על אם הדרך שבין וילנה למינסק הוקמה בשנת 1802 ישיבת "עץ חיים", הלוא היא ישיבת וולוז'ין שלימים תזכה לתואר "אם הישיבות" ותהפוך לסמל הלמדנות הליטאית. הישיבה נוסדה על ידי הרב חיים איצקוביץ', מבכירי תלמידיו של הגר"א, ותכליתה הייתה להעמיד מנהיגות תורנית מעולה שתוכל לעמוד בפני נחשולי התקופה, תנועות החסידות וההשכלה. הישיבה פעלה במשך 90 שנה תחת שרביטם של ר' חיים וממשיכיו, ולבסוף הובלה על ידי הנצי"ב אשר הביא אותה אל שיא תפארתה, אך בתום ארבעים שנות כהונה גם נאלץ לחזות בשקיעתה.
שלושה ענקים יצאו מוולוז׳ין: הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בן גריון) והמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק. הרב קוק העמיד אחריו זרם רעיוני תוסס – הציונות הדתית. ברדיצ'בסקי ואחריו ברנר וסופרים עבריים נוספים כדוגמת הזז, ס. יזהר ואחרים העמידו זרם עברי חילוני. אולם ביאליק, חרף היותו המפורסם שבחבורה, לא הותיר אחריו זרם רעיוני מובחן. שלושת הענקים הללו מבטאים במידה רבה שלוש אפשרויות שונות לקיום היהודי הישראלי: האפשרות הציונית דתית מבית מדרשו של הראי"ה, האפשרות החילונית מבית היוצר של ברדיצ'בסקי וממשיכיו, והאפשרות השלישית, שלא בכדי אני מתקשה להעניק לה שם, מבית מדרשו של ביאליק. בשורות הבאות אבקש לסקור את החלופות החוץ אורתודוקסיות של ברדיצ'בסקי וביאליק שהבחירה ביניהן צפויה לעניות דעתי להכריע את תוצאותיו של הסכסוך היהודי־ישראלי, אותה מלחמת תרבות שאנו נתונים בעיצומה.
להיות עברים ראשונים
1865. בעיירה הקטנה טפליק בארץ החסידות של אוקראינה מסולק בבושת פנים ברדיצ'בסקי, אז תלמיד חכם ועל פניו ירא שמים, מבית חותנו, ונאסר עליו לשוב ולהיפגש עם רעייתו לאחר שנתפס מעיין שוב בספרות ההשכלה ששבתה את ליבו עוד בימי נעוריו. משם יֵצא ברדיצ'בסקי אל מסע פנימי שעתיד לשנות את פניו של העם היהודי. פרופ' מנחם ברינקר אמר כי בשונה מהנוהג המקובל שבו סופרים מתארים את שכבר היה ונעשה כמאסף, הרי שברדיצ'בסקי וברנר היו עמוד האש, חלוצים לפני המחנה שניבאו ועיצבו את שעתיד להיות.
בין השנים 1899־1900 פרסם ברדיצ'בסקי סדרת מאמרים תחת הכותרת "שינוי ערכין", שאין דרך אחרת לתארם מאשר מרד מהפכני במסורת ישראל. את מאמר הפתיחה "נתיבות" פותחות המילים "היות או לחדול". המאמר מתחיל בשיחה בין זקן לבן שיער, סמל היהדות הישנה, לבין צעיר חסון משכמו ומעלה. השניים מהלכים בדרך ואז שואל הצעיר האם יש לברך על פרי שטעמו פגום. הזקן משיב בחיוב ובתמיהה על כך שאינו מכיר את דעת הטור והאור זרוע (מהבולטים שבספרי ההלכה) בעניין.
