בין רבני המזרחי בפולין בין שתי מלחמות העולם הבהיקה דמותו המיוחדת של הרב דוד אביגדור. הוא נולד בכ"א בתשרי תרנ"ח, 1897, למשפחת רבנים בטיראווה־וולוסקה שבמחוז לבוב, שאביו כיהן בה כרב. למד תורה מאביו ומאחיו הגדול הרב יעקב, והתעניין גם בלימודי חול ובשפות פולנית וגרמנית. במלחמת העולם הראשונה נדדה משפחתו לפראג, שם פגש אנשי ספרות ומדע והשתלם בציור באקדמיה (היה לו כישרון לציור, ובדירתו תלו תמונות שצייר לפי סגנונו של ליליאן).
הרב אביגדור רכש לעצמו השכלה כללית רחבה בלימוד עצמי. ב־1918 החל בפעילות בתנועת המזרחי ופרסם מאמרים בעיתוני המזרחי וב"תורה ועבודה", בהם מדור פרשת השבוע. על מאמריו בעיתון "יודישע שטימע" חתם "רודגיבא", היפוך סדר האותיות של שמו. בשנת תרע"ט, 1920, נשא לאישה את מייטל ונולדו להם שני בנים: אברהם יששכר בער ושלמה זלמן. המשפחה עברה לסאנוק בדרום מזרח פולין, שם כיהן בראש המזרחי ופעל לארגון הנוער. בתרפ"ג, 1923, עברו לדרוהוביץ', במחיצת אחיו הגדול שהתמנה לרב העיר. הרב אביגדור העדיף לעסוק ביצירה ובאמנות, והתפרנס מיגיע כפיו בחנות ספרים ותשמישי קודש שפתח, ובעריכת עיתון ביידיש.
אחרי הפצרות מרובות קיבל על עצמו בשנת תרפ"ה, 1925, את רבנות העיר אנדריכוב שבגליציה המערבית. במקביל הצטרף לצוות ההוראה והניהול בבית הספר של המזרחי בקרקוב, "תחכמוני", ברחוב מיודובה 46. הרב אביגדור כיהן כיושב ראש מועצת המזרחי וכנשיא תנועת תורה ועבודה בגליציה המערבית, והיה דמות בולטת בוועידות המזרחי ותורה ועבודה העולמיות, שהתקיימו בקרקוב בשנים תרצ"ג ותרצ"ה.
באלול תרצ"ט כתב לרב מאיר ברלין (בר־אילן), נשיא המזרחי העולמי:
אִם כל ישראל בכף אחת והמזרחי בכף שני'[ה] – המזרחי מכריע את כולם. כי יש לנו ב"ה שתי המעלות המכריעות את הכף והן: "בור סוד שאינו מאבד טיפה" מכל אותם הערכין של העבר, ו"מעיין המתגבר" בנוגע להעתיד המזהיר שלנו.
בתשרי תרצ"ו, 1935, נבחר לעמוד בראש מזכירות הוועד הפועל של המזרחי בגליציה המערבית, וזכה להערכה רבה: "איש אחראי ורב אמון, אדם נשוא פנים, גדול בתורה ובחכמה, חשוב ואהוב בכל הסניפים שלנו. אִישיות זו נותנת לנו את הערבון הגדול שעבודת המזרחי תתנהל להבא על הצד היותר טוב", כתבו חברי המזרחי בגליציה המערבית עם בחירתו.
לצד הירתמותו לגיוס כספים לקרן ארץ ישראל של המזרחי, ביקש הרב אביגדור לעלות ארצה בעצמו. "מוכן אני היום לעזוב את פולין ולהשתקע בארץ ישראל, כי בטוח אני שמארץ ישראל… עלול אני להביא ברכה רבה למוסדותינו ותנועתנו. נא איפוא לתת לי היכולת לבוא לארץ ישראל בכדי להשתקע", כתב. הוא יצר קשר עם המושב הראשון של הפועל המזרחי בארץ, שדה יעקב, ותכנן לכהן כרב המושב. תוכניתו לא התגשמה.
"הקסים אותנו ביופיו החיצוני והפנימי"
הלל זיידמן, מזכיר אגודת ישראל בפולין בין שתי מלחמות העולם, הכיר את הרב אביגדור וכתב עליו: "הוא הבחין בהיעדר עתיד לנוער היהודי בארץ זו. הוא ראה כוחות כבירים מתנוונים במלחמת החיים הקשה, במאבק המתמיד עם הסביבה האנטישמית ועם השלטון העוין, שאחת החלטתו – להצר את רגליהם של היהודים ולמרר את חייהם". הרב אביגדור זיהה את מצוקתם של צעירים רבים שנקלעו בפולין לחיי מחסור ודלות, ללא הווה וללא עתיד.
