"התשועה הגדולה בקרב זה הורגשה מיד כמעשה פלאים, וסיפורי מופתים נתרקמו סביבו"

לעצם הסקירה על מאורעות שני הדורות האחרונים בחיי עם ישראל אקדים הערה בעלת אופי כללי: אחרי קריעת ים סוף, מספרת לנו התורה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם, וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם… וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". וכי איזה חידוש יש בכך שאחרי היותם עדים לנסים אלו האמינו בה' ובמשה עבדו? אולם – זה שמעתי מפי הרב מאיר ברלין סמוך למותו, כמימרה ידועה – חידוש גדול יש בזה, שהרי בדרך כלל אין בעל הנס מבחין בנסו. המופתים והמוראים המתרחשים לנגד עיניו נראים לו כאילו התפתחו בדרך הטבע, לפי היחס הרגיל של סובב ומסובב. ובאה התורה להדגיש שבפעם הזאת הרגיש העם בהשגחה הפרטית שגרמה להתפתחות.

כיוצא בזה נדמה לנו, לבעלי הניסים, כאילו כל אחד מהמאורעות הנמנים להלן היה דבר טבעי או מקרי, דומה לחוליות רגילות בשרשרת היסטורית. עלינו לשים לב לרציפות המאורעות שבשרשרת. במשך תקופה קצרה מחד ולעומק ההשפעה מאידך, וממילא תיפקחנה עינינו.

ובכן אפתח בשני מאורעות שקרו עוד במאה ה־19, אלא שאז לא עלה על לב איש לראותם כחוליות בשרשרת תשועה. ראשית, בהגירתם של מיליוני יהודים ממזרח אירופה לאמריקה הצפונית (ולאפריקה הדרומית). לולא יציאת אירופה זו, לא זו בלבד שצאצאיהם היו הולכים לאיבוד בדורנו (רובם על ידי השמדת היטלר ומיעוטם על ידי טמיעה מאחורי מסך הברזל), אלא היינו חסרים הכוח המוסרי, החומרי והפוליטי שעמד לנו בשנות ההכרעה, הן בהשפעתם על ממשלת ארה"ב, הן בבצרם את יסודותיהם החומריים של הבית הלאומי ושל מדינת ישראל, הן בשלחם אלינו כוח אדם, חלוצי המלחמה והתחבורה ביבשה, בים ובאוויר.

והמאורע השני באותה תקופה רחוקה, העליה השניה שגרמה להתיישבותם של איכרים ועובדים יהודים במושבות יהודה, שומרון והגליל. ואם תאמר, מהו משקלה של עלייה זו בהשוואה לעלייה הקודמת, להתיישבות עולי אירופה מתלמידי הגר"א ואילך בירושלים, בחברון וביפו, בטבריה ובצפת? הרי יוכיח, כדוגמה אחת מני רבות, המו"מ בוועידת השלום בשנת 1919, ששם הוכרעה ההתחרות בין בריטניה וצרפת על גורל הגליל לטובת צירופה אל שטח המנדט הבריטי ואל שלטון הצהרת בלפור, מתוך הסתמכות מפורשת על ההתיישבות החקלאית היהודית בצפון הארץ, מראש פנה ועד מתולה!

לא ארחיב את הדיבור על מלחמת העולם הראשונה, על הצהרת בלפור, על העליה השלישית, הרביעית והחמישית, על התקפות הערבים, על הקשר האמיץ שבין עזרתו המדעית של חיים ויצמן ז"ל לכוח התנגדותם של בעלי הברית במלחמה לבין השפעתו על בלפור ולויד ג'ורג'.

ההתקפות ההולכות ונשנות של ערביי ארץ ישראל על הבית הלאומי, וביתר ייחוד מאורעות השנים תרפ"ט ותרצ"ו עד תרצ"ט – הם הם שהמריצונו לארגון כוחות ההגנה, ולולא ניסיונות אלו לבלום את העליה ולסבן את עצם קיומנו, מי יודע אם היינו מוכנים ומזויינים לקראת עת ההתקפה המכרעת בשנת תש"ח.

