שני אירועים בהיסטוריה היהודית של דנמרק חברו השנה יחד: מלאת ארבע מאות שנה להגעת יהודים לדנמרק, ומלאת שמונים שנה להצלת יהודי דנמרק בתקופת השואה. רשימה זאת תיוחד לסיפור ההצלה יוצא הדופן, שעובדותיו נראות כנישאות על כנפי הדמיון, ואינן מוכרות דיין לציבור הרחב.
במהלך חודש אוקטובר 1943, יהדות דנמרק ניצלה מציפורני הצורר הנאצי בזכות סדרת מבצעי הצלה הירואיים וספונטניים של העם הדני. בפעולות ההצלה נטלו חלק כל שדרות החברה הדנית, מפשוטי העם ועד למלך הדני, כריסטיאן העשירי. נוכח חשכת האימים ששררה באירופה בשנים 1939־1945, ניצב העם הדני כקרן אור בוהקת.
הגירת יהודים לדנמרק החלה משנת 1622. היהודים התערו בהצלחה בכל שטחי החיים, ואף הגיעו לתפקידי מפתח. במוזיאון היהודי בקופנהגן מוצג כיום תיעוד מקיף על תרומתם והישגיהם הרבים. בשנות השלושים של המאה הקודמת החלה בגרמניה רדיפת יהודים וחקיקת חוקי גזע. האומה הדנית לא הושפעה מכך ושמרה על מעמד אזרחיה היהודים, זאת למרות חששות תמידיים מפני סכנת כיבוש מצד שכנתה הגרמנית, סכנה שריחפה על דנמרק כל העת.
על היחס הדני ליהודים ועל עמידתם הזקופה מול הגרמנים יעיד האירוע הבא: באפריל 1933 חגגה הקהילה היהודית מאה שנים להקמתו של בית הכנסת המרכזי בקופנהגן, והמלך כריסטיאן העשירי הוזמן לטקס. לאחר שההזמנה שוגרה לארמון, הוטל בגרמניה חרם על היהודים. נוצר חשש שהיענות המלך להזמנת היהודים בעיתוי הזה תיצור לו בעיה מול הגרמנים. הקהילה הודיעה למלך כי היהודים מבינים את מצבו העדין ולכן מבטלים את הזמנתו. תשובת המלך הייתה כי דווקא מחמת החרם שהטילו הגרמנים על היהודים בני עמם, הוא חייב לבוא לטקס בבית הכנסת היהודי, וכך אכן היה. אירוע זה היה לרגע נשגב של גילוי סולידריות, ובעל משמעות סמלית גדולה לקהילה היהודית ולעם הדני.
ב־30 במאי 1939 נחתם בין גרמניה לממשלת דנמרק הסכם "אי־התקפה" (המכונה "הסכם ניטרליות"). מבחינת הדנים הסכם זה נועד למנוע פלישה גרמנית לשטחם, ובאופן עקיף הוא אף יצר מטריית הגנה ליהודי דנמרק. ואולם ב־9 באפריל 1940 הופתעו הדנים מפלישה גרמנית, שהפרה את ההסכם ברגל גסה. הציר הגרמני סֶסִיל פוֹן רֶנְטֶה־פִינְק (שבהמשך אציין את חלקו המשמעותי בהצלת יהודי דנמרק) הגיש לשר החוץ הדני אולטימטום גרמני ובו דרישה מממשלת דנמרק לקבל את הכיבוש הגרמני, תוך התחייבות גרמנית ששלמותה הטריטוריאלית ועצמאותה הפוליטית של דנמרק לא ייפגעו. לדנים לא הייתה ברירה והם נכנעו לדרישה, תוך הדגשת "התנאים" לכיבוש ובהם חופש שלטוני ופוליטי.
מנוסה בראש השנה
בתקופת הכיבוש ידעו יחסי הדנים והגרמנים עליות ומורדות. אולם בשנת 1943 גברה ההתנגדות האזרחית הדנית ולבשה צורה של פעולות מחתרת כלפי הגרמנים. ב־29 באוגוסט 1943 הכריזו הגרמנים על ממשל צבאי בדנמרק, ובכך שמו קץ לממשל הדני. חרף הידרדרות המצב, היהודים המשיכו להאמין כי לא יאונה להם רע. בשלהי ספטמבר 1943 נפוצו שמועות כי הגרמנים עומדים ליישם את "הפתרון הסופי" גם בדנמרק. ראש הקהילה היהודית, עו"ד קרל הֶנְרִיקֶס, נזעק בבוקרו של 28 בספטמבר 1943 לפגישה בהולה עם מנהל משרד החוץ הדני לשם בירור השמועות, אולם זה שלל אותן מכול וכול. הייתה זאת אזעקת הרגעה מוטעית לחלוטין. באותה עת, ההנהגה הדנית כולה לא הייתה מודעת לדרמה האמיתית שהתחוללה בחשאיות מוחלטת.
