להתמקד בדמיון: לחוה נסימוב יש דרך מיוחדת לספר לילדים על השואה

באחד משירי ספרה האחרון, "דבש מחושך", חוה ניסימוב מדמה את עצמה כמשייטת בשמיים בכיסא גלגלים, צוהלת ושרה, בעוד השמש והירח לועגים לאישה הזקנה שעפה. בשיר אחר היא מדמה את הזִקנה כטורפת נתח אחר נתח, ובשיר נוסף היא שואלת מה העניין הגדול שעושים מהילדות: "בסך הכול / הצבעים חזקים / והזמן ארוך". ניסימוב בת ה־84 כבר איננה צעירה, אך היא עדיין מחפשת את ילדותה שנחמסה בשואה. "במלחמה הייתי ילדה־זקנה. הכול היה אסור – אסור לדבר, אסור לצחוק, אסור לבכות, אסור להתעטש. היום אני זקנה־ילדה. בא לי להשתעשע ולצחוק ושיאהבו אותי. בא לי להיות ילדה".

ניסימוב, ילידת ורשה, הייתה תינוקת בת שלושה חודשים בלבד כשהמלחמה פרצה, בת יחידה לשלמה וחנה אולטשילר. תמונת המציאות הראשונית שלה התהוותה מתוך שלוש שנות מסתור מאחורי ארון. בגיל שש נפלטה אל החיים, מפלסת את דרכה מאפס.

רק בהיותה בת 68 הוציאה לאור את ספרה הראשון, "ילדה משם", ובו קטעי זיכרונות מימי השואה. מאז פרסמה עוד שמונה ספרי שירה ופרוזה, בהם גם ספרי ילדים ונוער. ניסימוב משתייכת למעגל הולך וקטן של סופרים ומשוררים ניצולי שואה החיים בינינו, שעדיין כותבים עליה מכלי ראשון. בכתיבתה היא עוסקת בזיכרון שנות ילדותה שנגזלו ממנה. ספרי הילדים שלה, "קליידוסקופ" ו"הסוד של פלוריאן", זכו בפרסים, והאחרון אף תורגם לפולנית. בהשראת סיפורה נוצר מופע תיאטרון הבובות למבוגרים "אלמלא", ושירים שכתבה הולחנו ובוצעו בידי מוזיקאים שונים ויצאו לאור באלבום "עדיין היופי חי". ספרה "דבש מחושך", שיצא אור לפני כשנה, מיישיר מבט חודר אל הזִקנה בשירים צלולים וצולפים, והגעגוע אל הילדות האבודה מהדהד בכל תו.

אני פוגשת את ניסימוב במתחם הדיור המוגן בנאות אפקה בצפון תל־אביב, שבו היא מתגוררת בשנים האחרונות. היא מקבלת אותי בפנים נוהרות, ובעיניה ניצוץ השמור לילדים או לילדים ברוחם. כשאני מבקשת ממנה לשתף אותי בחוויות ילדות מכוננות, היא חוזרת לרגע, אחד מני רבים, שבו חייה ניצלו, על רקע יריית הפתיחה של המלחמה. "בהפצצה הראשונה על ורשה, בספטמבר 1939, החלו להישמע אזעקות. האומנת שלי ירדה איתי אל המקלט, ואני, תינוקת בת שלושה חודשים, מונחת על זרועותיה. אימא שלי ירדה כמה דקות אחריה ולקחה אותי מידיה של האומנת. באותו רגע פצצה נפלה והבית רעד. אחד הרסיסים ריסק לאומנת את ידה, בדיוק במקום שבו היה עד לפני כמה רגעים הראש שלי. כולנו התמלאנו בסיד ואבק. אימי לא ידעה אם אני חיה או מתה, והיא מיהרה לעלות איתי הביתה וטבלה אותי באמבטיה. זה היה הנס הראשון שלי, מתוך שרשרת ארוכה של ניסים".