הגיעו ימי המלחמה השניה וגזירת השמד מצד הצר הצורר, בגרמניה ובשאר הארצות הכפופות לשלטונה, וקרו שני נסים, שהראשון נעשה לכאורה לעולם החופשי כולו. בקיץ ת"ש [1940], אחרי כיבוש צרפת וארצות השפלה עם חתימת חוזי הכניעה איתן, הייתה הדעה המקובלת לא רק ביבשת אירופה אלא גם, ובייחוד, באמריקה, שניסיון בריטניה להתגונן יהיה לשווא, וכי מתוך המשך ההרס על ידי מטוסי גרמניה, עם פלישת צבא לאיים הבריטיים או בלעדיה, לא תישאר לאנגליה ברירה אלא להיכנע ללא תנאים. מאורע זה פירושו היה בוודאי קץ לכבודה הלאומי של בריטניה, ומכה אנושה לפלסטינה ולשלטונה של ארה"ב, אולם לא השמדתו של העולם האנגלוסכסי.

ההיסטוריה יודעת לספר על עמים רבים שדוכאו על ידי אויב אכזרי במשך עשרות ואף מאות בשנים (כגון ארצות השפלה תחת שלטון ספרד; פולין, יבשת אירופה תחת נפוליאון; הבלקן והערבים תחת השולטן העותומני וכו'), וקמו לתחיה. אך לגבי עם ישראל הייתה כניעת בריטניה ב־1940 אומרת: השמדה גמורה חלילה, קודם כל באירופה ובמזרח, ובמשך הזמן בוודאי גם בחצי הכדור המערבי. לכן היה אומץ רוחם והצלחת התגוננותם של הבריטים בשנה ההיא רווח והצלה לעמנו יותר מאשר לבריטים בעצמם.

נס שני באותן שנות מלחמה התרכז דווקא סביבנו, אף שגם הוא התרחש במלחמת גרמניה בבריטים. השבועות של הכרעת אל־עלמיין בשנת 1942, על כל הפחד הכרוך בה במשך חדשים, בחינת "והיו חייך תלואים לך מנגד", לא משו מזיכרון כל אלו שחיו אז בארץ ישראל, והתשועה הגדולה והפתאומית הורגשה מיד כמעשה פלאים, וסיפורי מופתים נתרקמו סביבה.

בכל היקפן ומשקלן נתגלו לנגד עיניי הסכנה וההצלה רק בשנה אחר כך, כאשר בטיול ברגל במדבר יהודה, לא הרחק מנבי מוסה, פגעתי פתאום בשרשרת חפירות ומבצרים. בשובי ירושלימה שאלתי לפשר הדבר, וכך ענו לי: במשך אותם חדשי קיץ 1942 בהם עמדו צבאות רומל לפני שערי מצרים, עיין המטה הבריטי בשאלה מה לעשות אם יוכרח צבאו לסגת מאל־עלמיין, והגרמנים יכנסו לאלכסנדריה. וכך הייתה תשובת המומחים: אי אפשר להקים במצרים או במדבר סיני קו התגוננות בעל סיכויים של ממש. ולכן הייתה התכנית לסגת ממצרים ומארץ ישראל ולהקים קו מבוצר יפה בקו התגוננות שניה אחרי המדבר המערבי, על גדות הירדן מערבה. לשון אחר: להפקיר ארצנו לגרמנים ולאיטלקים. אין צורך לומר שבמקרה זה היה מיותר שאנשי היטלר יקימו מחנות ריכוז ותאי גז, שהרי מתן יד חופשית לערביי ארץ ישראל בתמיכת הארטילריה הגרמנית הייתה מספקת למחות את זכר הישוב מתחת השמיים. וכגודל הסכנה כן גודל הישועה.

