פרשות תזריע־מצורע הן ליבן של פרשיות הטומאה והטהרה בתורה. אלה פרשות חידתיות ומלאות מסתורין. במה חטאה יולדת שהוטלה עליה טומאה, ושעליה להביא קורבן חטאת? מדוע מחזור הדם החודשי או יחסי אישות שנעשים במסגרת זוגית הופכים למקור טומאה? למה להרחיק את המצורע מחברה? אם נצרף את פרשת פרה אדומה וטומאת המת בספר במדבר, התמיהות יוסיפו ויגדלו. הפסוקים הרבים אינם מסייעים לפענוח החידות, אלא רק מעמיקים את המורכבות. גם בתורה שבעל פה, סדר טהרות שבמשנה הוא הארוך ביותר והקשה ביותר להבנה.
החידתיות של סוגיות הטומאה והטהרה מעסיקה אותי למעלה מתריסר שנים, מעת שהתחלתי לעסוק בביאור "ספר טהרה" של הרמב"ם במסגרת "מפעל משנה תורה", יחד עם צוות חכמים וחוקרים. הארגון האדריכלי התקדימי והמרשים שהניח הרמב"ם לפנינו בדיני הטומאה והטהרה, יחד עם היגדיו ההגותיים, מאפשרים לפצח את הסוד. אציע כאן צוהר למחקר שפרסמתי זה עתה, ושממנו עולה כי הנושאים שטומאה חלה עליהם נוגעים בעצבים חשופים של הכרתנו את המציאות, ומעצבים תפיסת עולם הרלוונטית גם היום.
התפיסה השלטת והרווחת היא שהטומאה מצביעה על משהו שלילי – פיזי או רוחני – בדבר הטמא, שבדרך כלל נקשר במוות. כך למשל מוסברת טומאתו של דם המחזור, שהוא מצע הכנה להתפחות עובר ברחם שבסופו של דבר לא יצא לפועל ונפלט מן הגוף. זהו פוטנציאל חיים שלא מומש. גם צרעת היא מעין מוות של העור, וכך הלאה. הדוגמטיות שבתפיסה הזו יוצרת אקרובטיקה הגותית ומוזרויות הלכתיות. לדוגמה, מדוע שלידה תיחשב טומאת־מוות, הרי מדובר ביצירת חיים? התשובה הרווחת היא שבלידה מתרוקנת היולדת מחיים שהיו בה. דחוק ומתפתל ובעיקר אינו עומד במבחן ההלכה, שהרי יולדת בניתוח קיסרי היא טהורה, והרי גם ממנה התרוקנו חיים.
ניסיון כושל אחר הוא להסביר שטומאה מצביעה על חטא. אך מה חטאה היולדת שעליה להביא קורבן חטאת? דברי רבי שמעון בר יוחאי, שהיולדת מביאה קורבן מפני ש"בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה" (בבלי נידה לא, ב) נדחו בתלמוד, ונראה שבאו בעיקר להעניק נקודת מבט מסוימת על מצבה הקשה של היולדת. טומאה לעולם אינה מצביעה על חטא מוסרי, ואין צורך לחפש חטאים ליולדות.
הכול בראש
תפיסתו של הרמב"ם שונה לחלוטין. לדעתו, רק האלילות תפסה את הטומאה כדבר שלילי במהותו, ואילו בתורת משה טומאה היא קביעה מה', ציווי, ותו לא. העובדה שאותו דם מהרחם עשוי להיות פעם אחת טמא (דם מחזור) ופעם אחרת טהור (מה שמכונה "דם טוהר"), מוכיחה לדעת הרמב"ם שמדובר בהחלטה ערכית של ה' ולא באבחון פיזיולוגי (ראו הלכות איסורי ביאה ז, א).
הדבר השלילי בתופעת הטומאה, על פי הרמב"ם, הוא המחשבה השלילית של האדם על אודותיה, לא התופעה כשלעצמה. טבילה במקווה לצורך כניסה למקדש מחייבת כוונה, מחשבה ורצון; אחרת, הטבילה אינה תקפה. אפילו מסלול ההתפשטות של טומאת מת מחדר מותו בבית החולים למסדרון, ועד לפתח בית החולים, נתון להטיה על ידי מחשבת האדם (טומאת מת ז, ב). ההבחנה שלפיה רק אדם ויהודי עשוי להעביר טומאה, מבטאת את אופייה ההכרתי.
הבנה זו לוקחת אותנו אל המקדש. כיום, הטומאה כמעט איננה משפיעה על חיינו. אין משמעות לכך שאישה בזמן המחזור טמאה, אלא בכך שעד הטבילה אסורים יחסי אישות איתה. אין מצווה להיות טהור, יש רק איסור שטמא ייכנס למקדש. מי שעוסק בקבורת המת עשה בכך מצווה גדולה ובוודאי שאין כל חטא במעשיו, ועדיין הוא מנוע להיכנס לעזרה במקדש. אם כן, נוכל להבין את השליליות של הטומאה רק בזיקתה לתפקיד המקדש.