וככה נעשה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם לרב לוחם, לעסקן מובהק, לנואם וסופר… הוא לא נרתע מאיומים ולא נכנע ללחץ, כי אם הגיד בפומבי את אשר עם לבבו… דברו היה אחד: יהודים, ברחו מכאן! יהודים, הימלטו על נפשכם כל עוד מועד! יהודים, עלו לארץ ישראל! (הלל זיידמן, "הרב ר' דוד אביגדור", אישים שהכרתי).
קריאתו זו לעלות ארצה, לצד דאגתו מפני החילון שפשה בקרב הצעירים באותם ימים, מבהירות את החיבור העמוק של הרב אביגדור לתנועת הנוער הציונית־דתית "כנסת השומר הדתי" בפולין. בחורף תרצ"ד הוא היה אחד משלושה חברי צוות שניהלו "מושבת מדריכים" (מחנה־סמינר) של השומר הדתי. הוא קיים שם שיחות פתוחות על מהות היהדות במענה לשאלות החניכים, והשיח החדשני קלע לרצונם. "אני מאמין בכם", אמר להם, "אני מאמין שאתם תהיו הבנים הבונים האמיתיים של המזרחי, אני מאמין שתקימו תנועה גדולה שעתידה לעשות מעשים גדולים".
הוא דיווח על התרשמותו גם במכתב להנהגה הראשית של השומר הדתי, בט"ו בטבת תרצ"ד:
מנהיגי הנוער הזה דורשים ומבקשים את דבר ה' בכל לִבם ונפשם, ובשאיפתם הגדולה לשוב לארצנו הם שואפים לחיות שמה על פי תורתינו, תורת חיים ואהבת חסד. אי לזאת החלטתי, יהי חלקי עמכם. להיות לכם אח בעבודת החִנוך הדתי וארגון הנוער העברי. יהי רצון שנזכה יחד ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתינו באהבה, על הרי ציון וירושלים.
מאז נקשרה נפשו בחברי השומר הדתי. כמלווה וכמחנך ביקר בקינים והשתתף בסמינרים ובמושבות קיץ וחורף. הוא ידע להתחבב על הנוער, ובכל מקום קיבלו אותו בלבביות רבה. לבושו הרבני לא הפריע, כי הוא היה כאחד מהחבורה. בקיץ תרצ"ד, 1934, השתתף בכינוס של קיבוצי ההכשרה והעלייה של השומר הדתי, ופרש את משנתו בסוגיית ההגשמה החלוצית, השקפתו הקיבוצית ויחס התורה להון הפרטי (לא אותרה תרשומת מהרצאה זו). הוא עודד ותמך בקיבוצי ההכשרה והעלייה וליווה אותם.
כאשר חברי קיבוץ גאולה עברו לוודוביצה הסמוכה לאנדריכוב, הוא מסר להם שיעורי תורה שבועיים והשתתף בשיחות הקיבוץ. לדבריו, מאמר חז"ל "שלי שלך ושלך שלך – מידת חסידות" הוא הדרך הנכונה לקבוצה הדתית, שהיסוד המוסרי ולא הכלכלי צריך להיות המניע הראשי לקיומה.
בוועידה השנייה של השומר הדתי בקרקוב, שנערכה בתרצ"ה, 1935, נשא הרצאה ונבחר להנהגה הראשית של כנסת השומר הדתי בפולין. חבר ההנהגה, פנחס שיינמן, זכה לשבות שבת במחיצת הרב אביגדור באנדריכוב והתרשם מדמותו: מנהיג בעל מאור פנים, מעורר חיבה ואהבה, מוּרם מעם ושוכן בתוך העם, מייצג את הרעיון הדתי־ציוני במלוא עוזו ובכל אורו וזהרו.
לימים יאמר שלום קרניאל, בדברי הספד לרב אביגדור שנשא בכפר עציון:
הוא היה לנו למורה ולחבר, מדריך וידיד… דמותו האצילה, בעל קומה גבוהה, עיניו השחורות בערו כלפידי אש ומשכו את לב כולנו. פניו המאירים העידו על גזע יהודי אציל, לבושו הרבני הטיפוסי והליכותיו הנאות. הוא הקסים אותנו ביופיו החיצוני וביופיו הפנימי. אדם צעיר היה, צעיר בימים וצעיר ברוח, ולכן אהב אותנו ואנו אהבנו אותו. מעשה בלתי שכיח היה בימים הראשונים האלה להתחבר אל השומר הדתי. היינו אז קומץ צעירים מועט, שהרחוב היהודי לא הכיר אותם ו'המזרחי' עדיין לא רצה להכיר בהם… אהבת ה', אהבת התורה ואהבת הארץ היו כרוכים זה בזה בלימודיו. הוא רצה להשריש בנו את ההכרה העמוקה כי תורתנו תורת חיים היא, הדורשת פעילות מתמדת מאת האדם והמביאה אותו לשמחת חיים אמיתית (נתיבה, ט"ו בטבת תש"ד).