אחרי גמר מלחמת העולם ציינתי בהרצאה שני מאורעות אלה כניסים, והעידו נגדי: שכחת את רציחת שליש עמנו כמשך תקופת המלחמה, ומה נחשב כנגד זה גם אל עלמין?! והנה מה שעניתי: נכון, אנו, דור הזוועות, אחיהם ואחיותיהם של הנרצחים. לעולם לא נוכל לסלק את לבנו מהשמדה זו, שהייתה, במובן כמותי ומוחלט בוודאי האסון הקשה שפגע בעם ישראל מאז נהיה לגוי. ברם לא כך ישפוט ההיסטוריון בצד אלף שנה, הוא ידמה אותו לא לחורבן הבית השני (או הראשון) שלפי ממדי ההרג נפל מאסוננו, אלא ליציאת מצרים, והרי בכל אסון הקשור לגאולה (חבלי משיח !) יראה ההיסטוריון בסופו של דבר את הגאולה וישכח את האסון. האם עלה, באופן יחסי, אסון דורנו על אסונו של דור יוצאי מצרים?

בענותי בשלילה הנני מסתמך על כך שאף כי בסיפור ההיסטורי בתורה, כבכל תיאור הכתוב באספקלרית הנצח, נהייתה הגאולה עיקר, והשעבוד והקרבנות טפל, הנה בכל זאת נוכל לחלוטין להסיק מסיפורי המדרש שלא טושטש ונשכח לחלוטין היקף הקרבנות. מספיק להצביע על "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", על האגדה של גוויית התינוק הטמונה בתוך לבנה, או על הפירוש ל"וחמושים יצאו" – מחומשים, מלמד שאחד מחמישה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי האפלה.

הגיע סוף המלחמה. באותה שנה, 1945, התרחשו בין השאר שני מאורעות שמשמעותם לא יכול איש לתפוס בזמן ההוא: מותו של רוזבלט וניצחון מפלגת העבודה (לייבור) בבחירות בבריטניה. אין אני מתיימר להיות מומחה במדיניות ארה"ב, להעריך את הסכנה שבשיחות רוזבלט עם אבן סעוד סמוך למותו וכל הכרוך בהן, ולדון לזכות או לחובה את שלטונו של טרומן (הבלתי צפוי הן ב־1945 הן ב־1948) על העם האמריקאי. אך הלא זה ברור לכל מי שיש לו עיניים לראות: לא רוזבלט ולא נשיא אחר היה משמש אמצעי גאולה בידי שומר ישראל כפי ששימש טרומן ("ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות"). טרומן יעמוד לנגד עיניו של ההיסטוריון בעוד אלף שנה כמשנה לכורש מלך פרס, ואולי ידגיש היסטוריון זה גם את ה"מקרה", כביכול, שבעובדה כי היהודי ששימש חברו בצבא ושותפו בעסקים של טרומן לפני היכנסו לפוליטיקה, היה דווקא בעל אופי אישי ויהודי כאדי יעקבסון מקנזאס־סיטי (אסור לי לגלות לעת עתה ברבים מה שסיפר לי יהודי "פשוט" זה מתעלומות ההיסטוריה בשנים 1947 ו־1948).

באמצע הקיץ 1945 חזרתי ירושלימה מטיול על פני ים המלח, והנה העיר כמרקחה: צהלה ושמחה. מה קרה: ניצחון מכריע למפלגת העבודה באנגליה. ולשמחה מה זו עושה? הלא בפרוגרמה של מפלגה זו, שחוברה על ידי ידידנו יו דאלטון שנועד להיות שר החוץ, הוצעו הקלות מרחיקות לכת לעלית היהודים, ביטול הספר הלבן משנת 1939, ולמעשה כמעט שוויון עם הערבים במסגרת משטר המנדט. אמנם אילו ידענו איך יתפתחו העניינים היינו אז מתאבלים על מפלת ידידנו הנאמן צ'רצ'יל – אך זהו הצד השווה בהתפתחות שלוש השנים מקיץ תש"ה ועד קיץ תש"ח: כל מה שחשבנו לרעה לנו, אלוקים חשבה לטובה; מה שיגורנו יבוא לנו ויהי לברכה; להפתעת הכול נתמנה כשר החוץ לא דאלטון כי אם בווין. ומיד התחיל לקטרג נגדנו, בדברים ובמעשים גם יחד.

