מהו ערכה של מדינת ישראל כפי שהיא כיום – מדינה לא דתית במיוחד, מדינה שלכאורה היא ככל שאר מדינות העולם?
מפעם לפעם נשמעת טענה שמדינה כמו כל מדינה אירופית אחרת איננה המדינה שלה קיווינו במשך כל שנות הגלות. מדינה ככל המדינות איננה ראויה לכל הציפיות של כל הדורות. טענה זו מתלווית לחזון משיחי של גאולה מהפכנית ואדירה; רבים סבורים כי אם מדינתנו איננה אבן דרך בדרך לגאולה הסופית – היא איננה שווה כלום. האם זוהי התפיסה הנכונה ביחס למדינת היהודים? האם תפיסה זו מתיישבת עם המקורות המדברים על ריבונות יהודית בארץ ישראל?
ריבונות היא המצב ההפוך ממצב של שפלות. הריבונות כשלעצמה איננה דבר קטן ואיננה דבר מבוטל. לא ייתכן לזלזל בדבר שהוא כה חיוני לקיומנו. ריבונות מאפשרת לנו להיות שליטים על עצמנו, ומחזירה לידינו את היכולת לקבוע את עתידנו. בוודאי אנו חייבים לשאוף לאתגרים רוחניים נשגבים, אך עם זאת, ברור שריבונות מאפשרת לנו גם להגיע להישגים רוחניים נשגבים שבלעדיה לא נוכל להגיע אליהם. עם שפל או משועבד, בהכרח גם הישגיו הרוחניים פחותים מהישגיו של עם חופשי.
מדוע, אם כן, יש המזלזלים בעצם ערך הריבונות כמו שיש לכל העמים? נבחן את הדברים לאור המקורות ונראה מה מתחייב מבחינה זו.
מלך שאינו משיח
בשני הפרקים האחרונים של ספר משנה תורה (הלכות מלכים ומלחמות, פרקים יא-יב), הרמב"ם דן במושג המשיח. הוא כותב שם (יא, א-ב) שהאמונה במשיח היא עיקר באמונת ישראל, ומי שכופר בו כופר גם בתורת משה שהעידה על בואו. ברם, השאלה שמעסיקה אותנו צריכה להיות אם ריבונות בעם ישראל חייבת להיות דווקא מלכותו של המשיח, או שתיתכן מלכות ותיתכן ריבונות לפני בוא המשיח המיוחל.
בהמשך אותו פרק בהלכות מלכים (יא, ד) כותב הרמב"ם שאפילו אם יעמוד מלך מישראל המתייחס לבית דוד, אין זה אומר שהוא משיח. ואף אם אותו מלך יהיה מוצלח במיוחד ומהכשרים שבמלכי ישראל – "הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בִּדקה, ויילחם מלחמות ה'" – אין זו הבטחה שהוא המשיח. היעלה על הדעת שאם עומד מלך מהשלמים ומהכשרים שבמלכי ישראל, המלמד את כל עם ישראל תורה ומציל אותנו מאויבינו, אך אינו מצליח לממש את כל הייעודים של המשיח ובהם קיבוץ גלויות ובניין בית המקדש – שכהונתו אינה דבר חשוב?! ברור שזהו דבר בעל ערך גדול שאין לזלזל בו.
לא זו בלבד, אלא שמדברי הרמב"ם (שם א, ח) עולה כי תיתכן מציאות של מלך שאינו מבית דוד, ה"הולך בדרך התורה והמצווה ונלחם מלחמות ה'… וכל מצוות המלכות נוהגות בו". מלך כזה בוודאי אינו המלך המשיח, שהרי אינו מבית דוד, ועדיין עלינו לדעת את הדינים הנוגעים אליו. העובדה שאינו יכול להיות המשיח אינה גורעת מחשיבותן של המלכות ושל הריבונות, כי המלכות והריבונות הן הפך השפלות.
כוחה של פיסת נייר
ישנן גלות ושפלות וכנגדן ריבונות ומלכות של עם שליט בארצו ויושב בה לבטח. מלכות, ריבונות, שליטה עצמית – כל אלה הם גאולה. כאשר הקב"ה הוציאנו ממצרים והביאנו לארץ, גם אז לא היו אלו ימות המשיח – שהרי התורה הבטיחה עליו גדולות יותר ממה שהיה בכניסה לארץ – אבל ברור שהיה זה דור של גאולה.