ימים ספורים בלבד לפני אותה "פגישת הרגעה", הוציא היטלר בחשאי את הפקודה לפעול בדנמרק נגד היהודים. הנאצים נערכו לכך מבעוד מועד. הם החזיקו בכרטסת הרישום של חברי הקהילה, וכך ידעו את שמות היהודים וכתובותיהם. תוכנית הפעולה הנאצית הייתה לנצל את מוצאי ראש השנה, 1 באוקטובר 1943, שבאותה שנה חל ביום שישי בערב, להפתיע את כל היהודים בעודם בביתם, לפשוט עליהם, לאוספם ולהובילם לאוניות שיעגנו בנמל קופנהגן, ומשם לגורלם המר. התוכנית הנאצית החשאית, שנותרו כשלושה ימים בלבד לביצועה, תוכננה לפרטי פרטים. מרכיב ההפתעה שבה, במיוחד לאחר צפירת ההרגעה המוטעית, הוא שהבטיח את הצלחתה.
אותה פגישת הרגעה עם עו"ד הנריקס נערכה כאמור ב־28 בספטמבר 1943. ממש באותו יום התקיימה פגישה אחרת, בבית הוועד הישן של הפועלים ברחוב רומר 22 בקופנהגן. פגישה דרמטית, סודית וגורלית זו היא ששינתה את גורלם של יהודי דנמרק. גאורג דוּקְווִיץ, גרמני בכיר שעבד כמומחה להסעה ימית בנציבות הגרמנית בקופנהגן וחפץ בהצלת היהודים, ביקש להיפגש בדחיפות ובארבע עיניים עם הנס הֶדְטוֹפְּט, מנהיג המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הדנית. בפגישה הדליף לו דוקוויץ את התוכנית הנאצית על כל פרטיה. הדטופט מוכה ההלם הספיק רק לומר "תודה שסיפרת לי", ודוקוויץ נעלם מיד כלא היה. לימים יקבל דוקוויץ על מעשה הרואי זה את אות חסיד אומות העולם.
הדטופט נסע בבהילות לביתו של ראש הקהילה היהודית, הנריקס, כדי לספר לו את רוע הגזירה ולהזהיר באמצעותו את הקהילה. הנריקס שמע את הדברים והגיב במילים "אתה משקר", שהרי שעות ספורות קודם לכן אמר לו מנהל משרד החוץ דברים הפוכים, אך הדטופט הסביר לו שקיבל את המידע החשאי ממקור גרמני בכיר ביותר. אין לשער את גודל המשימה שהועמסה לפתע על כתפי הנריקס, להצלת היהודים בהיעדר כל אמצעים טכניים, בתנאים מגבילים ובחוסר זמן.
הנריקס נסע מיידית לדווח לרב מרכוס מלכיאור. למחרת בבוקר, ערב ראש השנה, כשהגיעו המתפללים לתפילת שחרית, בישר להם הרב מלכיאור את רוע הגזירה והורה להם לשוב מיד לביתם, לפעול להפצת המידע לכלל היהודים, ולברוח מיידית מבתיהם.
זה היה הרגע ההיסטורי שבו התחיל מבצע ההצלה המרשים. המתפללים חזרו בבהילות מבית הכנסת וסיפרו לבני משפחתם ולכל מכיריהם על המצב ועל הצורך למצוא מקלט. בשל האזנה גרמנית לקווי הטלפון, לא ניתן היה לעשות בו שימוש. סטודנטים מאוניברסיטת קופנהגן החלו לחפש בספרי הטלפונים שמות משפחה יהודים כדי לאתר את כתובותיהם, להגיע אליהם ולהזהירם. השמועה נפוצה ורבים מבני האומה הדנית קמו כלביא ונרתמו למאמץ להציל יותר מ־7,000 בני אדם מפוזרים ולא מזוהים, ולסייע בידם לברוח לשוודיה. כל זה התבצע מתחת לאפם של הגרמנים, ותוך סיכון עצמי גבוה למי שייתפס כמסייע.
