי דופק". בכישרון תיאור דרמטי, שאפיין את כל כתיבתו, הציג הרב סולוביצ'יק את המהפך שחוללה הציונות, ובעיקר הקמת המדינה, בחיי העם היהודי:

"לפני שמונה שנים, בעצם ליל בלהות מלא זוועות מיידאנק, טרבלינקה ובוכנוואלד, בליל של תאי גז וכבשנים, בליל של הסתר פנים מוחלט, בליל שלטון שטן הספקות והשמד, אשר רצה לסחוב את הרעיה מביתה לכנסייה הנוצרית; בליל חיפושים בלי הרף ובקשת הדוד – בליל זה גופו צף ועלה הדוד. האל המסתתר בשפריר חביון הופיע פתאום והתחיל לדפוק בפתח אוהלה של הרעיה הסחופה והדוויה, שהתהפכה על משכבה מתוך פרפורים וייסורי גיהנום. עקב ההכאות והדפיקות בפתח הרעיה עטופת האבל, נולדה מדינת ישראל".

ברוח מגילת שיר השירים, שבה מתואר מאהב הדופק על דלתה של אהובתו אך זו מתמהמהת לפתוח, ועד שפתחה הוא כבר נעלם – מתאר הרב סולוביצ'יק במסתו שש דפיקות שדפקה השכינה על דלתו של עם ישראל באמצעות הציונות: נס התלכדות הקהילה הבינלאומית, כולל היריבות המושבעות ארה"ב ובריה"מ, לתמיכה בעצם הקמת המדינה; נס ניצחונו של צה"ל במלחמת העצמאות; ביטול התפיסה התיאולוגית הנוצרית, שגרסה שעצם גלותו של עם ישראל מוכיחה שהאל נטש את עמו והעביר את אהבתו למאמיני הנצרות; האטה בתהליך ההתבוללות, בעקבות הגאווה היהודית במדינה; היכולת הריבונית לעמוד על דם היהודים, שלא יהיה עוד הפקר; והיתר העלייה החופשית לישראל, שיוכל להציל בעתיד את חייו של כל יהודי נרדף. הוא הזהיר אפוא את העם היהודי שלא ינהג כאותה אהובה המתמהמהת לענות לאהובה הדופק בדלת, ומחמיצה את השעה.

ויחד עם זאת, אומרת בתו טובה, הציונות של הרב סולוביצ'יק הייתה שונה מאוד מן הציונות הדתית המקובלת בישראל: "פה נהוג לדבר בשבח המקף שמחבר בין דת לציונות, בין דתי ללאומי. אבא אמר שהוא שונא זהויות שמתוארות במקפים, כי הן יוצרות כביכול שוויון ערך בין שני הערכים שהן מתארות. בפועל, בציונות הדתית בארץ, הלאומיות ולפעמים גם הלאומנות, לרוב יותר חשובות מהדת. אצל אבא לא היה שוויון בין חשיבות הדת לחשיבות הציונות, והיה ברור שהדת היא הערך העליון. יותר מזה, הוא גם לא תלה בציונות שום ציפיות להביא בסופה את הגאולה המשיחית שעליה ניבאו נביאי ישראל, ציפייה שמאוד רווחת בציונות הדתית בישראל. מבחינתו, לציונות הייתה חשיבות פרקטית בהצלת עם ישראל. זה מספיק חשוב כשלעצמו, אבל הוא לא ראה בה את 'ראשית צמיחת גאולתנו'. אולי בגלל זה אני מתרשמת שהעוצמה הדתית של המודרן אורתודוקס בארה"ב, הן בלימוד תורה והן בשמירת מצוות, גדולה יותר מזו של הציונות הדתית בארץ".

אגב, בהקשר זה נדמה שעצם הכינוי השונה מבטא את ההבדל. מה שבארץ מכונה ציונות דתית, בארה"ב מכונה אורתודוקסיה מודרנית. כלומר: בשעה שבארץ מדגישים את היסוד הלאומי־ציוני של הזהות, ואת המתח והאיזון בינו ובין היסוד הדתי, בארה"ב מדגישים את המתח והאיזון בין הצד הדתי והחיים המודרניים.

יראה ואהבה

"אבא היה אדם בלתי רגיל, וממילא גם אבא בלתי רגיל", זוכרת בתו, טובה. "כשהלכתי איתו ברחוב, הוא בדרך כלל לא היה מדבר איתי כמו אבא רגיל שמראה לבת שלו חתולה או פרח יפה, אלא עסוק במחשבות שלו. רק אחרי הרבה שנים הבנתי שבכל הזמנים האלה הוא חשב על השיעורים שלימד או על הדרשות שהיה צריך לתת. תמיד עסוק בדברי תורה".

