רב, גדול דור, מנהיג – אלה רק חלק מהמונחים שרבים בוחרים לתאר באמצעותם את דמותו של הרב יוסף דוב סולוביצ'יק זצ"ל. ואולם לנו תלמידיו, אשר זכינו ללמוד ולחיות באורו, נתגלה גם המלמד והסבא.
כסטודנט צעיר בשנות השמונים זכיתי להיות אחד ממשמשיו של הרב ולהתגורר בדירתו בניו־יורק, שבה שהה ימים אחדים בשבוע כדי ללמד בישיבה יוניברסיטי. ראיתי במו עיניי כיצד שׂרה לא פעם עם בדידותו, בדידות השמורה לתלמידי חכמים אשר בוחרים לחרוג מגבולות העולם והמסורת שאליהם נולדו ולפרוץ דרך חדשה בעולמה של תורה. צפיתי בו מתמודד עם אותם רגעים, חוצב לו נתיב משלו, גם כאשר חרג ממסורת משפחתו שהוא חש מחויב כלפיה מאוד, וגם כשהדבר לא התיישב עם דעתם של גדולי הדור בני הזמן – הכול מתוך אמונה שזהו הדבר הנכון לעשותו.
לרגל יום השנה השלושים להסתלקותו ברצוני לספק הצצה אל אותם רגעים שבהם התגלתה מסירותו המוחלטת לאמת, ולתאר את דמות המורה שהוא היה התגלמותה. היבטים אלה היו הבסיס למורשתו והופכים אותה רלוונטית במיוחד בימים אלה. הדוגמאות רבות, ומפני קוצר היריעה אסתפק בכמה מהן.
חברו הטוב ביותר
הבהירות, הכריזמה, הלהט והיושר האינטלקטואלי של הרב גרמו לשיעורו היומי למשוך אליו סוגים רבים של לומדים ומלומָדים. תלמידי רבנות צעירים לצד ראשי ישיבות ותיקים, כולם כרו אוזן לבל יאבדו מילה. תלמידי חכמים מכל הגוונים הגיעו ללמוד מהמורה הדגול הזה. בחדר 401 על שם פורסט בישיבה יוניברסיטי, התוודענו מקרוב לאישיותו, ללשונו ולאופיו של חברו הטוב ביותר של הרב: הרמב"ם. שכן אף שפילוסופיית היהדות של הרב התנסחה לא פעם בעזרת מושגים של קאנט, הגל, קירקגור והרמן כהן, היא הושתתה על ערכיו של הרמב"ם.
בשיעורו של הרב לא הייתה כל חשיבות לגילו של תלמיד, לניסיונו או לשם המשפחה שלו; רק האמת נחשבה. וכך קרה גם קרה שהרב דחה סברה של תלמיד חכם ותיק מפני הצעה של תלמיד צעיר. לא אשכח כיצד בסופו של שיעור בן שעתיים וחצי השיב הרב לשאלות, ולאחר שענה לכל שאלה בבהירות ובדייקנות ומשהתפזרו הנוכחים, ביקש ממני לקרוא לאחד השואלים, בחור צעיר, ואמר לו: "אתה צדקת ואני טעיתי, מחר נשוב ונלמד את הנושא על פי השאלה שהעלית".
לאווירה זו שהוא השרה עלינו תלמידיו, הצטרפה הרגשה מוחשית כאילו החכמים נמצאים עימנו בחדר כאשר הרב הציג מחלוקת בין אמוראים או ראשונים. בשיעוריו הרגישו רבים מאיתנו שהם פוגשים את רש"י, את רבנו תם, את הרשב"א, הרי"ף, הראב"ד, הרמב"ן וכמובן את הרמב"ם.
הרב סולוביצ'יק עמד על כך שבישיבה התיכונית מיימונידס (רמב"ם) שהקים בבוסטון עם אשתו טוניה, הבנים והבנות ילמדו תורה שבעל פה, שכן ההיכלות הפנימיים של התורה צריכים להיות פתוחים לליבן ולשכלן של נשים. הרב חש שלא ייתכן שבשעה שנשים יהודיות דתיות יכולות להגיע למדרגות הגבוהות ביותר בכל תחומי הידע והקריירה, רק השקלא־וטריא התלמודי יהיה חתום בפניהן. הוא קיווה כי נשים תלמדנה במוסדות חדשים שיאפשרו לים התלמוד להיות חלק מ"תורת אמך", וחלם שהן תוכלנה לעסוק בהוויות אביי ורבא, רבינא ורב אשי, רבנו תם, הראב"ד והרמב"ם. הוא גרס שהדרך הטובה ביותר לערוֹב להמשכיותה של מסורת ההלכה היא לצרף את הנשים אל נושאי התורה שבעל פה ומנחיליה.
כחלק ממאמציו להפוך חלום זה למציאות, בשנת 1977 נשא הרב הרצאה בתלמוד בבית המדרש של ישיבה יוניברסיטי לנשים, סטרן קולג' בניו־יורק. לימים סיפר לי שעשה זאת בעצמו כדי שאיש לא יטען שלימודי הגמרא שם הושקו שלא על דעתו. במעשהו זה הדגיש הרב את חשיבות לימוד התלמוד על ידי נשים, ומחויבותו למפעל זה הניבה פירות מתוקים שאנו זוכים לקטוף. כ־45 שנים אחרי אותה התחלה, נשים בישראל לומדות תלמוד ברמה הגבוהה ביותר במדרשת אור תורה לינדנבאום ובכולל דעה הפועל במסגרתה, במדרשת נשמת ובמגדל עוז, ב"מתן" וב"דרישה" – מוסדות שאת כולם הקימו וקיימו תלמידיו ותלמידותיו של הרב סולוביצ'יק, שנשאו את מורשתו בכל אשר הלכו. מה שהרב התחיל במוסדות החינוך שהוא היה מעורב בהם, נעשה כיום כמעט לנורמה: נשים לומדות גמרא ברצינות.
רגשות האשמה של יהדות ארה"ב
אף שהרב דבק במנהגי משפחתו, הוא חרג מן המסורת הזו בכל הקשור לציונות ולמדינת ישראל. משפחת סולוביצ'יק זוהתה עם חוגים אנטי־ציוניים. אולם נאמן לדרכו, כבר בעיצומן של שנות השואה, ב־1943, הצטרף הרב לתנועה הציונית־דתית "המזרחי", וב־1946 מונה לנשיא הכבוד שלה בארה"ב. בסדרת "ארבע הדרשות" שנשא בכינוסי המזרחי בשנים 1962–1967, גולל את משנתו הציונית־דתית בעמקות, ובייחוד הרבה לעסוק באחריותה של יהדות התפוצות כלפי המפעל הציוני.
נאומו הידוע ביותר ברוח הציונות הדתית נישא ביום העצמאות תשט"ז, 1956, כאשר השואה ומלחמת השחרור היו עדיין זיכרון טרי. באותם ימים נחסמה תעלת סואץ בפני ישראל, ורוחות מלחמה נשבו באזור נוכח שאיפות ההתעצמות של נאצר. הרב, דוברה של הציונות בגולה, שלא אחת נתבקש בידי ממשלת ישראל לבוא בדברים בשמה עם מנהיגים מדתות אחרות, ידע שבימי סכנה אלה ליהודי ארץ ישראל, אסור ליהדות ארה"ב לחזור על הטעות שעשתה בעבר, כאשר לנוכח השואה באירופה תקפה אותה חירשות־אילמוּת. רגש האשמה הקולקטיבי על רפיון הידיים בשנות השואה רבץ על הרב בהיכנסו לאודיטוריום למפורט בישיבה יוניברסיטי, מול אלפיים איש שהמתינו למוצא פיו. הוא נשא ביידיש את דרשתו המפורסמת "קול דודי דופק", והשתמש באותם פסוקי שיר השירים שרבי יהודה הלוי השתמש בהם בדבריו בספר הכוזרי על אטימותו של עם ישראל בימי שיבת ציון. הוא חש שהדברים חוזרים על עצמם. השפעת דבריו הייתה רבה, והעלייה הגדולה ביותר מצפון אמריקה לישראל הייתה זו של תלמידיו ומשפחותיהם.
אחד הרגעים שבהם הבנתי עד כמה ארוכה ואמיצה הייתה הדרך שעשה הרב ממסורת הניכור לציונות אשר לה היה עד בילדותו, היה כשהוא סיפר לי על שיחת רעים בינו ובין ראש הממשלה דאז מנחם בגין. בשיחתם סיפר בגין שאביו היה הגבאי ושומר המפתחות של בית הכנסת שסבו של הרב סולוביצ'יק, רבי חיים, היה רבו. ערב אחד פתח בגין האב את שערי בית הכנסת בפני הספד לזכרו של תיאודור הרצל, בלי לשאול את רשותו של ר' חיים, משום שידע שהלה לא יתיר זאת. ראש הממשלה העיר בבדיחוּת על כך שנכדו של אותו רב אנטי־ציוני קפדן נעשה למנהיג ציוני דתי בולט. הרב סולוביצ'יק חייך והזכיר מצידו כי אחרי אותו ערב לקח ר' חיים את המפתחות מהגבאי, ושלל ממנו לצמיתות את האפשרות לפתוח את בית הכנסת כרצונו.
ידידות עמוקה למרות הפערים
באותם זמנים, הרב שבע מרורים על התעקשותו לדבוק בדרכו ואמונותיו. אחת הדוגמאות לכך היא יחסיו עם עמיתו וחברו רבי אהרן קוטלר, ראש ישיבת לייקווד. שניהם עמלו על בניית ישיבות ובתי ספר יהודיים ברחבי צפון אמריקה, והשתתפו באירועי גיוס כספים מטעם ארגון "תורה ומסורה", בפרט ערבי "מלווה־מלכה" במוצאי שבתות. ברבים מאירועים אלה, הנואם־האורח והאטרקציה היה הרב סולוביצ'יק. עשרות שנים של פעילות משותפת חישלו קשר אישי קרוב בין השניים, ורעוּת זו הייתה מפורסמת לכול. ובכל זאת, כאשר הרב קוטלר נפטר והרב סולוביצ'יק הגיע להלוויה עם הספד שהכין, לא התאפשר לו לשאת אותו – וזאת בגלל הטפתו ללימוד גמרא לנשים ומפני שהיה נשיא המזרחי. בשנים שלאחר מכן דמותו של הרב אף נמחקה, באמצעות כתמי צבע, מהתמונות של אותם ערבי מלווה־מלכה.
לצד מי שהפנו עורף לרב בשל דרכו, היו גם גדולי תורה חרדיים שלמרות ההבדלים והפערים חלקו עימו חברות מיוחדת. בהם היו הפוסק הנודע רבי משה פיינשטיין, ראש ישיבת "נר ישראל" הרב יעקב יצחק רודרמן, והרבי מלובביץ'. בכל פעם שפורסם בחב"ד ספר חדש, היה הרבי משגר שני שליחים למעונו של הרב בישיבה יוניברסיטי, לרוב עם הקדשה אישית חמה. הרב פיינשטיין והרב רודרמן היו משוחחים עם הרב בטלפון לפני כל חג. פעמים רבות ביקש ממני הרב להתקשר לביתו של ר' משה לקראת החג, כדי שהם יוכלו לשוחח ולהרבות באיחולים.
עומקה של אותה חברות התגלה לי בשנת תשמ"ו, כאשר ר' משה פיינשטיין נפטר. היה זה בתענית אסתר, והרב סולוביצ'יק חש שלא בטוב. משפחתו חרדה לשלומו, ועל כן ביקשה שלא יסופר לו על פטירת חברו. נענינו לבקשה, ובבוקר שלמחרת, הניו יורק טיימס, שהרב היה מנוי עליו, "לא הגיע", והרדיו בדירתו, שבו נהג להאזין לחדשות, "התקלקל". חשבנו שעשינו דבר חשוב – גונַנו על הרב מפני החדשות על פטירת חברו וקרובו, פוסק הדור, וכך מנענו הידרדרות במצבו הבריאותי השברירי.
כעבור כשלושה שבועות, כשהחלה חופשת הפסח בישיבה יוניברסיטי, ביקש ממני הרב שאסיע אותו לנמל התעופה לה־גארדיה. בנוסענו לאורך הגרנד סנטרל פארקוויי, לעבר תחנת ההסעה לנמל התעופה, שאל אותי הרב מדוע לא סיפרתי לו שרבי משה נפטר. מה יכולתי לומר? שתקתי במבוכה. אחרי כמה רגעים מתוחים הסברתי שעשינו זאת לבקשת משפחתו, מתוך דאגה לבריאותו, ואז העזתי ושאלתי אותו איך גילה שהרב נפטר. "בכל חג", ענה לי, "הוא ואני מתקשרים זה לזה לסירוגין. בפסח הזה היה תורו. יכולה להיות רק סיבה אחת למה הוא לא צלצל".
בעולם שבו התורה נעשית לסם מר של מחלוקת, יש הרבה מה ללמוד ממנהגם של גדולים אלה איש ברעהו. אף שחלקו זה על זה בעניינים מרכזיים ועקרוניים, הם חלקו זה לזה כבוד ויראה, אהבה ורעות מן המעלה הראשונה.
"הרב" שלנו
יחס חם ומקרב זה של הרב לא היה שמור לגדולי תורה בלבד. אף שבשיעוריו היה תובעני כלפי תלמידיו ודרש מהם דיוק והבנה נאותה, מחוץ להם הוא היה מסביר פנים, רך ועדין. פעמים רבות ראיתי את תלמידיו יוצאים מדירתו בהרגשה טובה, אם מפני שהרב פתר להם שאלה או בעיה, ואם פשוט מפני שהטה להם אוזן. כשהרב שמע על בעיה של אדם אחר – בין אם היה זה מנחם בגין בעיצומה של מלחמת לבנון ובין אם יהודי או יהודייה מן השורה שרבם שלח אותם אליו – הוא היה אמפתי כל כך, שאפשר היה לראות את כאבו על פניו המיוסרות ועל גופו השברירי. קשה היה לו באותם רגעים ללכת, לישון ולאכול. כמה היה שמח, כאיש הלכה וכאיש חסד, כאשר הצליח לתת פתרון הלכתי לדילמה שייסרה אדם, וכמה כָּאב כשקצרה ידו.
בחלוף השנים ניתן לומר שאין כמעט קהילה יהודית בעולם שהרב, תלמידיו או כתביו לא נגעו בה. מספרם של הספרים פרי עטו שיצאו לאור בשלושים השנה שחלפו, רב ממספרם של אלו שהופיעו בימי חייו. עליהם נוספים עוד עשרות ספרים שכתבו על משנתו תלמידיו המובחרים, הממשיכים להנחיל את משנתו ולהעלות על נס לא תורה שהמודרניות מעצבת, אלא מודרניות המעוצבת בידי התורה.
בציבור הדתי־לאומי בישראל, אם בעבר כשאמרת "הרב" היה ברור שזהו הרב קוק, כיום יהיו רבים שיתכוונו דווקא לרב סולוביצ'יק. זאת משום שהוא הגדיר את המשימה שלנו ואת עמדתנו הציבורית, והחדיר אל הדי־אן־איי הרוחני של עמנו רעיונות שכוננו מורשת והבטיחו לו אלמוות.