ואז מתוארת תשובתו של הבחור: "… אֵלי, אֵלי! על מאכל פחות מכזית, שטעמו פגום, דעת הפוסקים לברך, ועל כל הטבע, על אור החיים הזרוע, על היופי והנשגב, הרם והנעלה, כל המברך הרי זה מתחייב בנפשו". ומכאן, מהזעקה הזו, נפתח כתב אישום חמור כנגד היהדות:
עם ישראל נחנט וישכב למעצבה, קבור הוא בערימות חול אשר שׂמוּ מחנק לרוחו ולנפשו… דעתו הייתה רק הגות בספרים ישנים ונושנים… כל בני־אדם הולכים בקומה זקופה וקונים להם קניני הדעת והחיים. הקניינים פושטים צורה ולובשים צורה, והאדם מתענג למראה שלל־הצבעים הרבים; אבל ישנו עם אחד, שעוצם עיניו מראות את המאור שבחיים, עם שבעיניו הארץ לעולם עומדת… מה צרים הם אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!.
לאחר שתיאר את חומרת מצבה של היהדות שהיא כמת מהלך המתעלם מכל היופי והטבע שבעולם מציג ברדיצ'בסקי את החלופות העומדות עתה בפני היהודים:
"הגענו לעת שבה שני עולמות מתנגשים: היות או חדלון! להיות היהודים האחרונים או עברים ראשונים… לבבנו החפץ בחיים מרגיש שתחיית ישראל תלויה בהכרעת הכף. – משפט הבכורה ליהודים על היהדות. – האדם החי קודם לנחלת אבותיו… אנו בנים ובני בנים של הדורות שלפנינו; אבל לא ארונות שלהם… אחריות גדולה עלינו. הכל בידינו! יהודים אחרונים אנו או ראשונים לגוי חדש".
ברדיצ'בסקי קיבל תורה מסופרי ההשכלה ומסרם לברנר. בין השניים שררה מערכת יחסים מיוחדת ששיאה בנכונותו של ברדיצ'בסקי לכתוב עבור כתב העת הספרותי של ברנר "המעורר". ברנר, שבשונה מברדיצ'בסקי עלה לארץ ישראל והיה למורם הרוחני של חלוצי העלייה השנייה, לא חסך אף הוא את שבטו מהיהדות כשכתב:
צעירי ישראל אלה אומרים: שאלתנו־צעקתנו היא מה לעשות לנו היהודים? כיצד לחיות? כיצד לחדול מלהיות פראזיטים בכל המובנים? … והשאלה לנו היא לא מה נעשה ליהדות אלא אנו היהודים, מה נעשה לעצמנו, שנמצא איזה מקום מנוחה, שלא נידחף מגבולות התרבות האנושית, מגבולות היצירה… שלא נישאר במקום שאנו עומדים עתה עם תרמילי דלותנו בכל הענפים… תפקידו של היישוב שאנו עושים בארץ ישראל הוא לחנך יהודים חופשיים, אנשי־עבודה. זוהי תעודתנו וזוהי שאלתנו המרכזית, זהו עיקר העיקרים… חזון אחד יחיה את כולנו, אחי, את כולנו העובדים. תהיינה שפתינו סגורות. יהיו פנינו נחושים. יתגדל ויתקדש האדם העברי (כל כתבי ברנר, ו', עמ' 11).
אין לאום ישראלי
בחורף 2003 עתרו כמה אנשי תרבות, אקדמיה ופוליטיקאים לבג"ץ בדרישה להוסיף לרשימת הלאומים של משרד הפנים לאום חדש, "גוי חדש" כמאמרו של ברדיצ'בסקי – הלאום הישראלי. את העתירה יזם פרופ' עוזי אורנן, מייסדה של תנועת "אני ישראלי", ואליו הצטרפו שולמית אלוני, יהושוע סובול, עאדל קעדאן ואחרים. "העותרים, כמו רבים אחרים, משתייכים על פי תרבותם, שפתם, מציאות חייהם ותחושותיהם, התנהגותם וכל הווייתם ללאום הישראלי", נכתב בעתירה. "כינונה של ישראל כמדינה ריבונית הוא תופעה היסטורית חשובה. התנכרותה ללאום הישראלי שהתגבש כפועל יוצא מכינונה, כלומר סירובה להכיר בזהותה שלה עצמה, הוא תופעה תמוהה ומסוכנת".