לא רק עמל כפיים
במאמרו "תורה ועבודה" (אהלנו, סיוון תרצ"ה), דן הרב אביגדור בערך העבודה. הוא חלק על התפיסה שלפיה העבודה היא "עבודת אדמה ומלאכת מחשבת המפרכת את כל הגוף, וחס מלהזכיר משא ומתן ומקח וממכר וחנויות". לדעתו אין הבדל בין מלאכה למלאכה, שכן כל עבודה ומלאכה שנעשית באמונה וביושר, חשובה ומקובלת לפני הקב"ה. "עבודה כשהיא לעצמה כשרה בכל עניִן ובלבד שהעובד יהא נהנה מיגיעו", כתב.
הרב אביגדור חלק על הנהגת השומר הדתי בעניין זה, וגם בסוגיית החינוך המשותף לבנים ובנות. הדבר לא העיב על יחסו החם והאוהד לשומר הדתי. שלום קרניאל סיפר על ישיבת מועצה ארצית שעמדה בסימן החינוך המעורב. הרב ישב איתם עד אור הבוקר והתווכח מתוך סערת רוח, אך לא עלה על דעתו לפרוש מן המחנה בגלל עמדתו השלילית. הוא נהג לומר: "איתכם אני גם כשתשגו".
במאמרו "תשובה שלמה" כתב:
אותו הנוער היקר, אותו החלק הטוב שבנו, החי על אידיאותיו הגדולות והנעלות, אותו הנוער הבונה עולמות ומחריבן, אותם בני עליה החביבים שלנו, הרעננים, העליזים והשמחים, הממלאים תקוות וניחומים, הממלאים אמונה ובטחון … הגיעה השעה לדבר על התשובה השלימה … שבים וחוזרים בה אל מקור היהדות, אל שלימות היהדות, לאותו המקור שממנו שאבו כל גדולינו וחכמינו, לאותה השלימות שאליה שאפו כל נביאינו וחזיוננו (יודישע שטימע, כ"ט באלול תרצ"ח).
הוא מנגיד במאמר זה בין "החרדים" ו"האדוקים" אשר מנכסים את התורה רק לעצמם, ובין "החופשים" ו"הנאורים" אשר שונאים את התורה בשל האיסורים הרבים. "שניהם שכחו שהתורה… היא תורת חיים… חיים שבין אדם למקום, בין אדם לחברו ובינו לבין לעצמו… נשוב אל חיי התורה… משום השאיפה הפנימית אל החיים השלמים הנמצאים רק במצוות התורה ואיסוריה".
הנערה רותקה ליבליך, ילידת אנדריכוב שנספתה באושוויץ, הותירה אחריה יומן שכתבה מקיץ 1940, בהיותה בת 13, ועד חורף 1942. מהיומן אנו למדים שהיא קיימה קשרי מכתבים עם הרב אביגדור והושפעה ממנו. המכתבים לא שרדו, אך נותרו שתי שורות ביומנה, מיום 12.2.1942: "חליפת מכתבים שלי עם האדון הרב… גורמים לי הרבה נחת. הדבר מעניק לי סיפוק. אני מגלה בהם – במכתבים של הרב – הרבה רעיונות עצמיים שלא הייתי מודעת להם".
במבוא ליומנה של רותקה כתב פרופ' יהודה שמיר על הרב אביגדור, שהפך את אנדריכוב המתבוללת למקום שבו הרעיון הציוני הכה שורשים עמוקים: "זיכרונותיה של רותקה על בית הכנסת, הגיגיה על החיים היהודיים וכן הרהורי האמונה שלה בוודאי הושפעו מדברי הרב. גם געגועיה והתלהבותה לארץ ישראל הושפעו כנראה מהטפותיו". גם ההתבטאויות החריפות ביומן נגד העריצות הושפעו בוודאי מהרב אביגדור, שהיה ידוע בדרשותיו ושיחותיו נגד הנאצים (יומנה של רותקה ליבליך, האישה בשואה ו. תודתי לרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, שהפנתה אותי ליומן זה).