מה תפקידו של המקדש? לפי הרמב"ם, רבות ממצוות התורה נועדו להיאבק בעבודה זרה והותאמו לרקע התרבותי של אותם ימים. גם המקדש הוא אמצעי כזה. נקודה זו מביכה פרשנים רבים, שכן אם היום אין עבודה זרה, ממילא לפי הרמב"ם מצוות המקדש איננה אקטואלית. והרי הרמב"ם סבר שמצוות התורה הן נצחיות ולעולם לא יתבטלו, ואם כך איך ייתכן שהתורה נלחמת נגד מעשים שכבר בטלו מן העולם?
זוהי הבנה מוטעית. הרמב"ם סבר שהתורה בבסיסה מנהלת פולמוס נגד רעיונות שגויים ואליליים. ואולם גם אם הרקע התרבותי שהביא לפולחן האלילי איננו מתקיים, עדיין יש בו רעיון אלילי שבא לידי ביטוי בדרך אחרת. כלומר, אף על פי שהרמב"ם מסביר את מתן המצוות בהתאם לרקען ההיסטורי, יש בהן מסרים על־זמניים ומענה אמיתי לנטיות קבועות ומסוכנות של נפש האדם ושל החברה. מושגי הטומאה והטהרה רווחו בתרבויות האליליות, כגון בכך שעובדי האלילים ייחסו לדם המחזור הטבעי כוחות דמוניים־מיסטיים והכבידו על חיי הבריות. מטרת התורה לבטל את המחשבה הדמונית מהמרחב היומיומי ובכך להקל על מרחב החולין, ולתחום את ההגבלות לזירת המקדש בלבד.
מצוידים בתובנות הללו נוכל לגשת לשלב האחרון בפיצוח חידת הטומאה. הרמב"ם איננו משלים את המהלך, ונעשה זאת בהשראתו. מי שנגע במת אסור להיכנס למקדש לא משום שבמת יש משהו שלילי, אלא כי יש כאן רעיון בסיסי שהתורה נלחמת נגדו, והוא פולחן המוות. אין איסור לעסוק במוות בחיי החולין היומיומיים, אלא יש ריחוק מן המוות בתחום המקדש כדי שלא נגיע לפולחני מוות אליליים.
מהו הרעיון האלילי שהביא לפולחן המוות? המפגש עם המוות מערער את תפיסת עולמו של האדם, והביא עובדי אלילים לחשוב שדרכו ניתן להתקרב אל האל. כלומר, לא המת מטמא אלא המחשבה על המוות. ליתר דיוק, המחשבה שדרכו אפשר להתקרב לא־לוהים – היא המטמאת. לכן רק במקדש הורחקה כל זיקה למוות. המחשבות המוטעות על החיים ועל המוות הן סכנה לקרבת ה' אמיתית.
ואולם אי אפשר להבין את הטומאה רק כמלחמה נגד המוות. ישנה קבוצה נוספת של טומאות הקשורות למיניות. המיניות היא כוח עז באדם, שעלול לסחוף ולהטביע אותו בתשוקותיו. המפגש עם הכוח העצום הזה הוליד בעולם העתיק פולחני מין ופריון, כמו טקסי פריון וגירוש שדים שנעשו ליולדת. לכן התורה דורשת מהיולדת היהודייה לא להתקרב למקדש במשך ארבעים או שמונים יום. המקדש צריך להיות מרחב חף ממיניות, כדי לפתח את מהות האדם. המשפחה, למשל, צריכה להיות מרחב חף ממיניות של גילויי עריות, אחרת המין היה זמין ואדם לא היה מפתח את מהותו. כך גם המרחב הלימודי צריך להיות חף ממיניות, וזו הסיבה שחכמים הטילו טומאת זיבה (טומאה מינית) על הגויים, מפני שבמרחב היווני דאז יחסים אירוטיים בהסכמה בין מורה ותלמיד קטין (פֶּדֶרַסְטְיָה) היו תופעה מבורכת (מטמאי משכב ומושב ב, י).
