לאורך ההיסטוריה תמיד התרכזו החיים היהודיים סביב קהילות. כיום המצב הוא שונה וכמעט הפוך, שכן רוב הציבור היהודי בעולם הוא בקטגוריה של "בלתי מחוברים". יהודים אלו חיים את חייהם באופן עצמאי בנפרד מהקהילות היהודיות וכמובן יש לכך השלכות על זהותם היהודית.
ביהדות התפוצות, קהילה היא חלק אינטגרלי מהקיום היהודי. קהילה איננה מוסד פונקציונלי בלבד; אין מטרתה לתת שירותים לחבריה ואין לראות בכך את ייעודה המרכזי. כמו כן, הקהילה אינה מושג דמוגרפי המציין אוסף של יהודים יחידים. קהילה היא רעיון, קהילה היא משפחה והיא הופכת את היחידים לכדי קולקטיב. לכן סודה וקסמה של הקהילה היהודית הם ביצירת הקשר והזיקה בין הפרטים. האדם חבר בקהילה בדרך כלל מתוך צורך בשייכות, מתוך רצון לא להרגיש בודד ביהדותו אלא חלק ממשפחה יהודית. מעניין שדווקא בעולם הפוסטמודרני מתקיים תהליך מעניין של חזרה לקהילה, של ניסיון להעמיק את השייכות הקהילתית.
הגירה וצמצום הקהילות
רבות מהקהילות היהודיות בעולם הן קטנות ואפילו זעירות. כאלו הן בוטסוואנה בדרום יבשת אפריקה, קינגסטון בג'מייקה, סורינאם בדרום אמריקה, מודנה באיטליה, פלמה דה מיורקה בספרד, פורטו בפורטוגל, פאס במרוקו, איקיטוס בפרו על נהר האמזונס, ארובה וקורסאו באיים הקריביים, אנטקיה ובורסה בדרום תורכיה, הררה בזימבבואה, פלובדיב בבולגריה, גורי בג'ורג'יה, האי מאוריציוס באוקיינוס ההודי, טיחואנה וקנקון במקסיקו, בוכרה באוזבקיסטן ועוד. זכיתי לבקר בקהילות אלו ואני תמיד נפעם מיצר הקיום שיש ליהודים אלו ומן המאמצים שהם עושים כדי לשמור על קהילותיהם.
הקהילות הקטנות הן תוצאה של שינויים דמוגרפיים וגיאוגרפיים ושל מעבר יהודים ממקום למקום. לפי מחקר של פרופ' דלה פרגולה המספר הכולל של המהגרים היהודים שעברו בין מדינות שונות ברחבי העולם בין השנים 1880־2011 הוא למעלה מ־9 מיליון, שיעור גבוה ללא ספק ביחס למכלול האוכלוסייה היהודית בעולם אשר מנתה 7.6 מיליון ב־1880, 10.5 מיליון ב־1900, כ־16.5 מיליון ערב מלחמת עולם השנייה וכ־13.6 מיליון בראשית העשור השני של המאה ה־21.
תהליכי הגירה אלו משפיעים ללא ספק על הדמוגרפיה של הקהילות היהודיות ובעיקר על הקהילות הקטנות. כמובן, לתהליכי ההגירה יש להוסיף את העלייה לארץ. כמו כן קיים כיום בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט תהליך של אורבניזציה, כלומר מעבר לערים הגדולות, שבהן קיימת אפשרות טובה יותר לתעסוקה וכן לקיום חיים יהודיים. תהליך זה הביא לריכוזם של רוב יהודי התפוצות במספר קטן של ערי מטרופולין גדולות. ואכן, לפי המחקרים 55 אחוז מיהודי העולם גרים כיום בחמישה מרכזים אורבניים. מצב זה שונה לחלוטין מהמצב שהיה מקובל בעולם היהודי עד אמצע המאה ה־19 באירופה המזרחית ובארצות המזרח. עד אז מרבית האוכלוסייה היהודית העדיפה לגור בעיירות קטנות ובישובים שבהם היהודים היוו רוב, כגון השטייטל המזרח אירופאי והכפרים היהודיים והמלאח בצפון אפריקה.
הכלל הוא שככל שקהילה הולכת ומתרוקנת מחבריה כך היא פחות מסוגלת להעניק שירותים קהילתיים וחינוכיים. גם האפשרות להכיר בן זוג יהודי הולכת ופוחתת, והדבר גורם לחברי הקהילה לעזוב את העיר ולנדוד לקהילה אחרת בחיפוש אחר חיים יהודיים יותר מסודרים ומשמעותיים. כך נוצר מעגל הגורם לקהילות הקטנות ללכת ולהצטמק.
