בימי חיי מעולם לא באתי במגע עם אדם כל כך אציל, כל כך חזק וכל כך לא אנוכי כמו שהוא היה – באמת ובתמים מעשה אמנות חי. בימים טרופים אלה, אשר רק מעטים יעמדו בהם – אחוש את נוכחותו של ״הנבחר״ כמשחרר מרגשי הייאוש עבור המין האנושי.
את המילים הללו כתב אלברט איינשטיין במכתב ניחומים אל איימי ישראל, אימו של וילפריד ישראל, שנהרג כשבוע קודם לכן. מיהו וילפריד ישראל, ומדוע שמו אינו מוכר לרובנו? וילפריד ישראל לא השאיר אחריו יומנים או זיכרונות, ושמו מוזכר כבדרך אגב בספרים היסטוריים העוסקים ביהדות גרמניה בתקופה הנאצית. דמותו מונצחת במקום אחד בלבד: בקיבוץ הזורע בישראל.
וילפריד נולד בבריטניה בשנת 1899, בן בכור לאימו איימי, צאצאית של הרב נתן מרקוס אדלר, הרב הראשי של יהודי בריטניה, ולאביו, ברתולד ישראל, סוחר יהודי עשיר. סבא־רבא שלו, היה המייסד של בית המסחר "נ' ישראל", שנוסד בברלין בשנת 1815 כחנות קטנה לבגדים משומשים. עם השנים גדל בית המסחר והתפתח לחנות כלבו שהייתה ידועה ברחבי גרמניה באיכות מוצריה וביחס המיוחד שקיבלו עובדיה הרבים, יהודים ושאינם יהודים.
למרות תהליך החילון בקרב יהודי גרמניה ואף שרבים אימצו אז שמות גרמניים, סבו של וילפריד, יעקב ישראל, עמד על כך ששם המשפחה ושם החברה שבבעלותם יישאר ישראל. אביו של וילפריד אף התנה בצוואתו שהירושה תהיה תלויה בשמירה על שם המשפחה, ישראל. בראשית המאה העשרים נהגה עדיין משפחת ישראל לסגור את בתי המסחר שלה בשבתות ובמועדי ישראל. השם "נ' ישראל" המשיך לנצנץ מדי לילה מעל אחת הכיכרות המרכזיות בברלין עד שנת 1939, כאשר הרמן גרינג אילץ את בעלי החנויות שעברו אריזציה להסיר את שמות מייסדיהן היהודים מהחזית.
בשנת 1921, כשהוא בן 22, נכנס וילפריד לעסק המשפחתי. נעמי שפהרד, היסטוריונית בריטית ומחברת הספר "וילפריד ישראל, שגריר ללא ארץ" (1984), כותבת כי הוא הצטרף לעסק ברגשות מעורבים. וילפריד התנגד למונופול עתיק היומין על הקרקע והתעשייה, והאמין בסוציאליזם ובחזרה ליתרונות החברה האגררית. עם זאת, הלחץ הרגשי מצד המשפחה לצד מחויבותו העמוקה למסורת המשפחתית, הכריעו.
לאחר כשנתיים בחברה חש אביו בחוסר המנוחה של בנו והציע לו לצאת למסע סביב העולם. וילפריד נענה להצעה ובילה שבעה חודשים בארה"ב, בהודו, בסין, בבריה"מ, במצרים ואף בארץ ישראל, שם התפעל מחיי ההתיישבות והחלוציות שחזו עיניו. וילפריד התפעם מהאמנות שפגש בהודו ובסין ובמהלך מסעו רכש פסלים ועבודות קרמיקה, שיהוו הבסיס לאוסף אמנות המזרח שיאצור עם השנים.
מסעו של וילפריד במזרח לא שימש רק לרכישת אוצרות אמנות אלא גם ליצירת קשרים רבי ערך. במהלך מסעו בהודו פגש וילפריד את סונדאראם, מראשוני תלמידיו של המנהיג ההודי מהטמה גנדי, ולימים עוזרו האישי. הקשר שנוצר בין השניים תורגם בהמשך לחילופי מכתבים בין אלברט איינשטיין לגנדי. בשנת 1931 שהה סונדאראם באירופה כדי להכין את ביקורו המתוכנן של גנדי ביבשת. וילפריד הביא אותו לביקור בביתו של המדען המפורסם, וזה שיגר עימו מכתב הוקרה לגנדי. "הוכחת באמצעות מעשיך שאפשר להצליח ללא אלימות גם עם אלה שלא זנחו את השיטות האלימות. יש לקוות שהדוגמה שלך תתפשט מעבר לגבולות ארצך", נאמר בו, בין השאר.
עם שובו ממסעו נשאב וילפריד לשגרה היומיומית בחברה המשפחתית. באותן שנים, בית הכלבו היה בשיאו. הוא השתרע על שטח של 5,000 מ"ר בשש קומות, עם חזית של יותר מ־300 מטר וכאלפיים עובדים.