אכזבתנו והתמרמרותנו גדלו מחודש לחודש, עם התגברות הגזירות כשיד הערבים על העליונה, וכאן אולי המקום לספר מעשה שהיה בקיץ תש"ט, בישיבת חבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית בירושלים, מעשה המתאר התרשמותם של יהודי אנגליה, ובוודאי גם של גויים רבים: היהודי האמריקאי [גדליהו] בובליק מסר לאוניברסיטה פרס שיינתן פעם לשנתיים, לאותו בן אדם (בן ברית או לא) שעזר ביותר למדינת ישראל. נתמנתה ועדה שהציעה למליאת החבר כי הפרס יותן בפעם הראשונה לדוד בן־גוריון. קם העו"ד הרי סקר מלונדון, מוותיקי הציונים באנגליה וידידו הנאמן של חיים ויצמן, ומחה כביכול על ההצעה, באומרו: האיש שזכה ביותר, בלעדיו לא הייתה קמה מדינת ישראל כלל ועיקר, הלא הוא ארנסט בווין! ואמנם כן, אילו היה צ'רצ'יל ראש הממשלה בשנים המכריעות, או אילו היה דיאלטון שר החוץ, היינו זוכים בעלייה מוגברת אך בוודאי לא בעצמאות.

על שרשרת הנסים בקשר להחלטת או"ם ב־29 בנובמבר 1947 ומאז ועד למלחמת השחרור, ועד ככלל, הצביע כבר הרב [רפאל] קצנלבוגן, ובייחוד היטיב לרמוז על מה שהיה יוצא אילו נתמלאה תקוותנו ונתקבלה תפילתנו באותם הימים, שהערבים ייכנעו להחלטה ולא יתגרו בנו מלחמה: מיעוט לאומי־דתי של 40 אחוז בגבולות מדינתנו, אובדן חצי הגליל, יפו וכו', פיצול תחומנו לגזרים גזרים.

אוסיף אך פרטים אחדים: בראשית 1948 פרסמו המומחים הצבאיים בארה"ב אומדנה, שבגללה חרה אפם של הערבים שציינוה כאומדנה פרו־יהודית המתעלמת מכוח הצד שכנגד, וזו הייתה לשונה בערך: אם יתנגדו הערבים בכוח להחלטת החלוקה, יש לצפות שהיהודים יוכלו לעמוד נגד ערביי ארץ ישראל במשך תקופה בלתי מוגבלת. ואפילו אם אחת או אחרות ממדינות ערב יפתחו במלחמה ויכניסו צבאותיהם ארצה, יש לשער שהמתגוננים יצליחו להחזיק מעמד במשך שבועות אחדים עד שיופיע צבא האומות המאוחדות על נשקם הכבד ויגשימו את החלטתם בכוח. אוי ואבוי לנו אילו נתאמתה נבואה פרו יהודית זו! אך היינו עדים לכך שהתנדפה כעשן בשני חלקיה: לא עמדנו נגד ערביי הארץ, אלא בשבעה דרכים נסו מפנינו ולקול עלה נידף ברחו ורודף אין. ואילו חכינו לבוא עזרה מאומות העולם מתוך רצונם להפעיל את החלטתם, לא נשאר ח"ו משונאיהם של ישראל שריד ופליט!