גם את הקשר הרגשי עם סביבתו, טווה אביה בעיקר דרך הלימוד. כדי להמחיש זאת היא מספרת סיפור שחוותה בהקשר אחר: "נסעתי פעם באוטובוס בירושלים, ופתאום עלה יהודי שזיהה שמכר שלו נמצא באוטובוס. הוא ניגש לאותו אדם ואמר לו: 'מוישה, כל כך הרבה זמן לא נפגשנו, איזו סוגיה אתה לומד עכשיו? אמרתי לעצמי: הו, זה ליטווק". ברוח זו, היא אומרת, "הדבר הכי עמוק מבחינה רגשית שאבא עשה איתנו זה פשוט ללמוד איתנו, עם שלושתנו (טובה ושני אחיה, פרופ' חיים סולוביצ'יק וד"ר עטרה טברסקי, שנפטרה לפני כחודש וחצי בלבד; י"ש). זה כמו אבא שיש לו חנות ממתקים, והמתנה הכי יפה מבחינתו זה לאפשר לילד לשבת יחד איתו בחנות וגם ליהנות מהממתקים שיש בה.

"אבא לא היה הורה אמריקני, שרוצה להיות חבר של הילדים שלו. הוא היה יותר בסגנון האירופי הישן; הורה שרוצה להיות אב, ולגדל את הילדים שלו (מלשון 'להביא אותם לגדולה'; י"ש). הוא היה אבא בהחלט תובעני. צריך היה להיות מאוד רציני בשיחות, להצטיין בלימודים, גם בלימודים הכלליים. אחי ואחותי השיגו דוקטורט בשלב מוקדם יחסיתשל חייהם. אני נחשבתי קצת 'כבשה שחורה', כי הלכתי לעבודה סוציאלית, תחום שבו לא היו אז בכלל לימודי דוקטורט. אבל במשך השנים השלמתי גם את זה".

ועם כל זה, היא מתארת אב שהיו בו גם צדדים משפחתיים מאוד: "בשלב מסוים ההורים שלי קנו בית קיץ, ובכל שנה היינו נוסעים לשם למשך חודש ומבלים בטיולים. זה היה כיף גדול. הסגנון האירופי גם גרם לכך שהחיים שלנו היו מאוד משפחתיים, לא כמו במשפחות אמריקניות שנפגשות בחג ההודיה או בחג המולד. אצלנו, לצד המשפחה הגרעינית גרו באותה שכונה גם חלק מהדודים שלי, והסבתא, אימא של אימא, בכלל גרה איתנו. זו הייתה מעין חמולה".

לדבריה, גם התלמידים שראו את יחסיהם עם הרב בעיקר מזווית של הערצה ויראה, גילו במשך השנים שהייתה שם גם הרבה אהבה: "כשחזרנו מבוסטון, מהשבעה על אבא, חיכה לנו ליד דלת הבית הרב ביק. הוא אמר לנו: כל השנים חשבתי שפחדתי מהרב, עכשיו אני מבין שגם אהבתי אותו". הרב ביק עצמו אומר לנו: "רק הרבה שנים אחרי שהפסקתי ללמוד אצלו הבנתי את האהבה שלי ושל הרבה תלמידים אחרים אליו. לא היה בינינו קשר מיוחד, אבל כששמעתי על פטירתו פרצתי בבכי מר דקות ארוכות. שמעתי גם על הרבה תלמידים אחרים שישבו על הרצפה ובכו".

במכתב לאחד מחבריו כתב הרב סולוביצ'יק עצמו על השניות שחש באישיותו, בין הרגש והשכל: "המוח והלב מתרוצצים. המחבר מודה בשניהם… יאמין לי ידידי כי פילוג כזה של מחשבה ורגש ירד גם לאישיותי. ולפעמים הנני נוטה להאזין להמיית ליבי. נימה של חסידות גנוזה בו".

גם בתו אומרת ש"לצד הליטאיות המאוד אנליטית ורציונלית, הייתה באבא גם נשמה חמה. אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה 'נשמה חסידית', הרי אני עצמי ליטאית, אבל זו בהחלט הייתה נשמה חמה. היא באה לידי ביטוי מיוחד במסות ובדרשות שלו, שיש בהן הרבה תיאורים רגשיים: אם זה הדמויות שהוא תיאר בהספדים שלו, או תיאור עוצמתי של חוויית השקיעה של יום כיפור ב'איש ההלכה'".

רגישותו של הרב סולוביצ'יק הופגנה בעוצמה אחרי מות אשתו האהובה טוניה, ב־1967. "איש ההלכה" התאבל על אשתו במונחים החורגים לגמרי מן התביעות ההלכתיות. טובה: "הוא היה עולה לקברה לעיתים קרובות, ואמר לנו שקשה לו להאמין שהיא מתה, אז כך הוא מוודא שזה באמת נכון. בשלב מסוים זה כבר נראה לנו מוגזם".

השפעת האבל ניכרה בכל אורחותיו של הרב. הוא התרכך מאוד, כלפי בני משפחה ותלמידים גם יחד. הנכד, מאיר, נסע בכל קיץ של שנות התיכון שלו ללמוד עם סבו, וגם הוקפץ כיתה, כמו כל אחיו, כדי שיבלה עם הסבא שנה שלמה לפני הצטרפותו לישיבת ההסדר. "הוא בהחלט היה תובעני גם אז, אבל אמרו לי שזה היה מאוד מרוכך לעומת השנים שעברו. בשבת, למשל, הוא נהג לשאול אותי אם אני רוצה ללמוד איתו לפני או אחרי המנוחה. כשאימא שלי שמעה את זה, היא לא האמינה. בילדותה לא היה בכלל דבר כזה מנוחה בשבת. כל הזמן היה אמור להיות מוקדש ללימוד".

גם הרב ביק מדבר באופן דומה: "כמה שהוא היה תובעני בשנים שלמדתי אצלו, אמרו לי שזה כלום לעומת השנים הקודמות, לפני מות אשתו. גם עליי הוא צעק פעם כששאלתי איזו שאלה מטופשת. אבל אחר כך הוא כנראה הרגיש צער על הצעקה שלו, ובהמשך אותו שיעור, ובעצם גם מאותו יום והלאה, הוא היה נורא נחמד אלי. אני זוכר שיעור שבו השתתף גם בנו, חיים סולוביצ'יק. מישהו השמיע סברה, והרב אמר עליה 'מעניין'. אחרי השיעור חיים אמר שמזמן הוא לא שמע מאביו כל כך הרבה אמירות 'מעניין', שבעצם הכוונה שלהן הייתה: 'מה שאתה אומר לא שווה כלום, אבל אני לא ארד עליך'".

עליית התלמידים

הסופר חיים באר העריך פעם שפני הציונות הדתית, וממילא כל ההיסטוריה הישראלית, היו עשויות להשתנות אילו עלה הרב סולוביצ'יק לארץ והיה יוצר כאן מוקד משיכה תורני חלופי לזה של תלמידי הרב קוק וישיבת מרכז הרב. כרגיל בהיסטוריה קשה כמובן לדעת מה היה קורה "אילו", שהרי המציאות מורכבת ממשתנים רבים. ייתכן שהציונות הדתית הייתה פונה בכל מקרה לכיוון הקוקיסטי והלאומי, בעקבות רגשי הנחיתות כלפי הציונות החילונית. ואולם רוזנק נוטה להסכים עם באר: "אילו הרב סולוביצ'יק היה עולה לארץ, ובמיוחד אם היה מתמנה לרב ראשי, ייתכן שהרבה דברים במדינה היו שונים. דמות כריזמטית כמותו הייתה יכולה להשפיע רבות".

בהקשר זה יש לציין כי אומנם בחייו ההיכרות עם דמותו של הרב סולוביצ'יק בישראל הייתה מצומצמת באופן יחסי, אך בעשורים שחלפו מאז מותו, עלייתם לארץ של רבים מתלמידיו והתפקידים התורניים והציבוריים שהם ממלאים כאן, גרמו לכך שכיום הגותו נפוצה מאוד גם בישראל. בתו אפילו מספרת ש"הספרים שהוצאנו בשנים האחרונות נמכרו טוב יותר בישראל מאשר בארה"ב".

בכל מקרה, צריך לזכור שלוּ עלה הרב סולוביצ'יק לארץ הוא לא היה חי בארה"ב, וממילא המפעל האדיר שהקים שם לא יכול היה להתקיים. כך שגם אם לא ברור מה הייתה יכולה להיות תרומתו בארץ, ברור שמפעל האורתודוקסיה המודרנית שהקים בארה"ב לא היה מתפתח בעוצמה כזו. ואולי עצם השאלה היא הסימן המובהק ביותר לגדולתו וחשיבותו. שהלא מעטים האנשים שאפשר לטפח סביבם אפילו הנחה היפותטית על כך שעצם ישיבתם במקום כזה או אחר הייתה משנה לחלוטין את ההיסטוריה של אותו מקום.