התוכנית הגרמנית נתקלה בזעמו של העם הדני. היטלר, שביקש לרכך את דעת הקהל, הודיע כי לגרמנים יש עניין רק במעצר היהודים, וכמחווה לעם הדני הגרמנים ישחררו אלפי חיילים דנים שהוחזקו אותה עת במעצר. הדנים הגיבו בבוז ואמרו שהחיילים העצורים מבקשים להישאר במעצר ובלבד שרדיפת היהודים תיפסק.
הבתים נותרו על כנם
היהודים הבורחים נסו אל זרועותיו המושטות של העם הדני. מוסדות חינוך פתחו את שעריהם להסתרת יהודים. אזרחים דנים שיכנו בביתם משפחות נמלטות, לעיתים אף ללא כל היכרות מוקדמת. בתי החולים הקימו "מחלקות סגורות" לשם הסתרת יהודים ולמניעת כניסת גרמנים. אנשי כמורה וכנסיות פעלו אף הם להסתרה וסיוע. רבים מצאו מקלט ראשוני בגנים ציבוריים, ובלילות מאות סטודנטים דנים פעלו לאתרם ולקחתם למקומות מסתור.
העברות יהודים ממקום למקום נעשו, בין השאר, באמצעות בִּיוּם הלוויות המוניות והסעת "מתים". המשטרה הדנית, שעל פי רוב נמנעה בעבר משיתוף פעולה עם המחתרת הדנית, העמידה עצמה לסיוע לפעולת הבריחה. המחתרת הדנית ואזרחים דנים רבים החלו להתארגן להושטת סיוע מקיף, שכלל פתרונות תזונה, הסתרה, העברה ושינוע באמצעים יצירתיים. כך לדוגמה, סבתי ודודותיי הוסעו לנקודת מסתור בכנסיית גִילֶלָאִי, ברכב להובלת פחם.
פסגתה של פעולת ההצלה הייתה בהעברת היהודים לשוודיה השכנה באמצעות מאות סירות דייגים. המחתרת הדנית היא שפעלה לאיתור הספינות והיא שקצבה תעריף מקסימלי לבעלי הספינות. מרבית הכסף שולמה על ידי היהודים עצמם, אולם המחתרת נזקקה לסכומים נוספים למימון המבצע, ואלו נתרמו על ידי אזרחים רבים ועל ידי מנהלי בנקים ש"עיגלו פינות" ושחררו כספים או העמידו הלוואות (שנפרעו לאחר המלחמה על ידי הקהילה היהודית). בראש כולם עמד המלך כריסטיאן, שהעמיד מכספו האישי סכום נכבד למחתרת הדנית.
בניגוד למציאות המחפירה של עוינות ואדישות ליהודים הנרדפים במדינות אחרות, מבצע ההצלה הדני היה פרויקט של עם שלם ואצילי שפעל מתחת לאפו של הצורר הנאצי. חרף המחסומים, המארבים והפטרולים הגרמניים ביבשה, בחופי הים ובים עצמו, הצליחה המחתרת הדנית למלט בדרכים יצירתיות כמעט את כל היהודים לשוודיה השכנה. דנמרק מימנה את כל עלויות השהות בשוודיה. בתום המלחמה חזרו היהודים לדנמרק המשוחררת באוניות, כאשר העם הדני והמלך כריסטיאן בראשו הקבילו את פני השבים.
ככלל, השבים חזרו לביתם ומצאו שהבית נותר על כנו ללא כל ביזה או פגיעה. כן גילו שעיריית קופנהגן שילמה את דמי השכירות החודשית של הנמלטים שחיו בדיירות מוגנת, וכן שבמקרים לא מועטים שכנים שילמו עלויות שוטפות של הנמלטים. ספרי התורה של בית הכנסת המרכזי נלקחו למשמורת על ידי כנסייה סמוכה והוחזרו.