"מהיום את אווה אולנסקה"

על האירוע הזה היא שמעה כמובן מאימה. הזיכרון הראשון שלה עצמה הוא מגיל שלוש. "בן דודי, אדם, נתן לי במתנה קליידוסקופ מנייר, שכאשר מציצים בו רואים צורות צבעוניות. הוא אמר לי שדרך הקליידוסקופ רואים את אמריקה. כל כך רציתי לראות את אמריקה, עד שהקליידוסקופ נקרע וכל הניירות הצבעוניים התפזרו".

"כשאני הייתי נערה לא היה כלום על השואה. לא כתבו מילה. זה היה טרי מדי. רק שנים אחר כך התחילו לטפטף סיפורים, זיכרונות ותיעודים. היום יש הרבה יותר ספרי שואה לילדים ונוער, אבל אני חושבת שמה שחשוב זה לא רק לדבר על השואה אלא לדבר על מה שהיה ואבד – על חיי התרבות והרוח של היהודים, על ההיסטוריה שלהם בפולין. את זה פחות עושים"

אביה של ניסימוב, סוחר בדים, מת בגטו ממחלת הטיפוס. "הרבה שנים הייתי בטוחה שאני הרגתי אותו. גם אני הייתי חולה ואבא טיפל בי, ואולי אני זו שהדבקתי אותו בטיפוס. אחרי שנפטר אני זוכרת את אימא שלי אומרת: 'את תוכלי לדבר אליו, אבל הוא לא יענה לך'. כעסתי, כעס תמים של ילדה בת שלוש, למה הוא לא עונה לי? שנים הסתובבתי עם אשמה. בכלל, האשמה הייתה שם תמיד ברקע. למה מיליון וחצי ילדים מתו ואני לא? איך יכול להיות שאני יותר טובה מהם? תמיד חשבתי שאני רעה, וגם בפורים התחפשתי לדמויות רעות, מכשפות ומפלצות".

זיכרון נוסף שלה הוא מימיה האחרונים בגטו. "הייתה אקציה, והגרמנים פקדו על כולם לרדת לרחוב. אימא שלי, אישה חכמה ומעשית, החליטה שלא לרדת. היא הפכה את הבית ואת הרהיטים וזרקה בגדים על הרצפה, כך שהדירה נראתה כמו תוהו ובוהו. היא החביאה אותי בכוך כלשהו, וגם היא עצמה הסתתרה מתחת לערימת סמרטוטים. כשהגרמנים באו, למזלנו בלי כלבים, הם ראו את הבלגן ודילגו על הדירה שלנו. אני עוד זוכרת את רגלי הגרמנים מתוך המחבוא. ניצלנו בזכות התושייה של אימי".

אחרי האקציה, כשניסימוב בת שלוש וחצי, אימה ברחה איתה מהגטו, יחד עם קבוצת יהודים. "בהמשך אימא חזרה אל הגטו כדי להוציא משם את אבא שלה, חסיד גור מבוגר. היא הבריחה אותו אל הצד הארי, אבל כשהגיע פסח סבא אמר שהוא לא מוכן להיות בין גויים בחג. הוא רצה לאכול מצות ולהיות בין יהודים, והחליט לחזור אל הגטו. זמן קצר לאחר מכן הגרמנים שרפו את הגטו והוא נספה".