תושבי ירושלים שנתנסו בשיא הצרות ובשיא הפלאות בחדשי המצור (ומי יודע אם לא היו מצליחים צבאות מצרים לחדור בדרכם מבית לחם לולא התאחר לוח הזמנים שלהם בשישה עד שמונה שבועות על ידי מלחמת הגבורה והעקידה מדעת של קבוצות גוש עציון ואנשי ההגנה שרוכזו שם!), בוודאי יזכרו את גילוי היד החזקה, הנטויה על הגנת עיר הקודש, בשני נסים שהתרחשו עוד לפני עצם המצור. הלא ימי הפסח בירושלים הם על פי רוב ימי חום, יובש ושרב, ואם כך בשנים כתיקונן, הרי בשנת תש"ח על אחת כמה וכמה, שכן אותה שנה חל חודש האביב באיחור (כלפי מהלך השמש) שלא היה 19 שנה לפניו ולא ישוב עד שנת תשכ"ז (שנה שמינית במחזור קטן), כך ששביעי של פסח חל ב־20 באפריל. אולם דווקא באותה שנה נמשך גל של קור ומזג אויר חורפי עד סוף הפסח, ועוד בימי חול המועד ירדו גשמים עזים מדי פעם בפעם. מי יודע אם לא הייתה העיר מוכרעת בצמא לולא אצבע אלוקים זו שהרי רק בשבט התחלנו לראות את הנולד (הפסקת המים מהשפלה) ולהכשיר את הבורות הריקים לקראת ספיגת מי הגשמים.

בראשית ניסן, בהתגבר כבר הרעב, ובהתברר שגלאב פחה [גנרל בריטי שהיה מפקד הלגיון הערבי] יתקיף את העיר בעזרת נשק בריטי וקצינים בריטיים, נתחדשה "התקווה" בלב התושבים בהתבשרם שנקבעה ישיבה לאחד מימי חוה"מ פסח בליק סקסס, בה ייבחר מושל ירושלים מטעם או"מ. אחרי שקבלנו עלינו, אם כי בצער עמוק, את החלטת נובמבר בדבר בינאום ירושלים, צצה התקווה שקרבות והרס בעיר הקודש יימנעו תחת שלטון בינלאומי, כשם שנמנעה הפצצת ירושלים במלחמת העולם, ולכן ירדה כרעם ההחלטה שנתקבלה בניו יורק ימים ספורים לפני החג: לדחות לזמן בלתי מוגבל את בחירת המושל. הבינונו אל נכון שהחלטה זו פירושה להפקיר את ירושלים ולתת לערבים בכלל וללגיון בפרט לכובשה. מצב רוח קשה, אמנם לא של ייאוש, אך של דיכאון עמוק, השתרר.

ואומנם, על אף גבורת תושביה, אילו הייתה העיר בנויה כפי שבנויים בתי תל אביב או לונדון, לא היו בנייניה מחזיקים מעמד בפני הפצצות והפגזים, והאוכלוסייה הייתה חס ושלום נהרגת לא רק ברחובות כי אם בבתים. ואולם לולא החלטת או"ם להפקיר את ירושלים, הרי היה המושל גם מונע סיפוח העיר למדינת ישראל, ועל בירתנו הנצחית היו משתלטים נכרים אף אחרי ניצחוננו במלחמה. נתקיימו שוב דברי ישעיה הנביא: "בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן, אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם. אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל… וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי".

זכינו, ללא זכות מצדנו, באתחלתא דגאולה שציפו לה, התפללו עליה, רבי עקיבא ורבנו סעדיה גאון, רש"י והרמב"ם, הגר"א והבעש"ט, והם לא זכו. שמא זכינו כשם שזכה דור יוצאי מצרים, דווקא מפני שבאו מים עד נפש בשקענו במ"ט שערי טומאה. יצאנו מעבדות לחירות וזכינו לקיבוץ נדחי ישראל, שעליו נאמר גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ.