סכנות העולם ההלכתי המתבטאות בספירת העומר

בספר "שפת אמת", הכולל את דברי תורתו של הרבי השני מגור, ישנו רעיון שבהמשך יפותח על ידי הרב קוק. בפסוק "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ", הוא מפרש את המילה "ויכולו" מלשון כלל, הכללה:

והיינו שבפרטות יש דברים הצריכים תיקון. והצדיקים שמביאין כל הפרטים אל האחדות הוא כלל הבא על ידי הפרט. וזה חביב לפניו יתברך יותר (שפת אמת, בראשית תרמ"ב).

יש כאן רעיון שלפיו הרע נמצא בחלקיות, אך כאשר מגיעים לכוליות מגיעים אל הטוב. אפשר למצוא את התיאוריה הזו באופן דומה אצל הרמב"ם, כשהוא מנסה להסביר את קיומו של הרע בעולם. הטענה היא שכשאנו מסתכלים על המציאות באופן חלקי אנו רואים רע, אבל אם הייתה לנו התמונה הכוללת אז הדברים היו נראים אחרת. ה"שפת אמת" אומר שזהו התפקיד של הצדיקים. הם צריכים לחבר את הכלל מתוך הפרטים, דהיינו להגיע אל ההסתכלות הכללית, אל הרעיונות האוניברסליים.

הבזק הברק

הראי"ה קוק עוסק גם הוא בעניין זה של כלליות ופרטים, אך מפתח זאת באופן שונה. נקרא קצת מדבריו ב"אורות הקודש":

בעל הנשמה הרחבה סובל יסורים גדולים מצמצומה של המחשבה בפרט מיוחד… הקלת היסורים באה מהבירור שיתברר לו שהדעת הכללית היא הדורשת את הרחבתה הבלתי מפורטת מפני עליונותה. והבינה הפרטית היא כבר סופגת את כל הפרטים בבירורם המדויק. וכשגלי הדעת משתפכים על הנפש, אז באמת צריכים לתן מקום להפשטה העליונה, שאינה מקבלת שום תואר. אבל היא חולפת ומניחה את השפעתה הגדולה באוצר הבינה, ששם השפעה זו עצמה מגלה את חופשתה על ידי השמירה הדייקנית של פרטי הדברים, והגלמתם המוגבלת.

ננסה לפענח את דבריו. הרב קוק מתאר כאן תהליך המתחיל ב"הפשטה העליונה". זהו מעין ברק עליון המבטא אינטואיציה ראשונית המופיעה במחשבה, "אבל היא חולפת" – זו אינטואיציה קצרה שאיננה מתמידה, כמו הבזק של ברק. בנוסף, איננו יכולים לתאר אותה במילים: "שאינה מקבלת שום תואר". היא מגיעה אלינו בצורה מאוד אבסטרקטית. מרטין בובר דימה זאת למתרחש בנפש האדם כשהוא יוצר, למשל יצירת אמנות. תהליך היצירה מתחיל באידיאה מופשטת המופיעה במחשבתו ואומרת לו "תיצור אותי". לאחר מכן מופיע תהליך היצירה בפועל, שבו האידיאה מתורגמת ליצירה קונקרטית.

דברים אלו קשורים ברעיון שהרב קוק מביא בכמה מקומות, המבוסס על הביטוי התלמודי "שרגא בטיהרא מאי אהני" – הנר לא מועיל באור היום. לפעמים ישנם אידאלים גדולים המלהיבים אותנו, אך גם מסנוורים אותנו ולא מאפשרים לנו לתרגם אותם למסקנות מפורטות. רק כאשר האור הבהיר מתמעט, אנו יכולים להתחיל לראות את הנרות הקטנים, את הפנסים:

ההופעות הכלליות, כשהן מתגלות ברוח האדם, אינן יכולות להוציא פרטים מתוכן, כי אם באצילותן העשירה הן מתנוססות בעושר גווניהן, המאוחדים כולם יחד בחטיבה אחת. זהו החסרון הבא מתוך רום ושיגוב. כשבא התור להוצאת פרטים, מתקטנת היא ההופעה העליונה, האורה מתמעטת, והפרטים, רבים וחשובים, הולכים ונזרחים, מתהדרים ומתגדלים הם, נובעים ממעינם הנובע, אשר כפי פך קטן הולך הוא ונפתח.