זיכרון דמותו של הסב עולה מן השיר "פסח אחרון בגטו ורשה":

סָבִי מְעוֹפֵף בַּלַּיְלָה בְּרַחֲבֵי / שְׁכוּנַת מוּרָנוֹב / הַנָּמָה אֶת שְׁנָתָהּ. / הוּא הוֹלֵם בַּדְּלָתוֹת / מְחַפֵּשׂ פֶּתַח / מִתְעַקֵּשׁ לְהִכָּנֵס / אוּלַי בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה / עֲדַיִן מְחַכִּים לְיַד שֻׁלְחַן הַסֵּדֶר? / מָה נִּשְׁתַּנָּה, הֵם שָׁרִים / הַכֹּל הִשְׁתַּנָּה. / כָּאן בַּשְּׁכוּנָה הַשְּׁלֵוָה / הַכּוֹכָבִים נִמְלָטִים / מִכָּתְנֹת הַפַּסִּים / וְעוֹלִים לַשָּׁמַיִם / סָבִי מְנוֹפֵף כְּאֶגְרוֹף לֶאֱלֹהָיו / אֶת הַהַגָּדָה הַבּוֹעֶרֶת.

מילותיו האחרונות של השיר פתוחות מבחינתה לפרשנויות שונות: "שאלתי את עצמי האם הוא מנופף את האגרוף בהתרסה, כמי שאומר 'תראה א־לוהים מה אתה עושה לי', או שהוא רוצה להציל את ההגדה מהשריפה עד הרגע האחרון. הרבה פעמים שואלים אותי מה עם אמונה אחרי השואה, ואני אומרת שיש אנשים שהתחזקו ויש כאלו שהפסיקו. יש הכול. אני פיתחתי אמונה בטוב של האדם, בזכות כל מי שהציל אותי במהלך המלחמה".

לאחר הבריחה מהגטו הסתתרו האם והבת במשך תקופה קצרה אצל משפחה פולנייה, עד שהם הודיעו להם שהסכנה גדולה מדי והם לא יוכלו להמשיך לתת להם מחסה. "אימא שלי החליטה לזייף מסמכים. היא הייתה בלונדינית וגבוהה, בעלת מראה ארי, אבל לי היה שיער שחור. אימא הושיבה אותי על השולחן, חמצנה לי את השיער לבלונד, ענדה על צווארי צלב ולימדה אותי להצטלב. היא אמרה לי 'עכשיו את ילדה פולנייה. מהיום את לא חוה אולטשילר אלא אווה אולנסקה. תזכרי את זה'. לא הבנתי למה מחליפים לי את השם ואת השיער. שוב חשבתי שזה בגלל שאני רעה".

איך עוצרים עיטוש

אחרי שחוה הפכה לאווה, היא הוכנסה אל תוך שק וקיבלה הוראות: לא לדבר, לא לבכות, לא להשתעל. היא הובאה אל ביתם של ווז'יניאץ וברוניסלבה ולצ'אק, פולנים שהיו ידידים של הדודים שלה. באותו זמן אימה ברחה דווקא לגרמניה במסווה של אישה פולנייה, ועבדה שם כמנקה. "מהזמנים הללו אני בעיקר זוכרת רצף פעולות – להסתתר, לשתוק, ללכת. רגשות אני לא זוכרת. כמעט בכל לילה חלמתי על מריבה עם אימא שלי. אני זוכרת שהרטבתי במיטה והפולנייה כעסה על זה, כי היה חורף והיא אמרה שהיא לא יכולה לייבש את הכביסה".

היא הורשתה להסתובב בבית, אך ברגע שנכנסו שכנים מיהרה להסתתר מאחורי ארון גדול, לעיתים שעות ארוכות. יחד איתה הסתתרה גם אישה יהודייה מבוגרת יותר. "כשהייתי צריכה להתעטש היא לימדה אותי פטנט איך לעצור את העיטוש בעזרת שפשוף האף כך שהאפצ'י 'חוזר אחורה'. עד היום יש לי הרגל לשפשף את האף בתיאטרון. ליהודייה הזו היה כסף ולכן גם היו לה קוביות סוכר, אבל היא סירבה לתת לי. הייתי צובטת אותה כי ידעתי שאסור לה להשמיע קול, ואז היא הייתה נכנעת ונותנת לי מהסוכר שלה. זאת הייתה פעולה הישרדותית".