קשרים עם הגסטפו
עם עלייתו של היטלר לשלטון עמדה החברה בסכנת קיום. כיוון שהעסק המשפחתי היה רשום בבעלות בריטית, הנאצים נמנעו מלהפקיע אותו כמעט עד פרוץ המלחמה. הימנעות הנאצים מלפגוע בכלבו הביאה לכך שעד סוף שנות השלושים היה וילפריד ישראל ליהודי העשיר ביותר בגרמניה. הוא היה יכול לעזוב את גרמניה בקלות בכל שלב, אולם בחר להישאר ולהקדיש חלק נכבד מהונו העצום להצלת יהודים. חברת נ' ישראל קיימה קשרים הדוקים עם לקוחותיה ברחבי גרמניה ומזרח אירופה, ומאגר מקורות המידע והסיוע שקיבל וילפריד היה מפוזר ברחבי המדינה ומעבר לגבולותיה.
תחילה חש וילפריד להציל את 700 עובדיו היהודים, שהוא המשיך לשלם להם משכורת גם שנתיים לאחר שעזבו את גרמניה. במקביל היה פעיל מרכזי בארגון עליית הנוער ועמד בקשר הדוק עם רחה פרייאר, מייסדת הארגון. וילפריד היה התורם הראשי להקמתו ולפעילותו של כפר הנוער בבן־שמן, שאליו קובצו מאות בני נוער מאירופה בתקופת המלחמה. הוא מסר את נפשו למען הוצאתו לפועל של מבצע ה"קינדרטרנספורט", שהציל את חייהם של כעשרת אלפים ילדים יהודים שיצאו ללא הוריהם מגרמניה לבריטניה.
לשם ביצוע פעולות אלה הקים וילפריד מנגנון סודי. הוא פעל בשיתוף פעולה עם פרנק פולי, קצין ביון בריטי שהוצב בברלין בכיסוי של מנהל משרד האשרות בשגרירות בריטניה. השותף השלישי היה ד"ר הוברט פולק, יהודי ברלינאי וסטטיסטיקאי במקצועו. מנגנון ההצלה פעל באופן הבא: וילפריד קיבל פניות מיהודים, ריכז את השמות, גייס את הכסף הדרוש והעביר אותו לפולק. פולק יצר קשרים עם קצינים בגסטפו והעביר להם בחשאי את השמות שקיבל יחד עם כספי השוחד. פולי סיפק את אשרות היציאה, תוך שהוא שם דגש מיוחד על יהודים הנמצאים כבר ברשימות השחורות של הגסטפו. השלושה פעלו בסודיות מוחלטת ותחת סכנה מוחשית. לימים זכה פולי בתואר חסיד אומות עולם ובכינוי ״המרגל שהציל 10,000 יהודים״.
ב־1939 היגר וילפריד לבריטניה וקיבל שם משרת חוקר באוניברסיטת אוקספורד, אולם לא פסק מלפעול למען הצלת יהודים. ב־1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הספיק לבקר בישראל. הוא נפגש עם חבריו מגרמניה, מייסדי קיבוץ הזורע במערב עמק יזרעאל, שלחצו עליו להישאר בישראל ולא לחזור לאירופה. אך וילפריד החליט לדבוק במשימתו ולהציל יהודים כל עוד יוכל לעשות זאת. שיטות הפעולה שלו לאורך השנים היו עלומות, ופעילותו הייתה שנויה במחלוקת. קשריו עם בכירים נאצים, הקפדתו על פרטיותו, מנהגיו החריגים ואולי גם נטייתו ההומוסקסואלית עוררו חשדנות בקרב ראשי הקהילה היהודית בגרמניה ואף בקרב אנשי ממשל בריטים, וגרמו להעלאת תיאוריות קונספירציה שונות. ייתכן שבשל כך שמו הושכח ונעלם מדפי ההיסטוריה.
ב־1943, כאשר חזר ממשימת הצלת יהודים בספרד ופורטוגל, הופל מטוסו של וילפריד מעל הים על ידי מטוסי חיל האוויר הנאצי. יחד עימו נהרגו ארבעה אנשי צוות ו־13 נוסעים, בהם שחקן הקולנוע לסלי הווארד מהסרט "חלף עם הרוח", ואלפרד צ'נהלס, אדם שהיה דומה לווינסטון צ'רצ'יל ונחשד ככפיל שלו.
ירושה לקיבוץ
לאחר מותו נפתחה צוואתו ובה הוריש אוסף נדיר של פריטים וחפצי אמנות מהמזרח הרחוק לחבריו בקיבוץ הזורע. הירושה המיוחדת עוררה סערה בקיבוץ הקטן והצעיר. ד"ר אילן בר, חבר הקיבוץ, סיפר: "שבע שנים אחרי העלייה לקרקע, היינו בצריפים ואוהלים ולא הייתה עוד מדינה. התפתח ויכוח גדול האם אנו יכולים לקבל את הצוואה". חבריו הקרובים של וילפריד התחייבו בפני חברי הקיבוץ שהקמת המוזיאון, תחזוקתו ותפעולו ייעשו בזמנם החופשי, אחרי העבודה.
המוזיאון שנבנה לקלוט את האוסף תוכנן באמצע שנות הארבעים על ידי האדריכלים מוניו גיתאי וינראוב ואלפרד מנספלד, שהיו אחראים לתכנון הקיבוץ. עבודתם המשותפת בכל אזור הצפון, ובעיקר בקיבוצים, שילבה חשיבה אידיאולוגית חברתית עם הצורך לספק פתרונות פונקציונליים באמצעים מינימליסטיים. המוזיאון נחנך ב־1951, והוא מציג את אוסף הקבע של אמנות המזרח לצד תערוכות מתחלפות של אמנות עכשווית. במוזיאון מושם דגש על תערוכות המתכתבות עם אוסף הקבע או עם המורשת שהותיר אחריו וילפריד ישראל, ובמקום מוקרן סרט תיעודי מרתק העוסק בדמותו.
ההתעניינות המחודשת בדמותו של ישראל התעוררה בעקבות הסרט "האיש הנעלם" שיצר הבמאי התיעודי יונתן ניר במהלך העשור הקודם, תחילה בגרסה קצרה ואז באורך מלא. ניר גדל בקיבוץ הזורע ושיחק על הדשא ליד המוזיאון ובית התרבות שבמרכז הקיבוץ. אולם כמו חבריו, מעולם לא שאל מי היה וילפריד. "כילדים ידענו שווילפריד ישראל תרם את אוסף האמנות המיוחד הזה לקיבוץ, אבל לא ידענו מי הוא היה", הוא מספר. "אפילו לאבא שלי, שנולד ב־1949, לא היה מושג". השלט שהוצב בפתחו של בית וילפריד תיאר אותו כפילנתרופ וחברם של מייסדי הקיבוץ.
כעבור שנים, כשלמד על דמותו, החליט ניר לעשות עליו סרט וגילה לא רק את סיפורו המופלא של מציל היהודים, אלא גם את סיפור משפחתו שלו. העבודה על הסרט פתחה תיבת פנדורה סביב מעורבותו של וילפריד בהצלת בני משפחתם של חלק מחברי הקיבוץ; היו שזכו להגיע לארץ בעזרתו, והיו שנותרו מאחור. ייתכן שהדבר מסביר את שתיקת אנשי הקיבוץ בנוגע לדמותו.
תעלומה נוספת האופפת את סיפור המוזיאון היא שוד מפתיע שאירע בקיץ 2020, בשיאה של מגפת הקורונה. במהלך הלילה, בפריצה מתוכננת היטב, נגנבו 33 פסלים עתיקים מאוסף המוזיאון, בשווי המוערך בשני מיליון שקלים. חברי הקיבוץ מספרים שלפסלים הללו אין למעשה מחיר, עקב הסנטימנטים העמוקים שהם חשו כלפי האוסף. כפי שאמר בכאב ד"ר אילן בר, "זה מה שנשאר מווילפריד, הדבר היחיד שנושא את שמו בעולם". אחד הפסלים הגנובים שננצרו היטב בליבם של חברי הקיבוץ, כונה בפיהם "השומר". מדובר בפסל מתקופת שושלת טאנג ששלטה בסין לפני יותר מאלף שנים, בדמות חייל בשריון צבאי ובעל הבעה מפחידה ומצחיקה כאחד. הגניבה הסעירה את חברי הקיבוץ ועוררה שאלות קשות על המניע שעומד מאחורי המעשה ועל השותפים לו.
אלברט איינשטיין היטיב לתאר את דמותו יוצאת הדופן של וילפריד בהספד ששלח לאימו, וידע לבטא את הערכתו אליו גם בחייו. כך כתב איינשטיין ביוני 1939, כאשר בירך את וילפריד על הגעתו בשלום מגרמניה ללונדון:
שלום מר ישראל היקר, שמחתי ללא גבול על מכתבך הלבבי ובמיוחד על כך שאתה סוף סוף במקום בטוח. מה שעשית היה באמת מעשה גבורה, אך לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שאתה פשוט טוב מדי עבור העולם הזה, ובמיוחד עבור אותה סביבה שבה הצלחת לשרוד זמן כה רב. בתקווה לפגוש אותך עוד פעם פנים אל פנים, בגלגול החיים הזה, שולח לך ברכות לבביות. שלך, א. איינשטיין.
וילפריד ישראל הוכר כחלל מערכות ישראל, ומונצח כיום בטקסי הזיכרון של קיבוץ הזורע והמועצה האזורית מגידו. אולם גם היום נקשרות בשמו תעלומות ותיאוריות שונות לצד רכילויות על אורחות חייו. מכיוון שכך, פועלו המקיף ויוצא הדופן בהצלת יהודי אירופה לא זכה עד כה לפרסום ולהכרה. הגיע הזמן לתקן עוול היסטורי זה.