קבוצה נוספת של טומאות היא הצרעת, שבאה להרחיק מטקסים של פולחני רפואת אליל. הצרעת גורמת לחולה סבל חברתי קשה מנשוא, מפני שכולם נרתעים מן המראה וגם חוששים שהמחלה מדבקת, ולכן מרחיקים אותו מן החברה. העולם האלילי הציע כפתרון לכך רפואת לחש וכישוף שנעשתה במקדשים האליליים. לעומת זאת, הכהן במקדש ה' אינו מרפא את המחלה אלא רק קובע את הטומאה לפי המחלה, ונפגש עם המצורע בסיומה. על רקע זה אפשר לשער את תפקידה של הטומאה הזו, שהוא עלום יותר מן הטומאות הקודמות. בשלילת רפואת אליל, ובמפגשי פתיחה וסיום עם הכהן, מציעה התורה למצורע מבט מפוכח על פשר הסבל, בהתמודדות שיש בה גם אזהרה מן הכפירה בהשגחה.
יד ושם או הר הבית
גורמי הטומאה עוסקים בהוויות האדם וטלטלותיו ועל כן הם רלוונטיים גם בימינו, בתרבות העולמית בכלל והישראלית בפרט. המוות מסעיר את הבריות, ותופס חלק משמעותי מן ההוויה התרבותית והדתית. הבריות נמשכות לקשר עם המת יותר מלקשר עם החיים. לעיתים ניכר שאנשים תורמים לזיכרון יקיריהם ול"עילוי נשמתם" יותר מאשר לכבוד החיים. מתקיימים גם כינוסים ומופעים גדולים ומלאי ריגוש של עלייה לקברים. פנייה אל המתים ושיפור מצבם הפכו לעסק מסחרי לכל דבר, המרע את מצבם של המאמינים החיים.
אבל לא מדובר רק בטקסים דתיים. המוות והשכול ממלאים תפקיד חשוב בטקסים הלאומיים כמו זיכרון נספי השואה, חללי צה"ל ורצח רבין, וכן בהבאת דיפלומטים ושגרירי מדינות ליד־ושם כמקור צידוק לקיום המדינה, במקום להביאם להר הבית, כפי שהיו עושים כשבית המקדש היה קיים.
גם המיניות מסעירה את האדם. זנות היתה חלק מן העולם האלילי העתיק, ולמעשה היא כזו גם בימינו. פולחנים עתיקים של מין ופריון הוחלפו בפסטיבלים המלווים בחופש מיני, הרחק מעין אדם, ביערות או במדברות (ברנינג־מן, מדברן וכו'). המיניות מתעתעת, בוערת וסוחפת, אך היא איננה מהותו של האדם. כדי ליצור מרחב מהותי יש לייצר אזורים חפים ממיניות, כמו משפחה או המקדש. היכולת ליצור במקדש מפגש של כל העם באווירה חפה ממיניות, הייתה עניין גדול. לעיצוב הישג זה נרתמה ההלכה, שקבעה ש"כל ישראל חברים ברגל" ו"טומאה דחויה בציבור". כל זאת מפני סכנת ההיגררות לעבודה זרה ומינות, מתוך פאתוס אמוני המשולהב במיניות וזנות.
הקושי השלישי הוא המפגש עם הסבל. בכל דור ודור הסבל ומציאות הרע מטלטלים את האדם. האדם שואף שהעולם יהיה מושלם, ומציע לה' איך לנהל אותו ביותר צדק וחכמה. אבל האמת היא שלשם צמצום הרע לא נדרש תיקון העולם אלא תיקון האדם, מעשיו ומחשבתו. כשהאדם מבין כיצד העולם פועל כראוי והוא מתקן את ציפיותיו, הוא רואה שהעולם טוב אף שאינו מושלם, ושהרע הגדול ביותר מצוי באדם.
אבל לאדם יש גם הזדמנות. אם הוא יבין כיצד לרתום את הכוחות בעולם לטובתו, הרי שהמציאות תשתפר. ואולם אף שהטכנולוגיה משתפרת וממעטת את הרע – למשל, יש פחות מקרי מוות בלידה ומומים מולדים, פחות מתים באסונות טבע, ופחות כאב ורע בעולם – עדיין תחושת רע מרחפת. הטכנולוגיה איננה יכולה להעניק לנו חיסון להפחתת הסבל והצער הנפשי (לא הפיזי). זה יקרה רק אם נאמץ תפיסת עולם של אמונה, שמחה ותקווה. איננו יודעים מהי הצרעת המקראית, ואיננו נדרשים לריחוק החברתי הנוראי כפי שמחלת הצרעת נתפסה, אבל פוטנציאל הטעות שטומאת הצרעת ביקשה לתקן בתפיסת ההשגחה, עדיין מרחף.
דרך דיני הטומאה והטהרה מנסה התורה להעביר מסר ולבנות תפיסת עולם. הבנת תפקידו של המקדש וייחודו יכולים לתרום תרומה מרעננת ומפוכחת לשאיפתו של האדם לקרבת א־לוהים, ולהבנה גדולה יותר של הדרך הנכונה לקרבה זו, תוך מבט זהיר על תופעות שגויות בנות ימינו.