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה נדרש בג"ץ לסוגיית קיומו של לאום ישראלי חדש. בשנת 1972 תבע גאורג רפאל טמרין להכיר בקיומו של לאום ישראלי וזאת על יסוד תחושתו הסובייקטיבית כי הוא שייך ללאום זה. נשיא בית המשפט העליון דאז שמעון אגרנט פסל את בקשתו של טמרין בהסתמך על מגילת העצמאות שלא מותירה מקום לספק באשר למהותה של מדינת ישראל.
"מדינת ישראל הוקמה – כך הוצהר במגילת העצמאות – כ'מדינה יהודית בארץ ישראל', בתוקף 'זכותו הטבעית של העם היהודי, לחיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית'… חידוש חייו המדיניים של העם היהודי במולדתו – לא בא אלינו על־מנת שיחול פירוד בקרבו של העם היושב בציון, כך שהוא ייפצל וייפלג לשני לאומים – יהודי מזה, ו'ישראלי' מזה. פילוג כזה, אילו התהווה חלילה, היה עומד בסתירה למטרות הלאומיות, שבגללן הוקמה המדינה… התוצאות שהיו עלולות לנבוע ממנו, משמעותן סיכול המטרות ההן וחתירה מתחת לאחדותו של העם היהודי כולו".
עתירותיהם של אורנן וטמרין לא זכו לתהודה ציבורית רחבה. בג"ץ פסל אותן וקבע כי "לא הוכח קיומו של לאום ישראלי" ונדמה כי על פניו איום בפיצולה של האומה היהודית במדינת ישראל לשניים לא עומד על הפרק. אולם מתוך אלפי שעות שיחה שקיימתי עם צעירים ישראלים בשנים האחרונות מצאתי כי חלק לא מבוטל מהם מצודד דווקא בעמדתם של אורנן וטמרין ובשונה מבג"ץ מרביתם מכירים בקיומו של לאום ישראלי מובחן מזה היהודי. "אני לא יהודי", אמר לי אחד מאותם צעירים. "הסבים שלי היו יהודים, אני ישראלי". הצעיר שמע את עצמו אולם אני שמעתי את הדיהם של ברנר וברדיצ'בסקי מדברים מגרונו. מרתק לנסות לשער כיצד הייתה מסתיימת תביעה דומה לזו של אורנן לו הייתה מוגשת שוב בהלך הרוח של שנת תשע"ח.
ממבקר לסנגור
על פניו סיפורו של ביאליק לא שונה דרמטית מסיפורם של ברנר וברדיצ'בסקי. חוויית הלימודים בוולוז'ין הייתה עבור ביאליק אכזבה מרה. הוא ציפה ללמוד בה לימודי חול, ספרות רוסית, ציונות והשכלה לצד לימוד התורה אולם ציפייתו לא נתגשמה ותוך שנה אחת על אף שזכה לאהדה רבה הן מצד חבריו והן מצד רבותיו הוא עזב את כותלי הישיבה. בפואמה "המתמיד" תיאר ביאליק את חיי תלמיד הישיבה הליטאית:
בַּבַּיִת הַהוּא, בֵּין הַכְּתָלִים הָאֵלֶּה
לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים עַל־נַפְשׁוֹ עָבָרוּ:
… וּפֹה כָּבוּ עֵינָיו וּפָנָיו חָוָרוּ.