המושג של ימות המשיח נשגב מאוד, הרבה מעבר לעניין היציאה משפלות לריבונות ומשעבוד לחירות. הרמב"ם (שם יב, ה) מתאר אותו כך:
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומין העמוקין, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה'".
זהו יעד שיש לשאוף אליו, ובכל יום נחכה לו שיבוא. אפילו עם היושב בארצו, שליט בארצו, בעל ריבונות ועצמאות – אם הוא מודע לתורה, עליו לחכות לביאת המשיח.
כאשר עם ישראל היה בגלות – שפלים, משועבדים, נרדפים ונרמסים – אותם כיסופים לגאולה מן השעבוד השתלבו והתמזגו יחד עם הכיסופים לגאולה העילאית והנשגבה של "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". כתוצאה מאותה התמזגות ציפו שהכול יקרה יחד. אך אסור בשום פנים ואופן לתת לטעוּת זו לגרום זלזול בערך העצמאי של ריבונות, מלכות ועצמאות. אלו דברים גדולים מאוד, אף שיש דברים גדולים מהם.
הרמב"ם פוסק שההישג הגדול של החשמונאים היה החזרת המלכות לישראל "יתר על מאתים שנה" (הלכות מגילה וחנוכה ג, א). כל מי שמכיר מעט ממה שחז"ל אמרו על מלכי החשמונאים ועל בית הורדוס, יודע שגם אם יש בימינו טענות נגד ממשלה זו או אחרת, הן אינן כמעט כלום ביחס לשלטון הורדוס. והנה, למרות כל זה, עצם ישיבת עם ישראל בארצו תחת מלכות משלו הייתה דבר עצום.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, אפילו מדינה קטנטנה כמו הרפובליקה הדומיניקנית הייתה יכולה להעניק רישיון הגירה ולהציל חיים של יהודים. אפילו לפיסת נייר יש כוח עצום כאשר יש בו חותמת של מדינה ריבונית. די בזה כדי להבין את הערך העצום של מדינה. מי שאינו מודע לערך הזה מסכן את המדינה ואת ההישג שיש בה. מי שחושב שמדינה כזאת אינה כלום, עלול לסכן את עצם קיומה.
יש להבין כי אין זה נכון לכנות את המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו", שכן זוהי גאולה ממש, שאינה פחותה מיציאת מצרים. בוודאי אנו צריכים להמשיך לצפות ולהאמין שבמהרה בימינו יתגלה המלך המשיח, אבל גם הגאולה ממצרים נחשבה גאולה עצומה אפילו לפני מתן תורה: "אילו הוציאנו ממצרים ולא קֵרבנו לפני הר סיני, דיינו". וכל כך למה? כי הגאולה מעבדות היא עצמה דבר עצום. אדם שאינו רואה זאת מכחיש את חסדיו של הקב"ה.
בידיים שלנו
הבלבול הזה אינו עניין מופשט, אמוני או מחשבתי בלבד. לתפיסה הנכונה או להיפוכה יש השלכות מעשיות. ההשלכה הראשונה היא שהאפשרות להשתחרר מן השעבוד ניתנת למימוש בידי אדם. אין ספק כי בלי סיוע משמיים, שום מעשה של בני אדם אינו יכול להצליח. "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים קכז, א). אבל אף אחד מעולם לא ראה את הקב"ה מרים את הלבנים ואת האבנים ובונה את הבית. את הלבנים ואת האבנים צריכים להעמיד בני אדם, והם זקוקים לעזרה משמיים. כבר ראינו לאורך ההיסטוריה של עם ישראל שכאשר עלתה אפשרות לממש את החזון של עלייה לארץ – עשו זאת. ועשו זאת לא בדרך של ניסים ההופכים את הטבע כקערה על פיה, אלא בהשתדלות של בשר ודם המתברכת מן השמיים ומצליחה.