מסה קריטית לקהילה
בסיווג הקהילות היהודיות בעולם, נהוג לחלקן לקהילות גדולות מאוד (מעל 200,000 יהודים), לקהילות גדולות (עד 100,000 יהודים), לקהילות בינוניות (עד 50,000 יהודים), לקהילות קטנות (עד 2,000 יהודים), לקהילות קטנות מאוד (עד 1,000 יהודים) ולקהילות זעירות (עם פחות מ־200 יהודים). האתגרים העומדים בפני קהילה זעירה ללא ספק שונים מאלו העומדים בפני קהילה גדולה. קהילה זעירה מתמודדת עם בעיות שונות בתחום הסוציולוגי, הדמוגרפי, החינוכי והתקציבי. כדי לקיים קהילה יהודית יש צורך במסה קריטית, כלומר במספר מינימלי של יהודים הדרוש כדי לקיים פעילות קהילתית וחברתית, לשמור על המניין ולבנות תקציב. המונח "מסה קריטית" לקוח מעולם הסוציולוגיה והוא מהווה תנאי לקיום חברתי וקהילתי שכן קבוצה חברתית צריכה להיות חזקה דיה כדי להתקיים ולהוביל לגדילה עצמית. אמנם כתב הרב סולוביצ'יק שקהילה יהודית היא אפילו "שני יחידים בודדים היוצרים קהילה", אבל לאמתו של דבר קשה מאוד לקיים קהילה יהודית ללא מסה קריטית של יהודים כדי לקיים חיי קהילה.
רק לאחרונה ביקרתי בקהילה היהודית בגואיאקיל באקוודור. בקהילה יש כיום כ־70 נפש. חלקם בנים ונכדים ליהודים שהגיעו מגרמניה בשנות השלושים ואחרים הם ישראלים שעברו להתגורר בעיר לצורך עבודה. קשה לתאר עד כמה יש בקהילה זו תשתית קהילתית ופעילות יפה. לקהילה בניין בית כנסת חדש ומפואר, גן ילדים, מטבח קהילתי, מקווה גברים ומקווה נשים וכן ישנה מסעדה כשרה בעיר. בבית הכנסת מתקיימות תפילות בימים שני וחמישי וכמובן בשבתות. הקהילה היא מעין משפחה מורחבת וחבריה עושים מאמצים גדולים לשמור על חיים יהודיים מלאים.
לא פעם קהילות קטנות מנסות לשנות את התהליכים הסוציולוגיים והדמוגרפיים על ידי הבאת משפחות יהודיות שיתגוררו בעיר וירחיבו את מעגלי הקהילה. בדרך כלל, בקהילות קטנות יש ריבוי טבעי אפסי והשינוי הדמוגרפי לא יבוא מבפנים אלא מחוץ לקהילה. בקהילות רבות שבהן ביקרתי הוקמו ועדות לקליטת משפחות מקהילות אחרות, והן מנסות להשיג דירה ועבודה בעיר עבור המשפחות המתעניינות וכך להרחיב את מעגל חברי הקהילה.
חידוש נוסף שנולד כתמיכה לקהילות הקטנות והמרוחקות הוא צמיחתן של קהילות יהודיות וירטואליות. הרשתות החברתיות יצרו מצב שבו גם אדם הנמצא בקהילה קטנה יכול ליצור קשרי חברות ודו שיח עם יהודי אחר הנמצא בפינה אחרת בעולם וכך הולכת ונוצרת קהילה יהודית וירטואלית העוזרת לקיים את הקהילה הזעירה הריאלית. הקשר הווירטואלי נמצא מעבר למושגים של גבולות גיאוגרפיים וגודל דמוגרפי.
נלחמים על המניין
בקהילות זעירות רבות מתקיים מניין שבועי או יומי. קיום המניין איננו מטעמים דתיים בלבד, אלא מתוך רצון להוכיח שהקהילה חיה וקיימת ומסוגלת לכנס מניין אנשים או יותר. כך הופך המניין לסמל לקיום הקהילה. בקהילה היהודית בקנקון שבמקסיקו, למשל, שבה חיים כ־100 יהודים – יש מניין יומיומי. המניין הפך למסגרת חברתית מלוכדת ולגאוות הקהילה. לאחר התפילה המתפללים יושבים לארוחת בוקר מקסיקנית לפני יציאתם ליום העבודה. קהילות קטנות אחרות דואגות לקיים את המניין על ידי תורנות של המתפללים. כל חבר קהילה מקבל בתחילת החודש רשימת תורנות עם הימים שבהם הוא מתבקש להגיע להשלמת מניין. כך הופך המניין לגאוות הקהילה ולסמל לקיומה למרות היותה קטנה.
כדי לקיים את המניין בקהילה קטנה יש צורך להתמודד עם שאלות הלכתיות רבות, כגון – את מי לצרף למניין? האם מותר לצרף למניין יהודי שהולך לכנסייה ביום ראשון? האם ניתן להשלים מניין עם ילד המחזיק חומש בידו? מה הדין אם העשירי למניין יוצא באמצע התפילה למקום העבודה? האם אפשר להשלים מניין או להצטרף אליו דרך סקייפ?
אבל מעבר לשאלות המעשיות של קיום קהילה זעירה, הבעיה המרכזית היא החשש ביחס לעתידה של הקהילה. חברי הקהילה מאבדים לעיתים את התקווה, ולא רק המספרים הם הקובעים את עתיד הקהילה אלא גם התקווה והאמון של בני הקהילה בעצמם ובעתידם. "עוד לא אבדה תקוותנו" נאמר לא רק על מדינת ישראל, אלא גם על הקהילות הזעירות בעולם היהודי.