עם תום המלחמה אספו הדודים את חוה מבית הפולנים והיא החלה ללמוד בכיתה ב', ילדה יהודייה יחידה בין ילדות פולניות. "חוויתי שם את האנטישמיות הכי נוראה שחוויתי בחיי. יש לי זיכרון שהלכנו לפארק והילדות מסתדרות בזוגות, ואני ניגשת לילדה ומחפשת לי בת זוג. אחת מסרבת, גם השנייה וגם השלישית. אף אחת לא מוכנה לתת לי יד. היו מקללים אותי 'יהודייה מטונפת', זורקים עלי אבנים, שופכים לי דיו לתוך הילקוט. כשהגעתי ארצה נהגתי לעבוד לצד השני של המדרכה בכל פעם שראיתי ילדים. כל כך פחדתי מילדים".

כמה חודשים לאחר המלחמה חזרה האם מגרמניה, אך חוה זוכרת את האירוע הזה כטראומטי. "אני בוודאי לא כועסת על כך שנטשה אותי אצל פולנים, כי היא הצילה אותי בכך, אבל היה בי כעס על מה היה כשהיא חזרה. היא שכבה לידי בלילה גב אל גב, שום חיבוק. רק כשהיא הייתה בת תשעים ניגשתי אליה ואמרתי: 'בטח לא רצית להעיר אותי, נכון?'. והיא אמרה: 'לא, את היית זרה'. זה כאב לי מאוד".

בעקבות תקופת המסתור אצל הפולנים כתבה ניסימוב את ספר הנוער "הסוד של פלוריאן", שמתאר את השנים הללו מנקודת מבטו של בן המשפחה שהסתירה את חוה הקטנה. כתיבה מן הזווית של מציל פולני היא יוצאת דופן בעולם ספרות השואה בכלל, ולילדים ונוער בפרט. "המסר העליון מבחינתי, שעליו אני גם מדברת במפגשים, זה לחפש את האנושי שבתוכנו, ובסיפור של פלוריאן היה חשוב לי לדבר על הזולת. דמייני לך ילד שיום אחד מביאים לו הביתה ילדה שמסכנת אותו ואת משפחתו, ואומרים לו שזה סוד כמוס. איזה מין הורים עושים מעשה כזה, שמסכן את הילד שלכם? בכנות, אני לא יודעת אם הייתי מוכנה לסכן את הילדים שלי עבור מישהו אחר. היה לי חשוב לדבר גם על האנושיות של האחר, ולכן הגיבור בספר הוא הפולני ולא הילדה היהודייה".

הספר תורגם לפולנית, ובעקבותיו איתרה עיתונאית פולנייה את נכדיה של אותה משפחה. "רק אז התברר לי שאף אחד מבני המשפחה לא ידע על קיומי. נכד אחד בלבד נחשף לסוד אחרי המלחמה. זה היה כשיום אחד הוא בא אל הסבתא ושיחק אצלה במחבואים. היא חיפשה אותו ומצאה אותו מאחורי הארון, בדיוק במקום שבו אני התחבאתי. היא צחקה ואמרה 'פה הסתרתי את אווה הקטנה', וגילתה לו את הסוד אודותיי. גם שנים אחרי שידע על כך מסבתו, הילד לא סיפר לאחיו. פולנים לא השוויצו שהם הצילו יהודים. הם פחדו לספר כי השכנים לא אהבו פולנים שהצילו יהודים. זה היה אות קין".

דודיה של חוה שילמו לאותה משפחה סכום צנוע עבור הסתרתה, ומסיבה זו יד ושם סירבו להכיר בהם כחסידי אומות העולם. "שנים אני נלחמת מלחמת חורמה ביד ושם שלא מוכנים להכיר בהם, כי הכלל שלהם אומר שמי שקיבל כסף לא עומד בקריטריונים. אבל מה הם קיבלו? כמה פרוטות עבור מסתור של שלוש שנים. לצערי זה תקוע שנים ואין מה לעשות. ניסיתי כל מה שיכולתי. לי היה חשוב מאוד להכיר להם תודה עמוקה. עשיתי להם לוח נחושת עם כיתוב בפולנית של 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא', ונתתי לכל נכד שלהם אות הוקרה כזה. אם יד ושם לא מוכנים להכיר בהם, לפחות אני אעשה מה שאני יכולה".

בעקבות הספר החליטה עיריית שדליץ הפולנית, המקום שבו הוסתרה בילדותה, לקרוא רחוב על שם המצילים. ניסימוב הוזמנה לטקס, אך אז פרצה הקורונה והנסיעה לא התאפשרה.

ניסימוב היא שורדת שואה בעצמה אך גם גדלה כבת לשורדת שואה, דור ראשון ודור שני בעת ובעונה אחת, כך שהתמודדותה עם מוראות השואה הייתה כפולה. היחסים בין האם והבת היו מורכבים. "זה היה אתגר עמוק. אני לא מאשימה את אימי וכבר סלחתי לה. לי היה את הגיהינום שלי ולה היה את הגיהינום שלה. גם כשהגענו ארצה לא באמת היה לי בית איתה, נדדתי בין מוסדות וקיבוצים. אני שמחה שבשנים המאוחרות היא נהנתה מנכדים ומנינים, והייתה סבתא טובה וחמה כלפיהם".

ניסימוב גדלה במוסד הילדים "אהבה" ("שם התחילה ילדותי הטובה") ולאחר מכן עברה לקיבוץ מעברות. היא נישאה וילדה שלושה ילדים. האימהות הייתה אתגר עבור מי שמעולם לא זכתה לגדול אצל אם שתהווה מודל עבורה. לכך נוספו קשיים מול הקיבוץ, שלא תמיד ידע להתנהל ברגישות. במשך שנים הייתה עקרת בית, עד שבסביבות גיל ארבעים חוותה משבר והחלה בטיפול פסיכולוגי. בעקבותיו יצאה ללימודים ולשוק העבודה. בין השאר ניהלה את הרשות למלחמה בסמים בבת־ים, עיר מגוריה אז, ועבדה כעיתונאית במקומון עירוני. "כתבתי את כל העיתון בעצמי, תחת שמות שונים. כשהאישה שהייתה אחראית לפרסומות יצאה לחופשת לידה, כתבתי גם את הפרסומות. זו לא הייתה עיתונות חופשית, ובמידה מסוימת הייתי עיתונאית מטעם ראש העיר, אבל עדיין מאוד נהניתי לכתוב".

הספר הראשון שלך, "ילדה משם", יצא רק בגיל 68. למה רק אז? איפה הייתה הכתיבה כל השנים?

"החיידק של הכתיבה תמיד היה שם, אבל הספר הראשון הגיע יחד עם שלב חדש בחיים. רק כשפרשתי סופית לגמלאות התפנה לי מקום בנפש לעסוק בכתיבה. במוסדות ילדותי תמיד כתבתי יומנים. לצערי לא שמרתי אותם כי הילדים חיטטו אז השמדתי אותם".

"ילדה משם" בנוי כאוסף של קטעי זיכרונות. "בגלל הגיל הצעיר לא היה לי זיכרון רציף אלא בעיקר רסיסים של זיכרונות – אמא צובעת לי את השיער, הכדור שהולך לי לאיבוד בבריחה מהגטו, הקליידוסקופ שנתן לי בן דודי. מצאתי את עפרה עמית, מאיירת נפלאה. כשהיא ראתה את החומרים שלי היא ובעלה החליטו להוציא את הספר לאור בעצמם, כשליחות. את האיורים לספר היא עשתה על עץ, והתוצאה היפהפייה מלווה את הזיכרונות".