"אין אני יודע לשית עצות בנפשי"
בפרוץ המלחמה נדד הרב אביגדור עם משפחתו מזרחה, לבית אחיו הרב יעקב בדרוהוביץ, במרחב הכיבוש הרוסי. יעקב פויאר, איש השומר הדתי, העיד שפגש את הרב:
האיש שהיה ידוע כיפה תואר ובעל הדרת פנים, היה עתה חיוור ורזה. [ועם זאת] האצילות קרנה ממנו. כשסיפרתי לו על האפשרות לעלייה, אמר לי: 'הלוואי זאל איך קומען קיין ארץ ישראל, ווי דו ווילסט מצליח זיין צו זיין דארט [הלוואי שאני אגיע לארץ ישראל כפי שאתה רוצה להצליח להיות שם]. נפרדתי ממנו והרגשתי כאילו האדמה בוערת תחת רגליי (פנינה מיזליש, 'המזרחי' ו'תורה ועבודה' ותנועות הנוער שלהן בפולין ובליטא בתקופת השואה ואחריה).
בעקבות כיבוש האזור על ידי הגרמנים בקיץ תש"א, יוני 1941, יצאו הרב ובני משפחתו מערבה לטרנוב, יחד עם פליטים רבים. חברי השומר הדתי נפגשו בדירת הרב בטרנוב, שמעו ממנו שיחות ושיעורים ודברי עידוד וחיזוק, והתייעצו איתו בשאלות כגון האם לנסות להימלט. ביתו היה מוקד לפעילות תנועתית.
אליעזר צוריאל, חבר השומר הדתי בקרקוב שנמלט לטרנוב, ראה את הרב כותב חיבור תורני גדול על מקורות הרמב"ם. הוא זכר את דרשתו בשבת פרשת ויצא בחורף 1941, על נדרו של יעקב: "אִם יִהְיֶה אֱ־לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא־לֹהִים". כאשר בנה אליעזר את ביתו ברמת חן, חקק בכניסה לביתו את הפסוק שעליו ביסס הרב אביגדור את דרשתו.
שלמה רוזן, חבר השומר הדתי שנמלט מפולין לווילנה סמוך לפרוץ המלחמה, נשלח על ידי הנהגת התנועה בחזרה לפולין הכבושה כדי לנסות לחלץ את הרב אביגדור, אך המשימה לא צלחה בידו. היה זה מאמץ ראשון מסדרת מאמצים של תלמידיו וחבריו שעלו ארצה. הם שיגרו פניות חוזרות ונשנות לכל מי שיכול היה לסייע בחילוצו. זרח ורהפטיג, שיזם וחילץ רבים מהפליטים מפולין לליטא, הודיע לרב שהשיג עבורו רישיון עלייה לארץ ישראל, שאותו יוכל לממש אם יצליח להימלט לווילנה. הרב אביגדור השיב שדרכו נחסמה ואין באפשרותו להגיע לווילנה.
הקונסול הבריטי במוסקבה הודיע ש"אינם נותנים ויזות לפלשתינה לאנשים היושבים ברוסיה או בארצות הכיבוש". הרב התחנן שיסדירו לו אזרחות פלשתינאית וכך יוכל להיחלץ. "אין אני יודע לשית עצות בנפשי", כתב. הרוסים דרשו ממנו לקבל פספורט רוסי, אך הרב חשש שהדבר ימנע בעדו להיחלץ משם. כמובן, הוא לא יכול היה לדעת שדווקא צעד זה עשוי לאפשר לו ולמשפחתו לשרוד את המלחמה. היה זה ביטוי למלכודת השטנית שבה היו היהודים.
"חברנו הגדול הרב דוד אביגדור נשרף חיים בטרנוב", מסר אליעזר אונגר בערב סוכות תש"ד, אוקטובר 1943. אונגר עצמו, אחד משני מייסדי השומר הדתי, איבד באקציה בטרנוב בראש השנה תש"ג 30 מבני משפחתו ובהם גם רעייתו ובנו הקטן; הוא שרד והגיע ארצה דרך בודפשט בינואר 1944. הרב אביגדור היה בן 46 במותו, ועימו נרצחה גם רעייתו. שני בניו שבו מטרנוב לדרוהוביץ ונרצחו בחורף תש"ג. אחיו, הרב יעקב אביגדור, שרד והיגר למקסיקו.
כאשר התבשרו חניכיו שהרב נספה, נשא שלום קרניאל דברים לזכרו באסיפה בכפר עציון, ובין השאר סיפר:
בקבוצת הכשרה 'גאולה' בוודוביץ שרו החברים שיר עצוב ביידיש המדגיש את יסוד העצבות והקדרות ביהדות. בגמר השיר הפסיק הרב אביגדור את השירה ופתח בשיחת קטגוריה נגד השיר שאינו ברוח היהדות. היהדות, אמר, מחייבת הרבה שמחה והרבה אור. 'אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה', ומאמרו הראשון של ה' בשעת בריאת העולם היה 'יהי אור'… רבים בקבוצה החברים אשר קיוו לראות אותו בביתנו כחבר וכרב, מעורר אותנו ליתר אמונה, לשמחת החיים, לאהבת האור ולפעילות מתמדת. חבל. חבל שאיננו עוד.