לֹא יוֹם – כִּי שֵׁשׁ שָׁנִים, מֵאָז הֵסֵב פָּנָיו
אֶל־עֵבֶר הַקִּיר בַּמִֹקְצֹעַ הָאָפֵל,
גַּם־קֶרֶן אוֹר אַחַת לֹא־רָאָה מִלְּפָנָיו,
מִלְּבַד קוּרֵי שְׂמָמִית וְטִיחַ קִיר תָּפֵל…
זהו תיאור חריף של בית אסורים, של אומללות ומצוקה איומה, אולם סיומת השיר מאירה גם זווית אחרת:
אַךְ זֹכֵר עוֹדֶנִּי אֶת־כֻּלְּכֶם, אֶת־כֻּלְּכֶם,
תְּמוּנַתְכֶם תְּלַוֵּנִי, לֹא־תָמּוּשׁ מִלִּבִּי…
ביאליק התקשה להיפרד, וככל שיחלוף הזמן והוא יחזה בתוצאותיה של המהפכה העברית הוא ייעשה לגדול סנגוריה של היהדות, הן בפועלו לכינוס אגדות חז"ל, הן בהקמת מוסד עונג שבת והן בכתיבתו. שנה לאחר עלייתו ארצה נאם ביאליק בטקס פתיחתה של האוניברסיטה העברית בירושלים:
אומה זו, אומר אני, שעבדה את גופה ואת נפשה למלכות־הרוח שעבוד עולם. כאן, במלכות־הרוח, היא מכירה את עצמה אזרח רענן ומתערה, ובקרקע עולם זה נעצה את כפות רגליה בכל כחה ולא תזוז משם. כל מ"ט שערי טומאה של הגלות הארורה לא העבירוה על דעתה … התורה קדמה לעולם, היא האידיאה העליונה ונפשה החיה של העולם. בלעדיה אין קיום ולא זכות־הקיום… אין בן־חורין אלא מי שעוסק בתורה, התורה מגדלת ומרוממת את האדם על כל המעשים…
רבותי, אלפי בנינו הצעירים, בהשמעם לקול לבבם, נוהרים מכל כנפות הארץ אל הארץ הזאת לגאול אותה משוממותה ומחורבנה… הם חורשים סלעים ומיבשים ביצות וסוללים דרכים ברנה ובצהלה… את האש הקדושה הזאת עלינו להדליק גם בין כתלי הבית אשר נפתח זה עתה על הר הצופים. יבנו באש קדש אלה את ירושלים של מטה ואלה את ירושלים של מעלה ומאלה ואלה יבנה ויכונן בית חיינו – "כי אתה ה' באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה".
כשנה לפני פטירתו ניהל ביאליק התכתבות סוערת עם מזכיר קיבוץ גבע, מרדכי קושניר, על רקע חילול השבת בפרהסיה שנהג אז בקיבוצים. באחת האיגרות תיאר קושניר במידה לא מבוטלת של שמחה לאיד את מצב הדברים בקרב הצעירים: "הנה בהם, באותם האנשים, ובצעירים האלה מת כל רגש באותה הנקודה שבה היה קרנם ועוזם של ישראל בדורות הקודמים. ולא שיש מלחמה בדת בקרבנו, או כפירה לשם מצווה. לא מניה ולא מקצתיה. אין כפירה בעיקר. כי אין זה עיקר כלל עוד…" .
ביאליק לא נשאר חייב:
בלי שבת אין צלם א־להים ואין צלם אנוש בעולם… השבת, ולא התרבות של תפוחי הזהב או תפוחי האדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?… ליבי אומר לי, כי לא יאריכו הימים וסערה גדולה, סערת התמרמרות, תתפרץ מלב כל העם, ואת תוצאותיה מי ישורן?
קצת כמו בשירו "נד נד", ביאליק מציג גישה המשלבת כדבריו בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה, בין אהדה גדולה למעש החלוצי לבין מחויבות עמוקה להמשכיות היהודית. גישה זו לעניות דעתי היא לא פחות מבשורה, שכן כמאמר מורו של ביאליק, אחד העם, עלינו להחליט אם ברצוננו לחיות במדינתנו על פי רוחנו המיוחד ולפתח את קניינינו הלאומיים והתרבותיים או שברצוננו להקים כאן "קולוניה אירופית באסיה" ("הציונות ותיקון עולם", כל כתבי אחד העם, 1903).
רס"ן (במיל') עמיחי שיקלי הוא ראש המדרשה למנהיגות ציונית והמכינה הקדם צבאית תבור