בזכות הציר הגרמני
עד שלהי ספטמבר 1943 לא חשו יהודי דנמרק בכל סכנה. אולם מחקרה ההיסטורי של ד"ר לֶנִי יָחִיל, שנעזרתי בו רבות ברשימה זו, מלמד שחרב חדה התנופפה על ראשם בכל תקופת הכיבוש, ומבלי שהיו מודעים לכך. באפריל 1940 הגיעו מברלין דרישות לטפל ב"בעיה היהודית". מי שהדף את היוזמה הזאת פעם אחר פעם ובאמתלות שונות, היה הציר הגרמני רנטה־פינק. הוא טען שהעם הדני כלל לא מכיר במושג "בעיה יהודית", וכל יוזמה נאצית כלפי היהודים תיתקל באי־הבנה ובהתנגדות האוכלוסייה.
באפריל 1941 נפגש ראש האס־אס היינריך הימלר עם שר המשפטים הדני ודיבר איתו על "הבעיה היהודית". זה השיב לו בפשטות כי העם הדני לא רואה כל "בעיה יהודית". תגובה שנונה בהרבה הייתה למלך כריסטיאן, כאשר הגרמנים קבלו בפניו על כך שבדנמרק טרם בוצע הפתרון ל"בעיה היהודית". תשובתו הייתה כי "בדנמרק אין כל בעיה יהודית, כי לדנים אין רגשי נחיתות מהיהודים".
כבר בתחילת הכיבוש הובהר לגרמנים כי חוקי גזע לא ייושמו בדנמרק, וכל אפליה כלפי היהודים תיתקל בהתנגדות נחרצת. המלך כריסטיאן אמר כי אם היהודים יחויבו בנשיאת טלאי צהוב אזי כל העם הדני, והוא בראשם, יענדו אף הם טלאי צהוב. נוכח עמדת הדנים, הגרמנים משכו ידם מרעיון הטלאי הצהוב.
האינטרס המיידי בכיבוש הגרמני היה לקבל תוצרת חקלאית דנית ולמנוע את כיבושה של דנמרק על ידי כוחות הברית. בשל כך, גם הימלר עצמו שוכנע ממדיניות הציר רנטה־פינק כי לא נכון לוותר על יתרונות הכיבוש ולהיכנס לעימות עם האוכלוסייה הדנית בגלל כמה אלפי יהודים. מדיניותו של רנטה־פינק, שלא תאמה את רצונו של היטלר, אומצה לזמן מה גם על ידי מחליפו, קרל בֶּסְט.
בחלוף הזמן, ומשלא נעשה דבר בדנמרק בקשר עם "הבעיה היהודית", היטלר זעם ודרש לפעול. דרישה זאת עלתה שוב ושוב, ובכל פעם רנטה־פינק ומחליפו בֶּסְט העלו טיעון נגד. פעם היה זה ערב בחירות כלליות בדנמרק שבהן קיוו הגרמנים לבחירתו של אדם נוח עבורם, ופעם היה זה ערב חתימת הסכם חדש ומשופר להעברת תוצרת חקלאית לגרמניה. כך קרה שהכוונה לפעול נגד היהודים באפריל 1940 התגלגלה בסופו של דבר לאוקטובר 1943.
סביר להניח שדחייה משמעותית זאת היא שהצילה את יהודי דנמרק. ממחקרים עדכניים עולה כי בין השנים 1942-1940 הקפידה שבדיה על ניטרליות ולא הייתה מעזה לתת יד למבצע המסכל תוכנית גרמנית. מדיניות זאת השתנתה רק לאחר שמדינות ציר הרשע שקעו בהפסדים צבאיים בכל החזיתות. בשנת 1943, מנהיגים בעלי אופק מדיני כבר תכננו את "היום שאחרי". המדיניות השוודית החדשה, שניאותה לקלוט את יהדות דנמרק, אופיינה כבר בחשיבה הרואה פני עתיד. התברר אפוא שדחיותיו החוזרות ונשנות של רנטה־פינק הן שאפשרו לימים את המקלט השוודי. בהיעדרו של מקלט זה, לא הייתה אפשרות מעשית להצלת היהודים.
כאשר נשאלו אזרחים בכל מדינות גיא ההריגה מדוע לא הושיטו יד לשכניהם היהודים, הם השיבו: "וכי יכולנו לנהוג אחרת?". כששאלו את הדנים הכיצד הם סיכנו את חייהם להצלת שכניהם היהודים, גם הם השיבו, ממש באותן המילים: "וכי יכולנו לנהוג אחרת?".