הרב צבי הירש קלישר, ממבשרי התנועה הציונית, כתב בספרו "דרישת ציון" שבאותם ימים הייתה תסיסה גם אצל האיטלקים שרצו לנסות להשתחרר מעולו של נפוליאון, והיו עמים נוספים שניסו להשיג עצמאות. מדוע שלא נעשה כמו אותם עמים, שואל הרב קלישר; גם אנחנו צריכים לנסות להשתחרר מעול זר, ואם עולה הדבר בידי אותם עמים – אין ספק שיעלה גם בידינו אנו. המאמץ הציוני נועד לעשות כל מה שיש לאל ידם של בני האדם לעשות, ומן השמיים יסייעו.
אולם לתובנה שגאולה חייבת להיעשות בידי בני אדם יש נפקא־מינה גם לצד השני. כל דבר שיש לאל ידם של בני אדם לעשות, חייבים הם לעשותו בחוכמה, בתבונה ובכישרון, ואז הקב"ה יצליח בידינו. אולם אם עושים זאת בטיפשות ובבטלנות, אין לצפות מהקב"ה שיצליח. קנה המידה שבו נמדדת השתדלותם של בני אדם הוא קנה המידה של בשר ודם, ודבר שהושג בידי בני אדם יכול להיות טוב יותר אם ייעשה בתבונה יתרה. הקב"ה יכול להפוך גם את השגיאות שלנו לדבר טוב, אך לאדם שעושה שטות אין רשות לצפות שהקב"ה יעשה מהשטות שלו דבר טוב.
מעבר לכך שאנו חייבים לעשות כל דבר שבידינו בתבונה, עלינו לזכור כי כל דבר שהושג בידי בני אדם, בני אדם יכולים לקלקלו. אל לנו לשבת בחיבוק ידיים ולחשוב שכבר עלינו על הרכבת והיא בהכרח תביא אותנו למחוז חפצנו. אין רכבת כזאת. יש עגלה שאנו מושכים, והקב"ה נותן לנו כוח למשוך ולסחוב אותה. אם נפעיל את השכל ואם נפקח את העיניים ונתבונן לאן פנינו מועדות, הקב"ה יסייע ובעזרתו גם נתקדם. אבל אם לא נעשה את מה שעלינו לעשות – שום דבר לא יקרה. כל בר דעת מבין שלא ניתן להבטיח דבר כל עוד התוצאות תלויות במעשי בני אדם. גם בבית שני ציפו וייחלו למשיח, אך התקווה לא התממשה.
עלינו להבין לעומק את ההבדל שבין הגאולה הסופית ובין גאולה של ריבונות ועצמאות בארצנו. הגאולה הסופית אינה בידינו באופן ישיר. אנו יכולים להכשיר את הדורות למשיח, אנו יכולים להשיג ריבונות ועצמאות, לצאת מגלות ומשפלות – אלו הם רכיבים יסודיים גם בגאולה הסופית – אבל הגעת התהליך לסופו תלויה בקב"ה בלבד. אין אנו יכולים להצביע על פלוני ולומר שהוא יהיה המשיח ובכך להפוך אותו למשיח. אנו יכולים לתקן את הלבבות, להעלות את העם מבחינה רוחנית ולקרבו לקב"ה, אבל הקב"ה הוא שצריך להשלים את התהליך. זה אינו בידינו. לעומת זאת, כל השלבים שלפני הגאולה הסופית נמצאים בידינו ובאחריותנו. עלינו להשיג ריבונות ושחרור מעבדות ולהיות שליטים במעשי ידינו. במישורים הללו מעשינו נשפטים לפי אמות מידה של בני אדם, ולא של א־לוהים.
חשוב גם להבין כי אין לנו ידיעה ברורה לגבי השלמת התהליך כולו:
וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא יֵדע אדם איך יהיו עד שיהיו… ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה (הלכות מלכים ומלחמות יב, ב).
הרמב"ם קובע שאל לנו להכניס עצמנו לחשבונות שמיים. אל לנו לעצום עיניים בשם מטרה שאין בידינו להשיגה, ולא לראות את המציאות ואת המתרחש לנגד עינינו. עיסוק בספקולציות על דברים שאינם בשליטתנו מסיח את הדעת ממה שמוטל עלינו – אהבה ויראה.
הרב נחום אליעזר רבינוביץ היה ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים ומחבר פירוש "יד פשוטה" על משנה תורה לרמב"ם. המאמר לקוח מן הספר "נר לנתיבתי – דרשות על סדר מועדי השנה", היוצא לאור במלאת שלוש שנים למותו