את הספר הראשון הקדים ספר אחר שלא זכה לצאת לאור, מחוסר תקציב: ספר הדרכה לכתיבת זיכרונות לניצולי שואה. "הראיתי את התוכן לעובדים סוציאליים, והם העבירו אותו ביניהם. עם השנים, כשכל המטפלים התחילו להעביר סדנאות לכתיבת זיכרונות, כבר לא היה טעם להוציא את הספר לאור. היום אני יודעת שהשפעתי על התחום הזה, והוא נפוץ בכל הארץ בעקבות התכנים שכתבתי. אף אחד לא יודע את זה, אבל אני יודעת".

כיצד לספר לילדים על השואה

ספרה הראשון לילדים, "קליידוסקופ", תבסס על זכרונותיה האישיים ומתבונן על מאורעות השואה מנקודת מבט תמה וילדית. שאלתי את ניסימוב על האופן שבו היא מנגישה את השואה לילדים, על מה היא בוחרת לכתוב ומה היא משאירה בחוץ. "חשוב שסיפור לילדים לא יהיה דידקטי, אבל לא פחות חשוב שתהיה בו תקווה ושיהיה בו אור", היא משיבה. "אני מכוונת לכך שגיבורי הסיפור יהיו ילדים. אני מכניסה שימוש בהרבה דמיון, בבעלי חיים, באיורים שמעמיקים את הסיפור, במנעד גדול של רגשות – כעס ואכזבה אבל גם אהבה ושמחה. הקליידוסקופ, למשל, היה כלי נהדר לרכך דרכו את הדברים. כשהסבא והסבתא נוסעים לטרבלינקה, אני רואה בקליידוסקופ שהם נוסעים ושואלת למה הם לא לוקחים אותי, כי אני חושבת שהם נוסעים לנופש ומדמיינת את הנסיעה שלהם ואת אמריקה.

"להתמקד בדמיון ובתודעה של הילד מאפשר לפגוש את הסיטואציה הקשה בצורה רכה. יש בסיפור אזורים עמומים שמשאירים פתחים עדינים לשאלות, וההורים מקריאים ויכולים להשיב ולתווך על פי העניין והבשלות של הילדים. אני לא מנדבת את המידע הכי קשה, אבל כל אלמנט בסיפור יכול להתפתח מתוך העניין והבשלות של הילדים. אני לא מציינת, למשל, לאן הסבא והסבתא נוסעים. אם הילד שואל, ההורה יכול להחליט כמה לספר מעבר לכך. זה מה שמאפשר לספר לפנות לגילאים צעירים בלי לאיים".

עם השנים כתבו יותר ויותר על השואה. את חושבת שהצלחנו במשימה של הנחלת הזיכרון לילדים ונוער?

"כשאני הייתי ילדה ונערה לא היה כלום על השואה. לא כתבו מילה. זה היה טרי מדי. רק שנים אחר כך התחילו לטפטף סיפורים, זיכרונות ותיעודים. היום יש הרבה יותר ספרי שואה לילדים ונוער, אבל אני חושבת שמה שחשוב היום זה לא רק לדבר על השואה אלא לדבר על מה שהיה ואבד – על חיי התרבות והרוח של היהודים, על ההיסטוריה של יהודים בפולין, על היהדות שלפני השואה. את זה פחות עושים".

במקביל לפרסום הספרים החלה ניסימוב להרצות וללוות משלחות לפולין. היא נזכרת בקבוצה של בני נוער מכרמיאל ששמרה איתה על קשר הדוק לאחר המסע ואף באה לישון אצלה בבת־ים ("על המרפסת, עם שקי שינה"). בנסיעה אחרת יצאה ללוות משלחת של קציני צה"ל. "בסוף המסע כל הקצינים, עם הפלאפלים על הדרגות שלהם, עמדו בשורה והצדיעו לי, לילדת השואה הקטנה. זה היה מרגש מאוד".