"ההופעה העליונה" היא אותו ההבזק שכונה קודם "ההפשטה העליונה". צריך לשים לב שהרב קוק מבליע כאן מושגים מעולם הספירות הקבלי, שהחסידות מבינה אותן כתיאור של המתרחש בנפש האדם. ההפשטה העליונה, הניצוץ הראשון הבא מבחוץ, היא ספירת חכמה. לאחר מכן מגיעה ספירת בינה, "הבינה הפרטית", שהיא תהליך העיבוד של הרעיון המופשט והפיכתו לפרטים קונקרטיים. אך לאחר העיסוק בפרטים ועיבודם מגיעים שוב ל"הרחבת הדעת" – השלב שבו עושים אינטגרציה מחדש לפרטים וחוזרים לבנות את הרעיונות הכלליים. זוהי מעין שיבה אל ההתחלה, אל ה"חכמה", אך לאחר שכבר נוצרה באדם הבנה ותפיסה של הרעיון הכללי דרך עיבוד לפרטים הקונקרטיים. זוהי ספירת ה"דעת".

הטל הגנוז

כפי שמתאר הרב קוק, במעבר מההבזק הראשוני והרעיונות הגדולים לעולם המעשה של פרטי הפרטים, אז "האורה מתמעטת". העיסוק בפרטים מעמעם את האור הראשוני, אולם הרעיון הכללי הוא שנותן לפרטים "טל חיים", תוכן ומשמעות:

העסק הפרטי שבפרטים מרחיב הוא את הדעת לפי ערך העומק הלשדי שיש בתמציתם של הפרטים, שהוא טל החיים של הכללים העליונים המופיע בהם מאור חייו.

למשל, כל נושא הלכתי מכיל פרטים רבים, אבל אסור לנו להישאר ברמה הזו אלא יש להגיע לשלב "הרחבת הדעת", שבו חוזרים אל אותה אינטואיציה ראשונית שממנה נולדו כל הפרטים, ולבנות חזרה את הכללים. בהמשך אומר הרב קוק משפט מעניין שצריך פענוח:

גניזתו של טל אורות זה היא בנקודת הרצון שבהכרה, המתעלה לאידיאל עליון בחיי הפרטים, תולדות הכלל.

בדברים אלו מפנה אותנו הרב קוק למדרש חז"ל על טל גנוז שהקב"ה עתיד להחיות בו מתים. הוא מפרש זאת בדרכו: גניזה זו היא "נקודת הרצון שבהכרה". המילה "הכרה" כאן נרדפת לשלב של ספירת חכמה – ההבזק ההכרתי הראשוני. "הרצון שבהכרה" הוא ספירת כתר, המלווה את ספירת החכמה. "רצון" זה הוא לימוד התורה לשמה. זה לא הכישרון של הלומד, אלא המוסריות והמוטיבציה שלו. כדי להגיע לתובנות האמיתיות וליכולת לאסוף בחזרה את כל הפרטים לתובנה הכללית, צריך שהלימוד יהיה לשמה. לא לשם הצלחה וקידום, אלא מתוך מטרה להגיע לאמת ולגילוי שכינה:

העוסק בתורה לשמה הרי האור הכללי, שמתחבר לרצונו המזוכך, הולך ומתברך עמו, ומושך לו שפעת גודל, מלכות וממשלה וחיקור דין. אבל העוסק בתורה שלא לשמה פרטיו מיובשים הם מלשד הרצון האידיאלי, והפרטיות שבהן אוכלת את מוח עצמותיהם… ואינו בא לתעודתו שנוצר בגללה, להוסיף אור רצוני עליון בעזוז החיים הפרטיים, להעלותם אל עילוי הכלל…

בדברים אלו דן הרב קוק בקונפליקט שבין הזוהר והברק של הרעיונות הגדולים ובין תרגומם לפרטי פרטים הלכתיים. הסכנה של עולם הלכתי השקוע בפרטי ההלכות השונות, היא איבוד הקשר עם החיות של הרעיונות הכלליים. מצד שני אי אפשר להישאר ברמה של הרעיונות הגדולים הראשוניים ולוותר על ההלכה לפרטיה. האתגר הוא להגיע לשילוב, לספירת הדעת. ולחבר את ההלכה היהודית לאידיאלים הגדולים, החברתיים והלאומיים.

אנו מפרסמים את טוריו האחרונים של פרופ' רוזנברג, שנמסרו לדפוס לפני מותו