המסר שהיא חוזרת ומדגישה הוא שימור האנושיות. "פעם הזמינו אותי להרצות במוסד שקשור לכנסייה. מאוד התלבטתי אם לבוא כי ידעתי שהם אנטישמים ואולי יסגרו לי את המיקרופון באמצע. בסוף החלטתי לנסוע למען הפולנים שהצילו אותי, שמגיע להם. באתי, היו מאות אנשים, ואמרתי: 'אני לא אדבר על פולנים ויהודים, אלא על אנשים טובים ואנשים רעים'.

"השואה הדגישה את המסר שאנחנו בוודאי זקוקים למקום משלנו, ויחד עם זאת, אם זה קרה שם זה יכול לקרות בכל מקום. לכן, יחד עם זאת שיש לנו מקום ומדינה, צריך להילחם על האנושיות שלנו ולהתעקש על ההומניסטי, ולא להפלות אף אדם. קל להגיד שהנאצים היו מפלצת. לא, הם היו בני אדם שבהקשר מסוים יצאה מהם המפלצת, והיא יכולה לצאת בכל מקום. חשוב לזכור מה היה כדי שזה לא יהיה. אנחנו לא יכולים לשנות את הגרמנים והפולנים, מה שנשאר לנו זה לעבוד עם עצמנו, להיות בני אדם. כל החיים שלי אנשים אספו אותי ועזרו לי, ואני רואה כמה זה חשוב להיות אנושי".

סביבת הדיור המוגן מנכיחה את הזִקנה, נושא מרכזי בספר שיריה האחרון שיצא לאור אשתקד. "הזקנה מעסיקה אותי מאוד. גם במונודרמה שאני כותבת עכשיו, יש לי שיחות עם המוות. אני לא פוחדת ממנו, אני פוחדת רק מהמסדרון אליו. במסדרון יש דלתות. דלת אחת זה טיטול, דלת שנייה שיניים תותבות, דלת שלישית אלצהיימר. המוות לא מפחיד אותי, מוות זה שינה. אולי אני אהיה פרפר או ציפור".

בימים הקרובים, סביב יום השואה, תופיע ניסימוב בפני קהלים שונים, ממכללת ספיר ואירועי זיכרון בסלון ועד בתי ספר וחברת הייטק. "הניצולים הולכים ומתמעטים, ובעוד עשרים שנה הדור הזה כבר ייעלם לגמרי. אני מרגישה שליחות לעסוק בהנחלת הזיכרון ולהעביר את המסר על להיות אדם. אני הולכת ומספרת, אבל זה כבר מתחיל להיות קשה. פנו אליי מעוד מקומות אבל אמרתי לא, כבר אין לי כוחות. אני מרגישה לא בסדר להגיד לא כי הדור של אימא שלי כבר לא פה, ועוד מעט גם אנחנו, דור הילדים, לא נהיה".

לקראת סוף המפגש שלנו שולפת ניסימוב אבן עטופה בניילון. היא נראית אבן רגילה לכל דבר, אך מתברר שמאחוריה מסתתרת סגירת מעגל מפעימה. "באחת הנסיעות שלי לוורשה ניגשתי למכון הפולני כארכיון ושאלתי האם יש להם במקרה תמונות של הבית שלי. הם שאלו מה הכתובת, וכשעניתי אמרו: 'ברגעים אלו ממש חופרים שם, לכי לשם'".

ניסימוב מיהרה למקום, שכיום נמצאת בו השגרירות הסינית, וגילתה כי במרתף הבית התבצעו חפירות במטרה לאתר את הכד השלישי שהטמין עמנואל רינגלבלום, מי שתיעד את קורות גטו וורשה והטמין את הכתבים בשלושה כדים, שרק שניים מהם נמצאו. ניסימוב הוזמנה לרדת אל הבור ולשוטט בחפירות הבית. ידיד שלה שחפר באתר נתן לה אבן מהריסות בית ילדותה. "זאת אבן הנס שממנה ניצלתי כתינוקת".