פרשת קדושים: הדרישה לקדושה היא צו חברתי

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ.

מי הוא אדם קדוש?

אחדים יאמרו: קדושה היא פרישות, והאדם הקדוש הוא פרוש, מתנזר מהנאות העולם ומתרחק מחברת אנשים. אחרים יאמרו: קדושה איננה פרישות כשלעצמה, אלא עיקרה של הקדושה הוא ההתייחדות למען הנעלה והמרומם.

הראשונים הולכים בדרך הראשונה, היא דרכו של הרמב"ן: "צִוָה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות". האחרונים צועדים בעקבות המדרש, שדימה את הציווי "קדושים תהיו" למעשה הקידושין של איש ואישה: "למה הדבר דומה? למלך שקידש אישה. אמר לה הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה". וכפי שפירשו קדמונים את לשון הקידושין "מקודשת לי" – "מיוחדת לי". ואלו ואלו דברי א־לוהים חיים הם.

דרך שלישית וחשובה להבנת מושג הקדושה מובאת על ידי ר' שמעון שקופ, בהקדמתו המופתית לספרו הלמדני "שערי יושר". לדבריו, הקדושה שעליה מצווים הפסוקים היא הידמות לבורא, במגמה להיטיב לנבראים: "שנהיה אנחנו בחירי יצוריו, מגמתנו תמיד להקדיש כוחותינו הגופניים והרוחניים לטובת הרבים… ולדעתי כל ענין זה נכלל במצות ה' של קדושים תהיו". לפי גישה זו, האדם הקדוש הוא זה שאינו מתמקד בצורכי עצמו אלא מזהה את עצמו כחלק מישות גדולה, איבר בגוף, חלק אורגני מן הכלל – כל ישראל, וכל הבריאה.

הרחבת מעגל הזהות

הרעיון המהפכני שלפיו קדושה זהה לעשיית הטוב למען הזולת, או להרחבת מעגל הזהות של האדם מן האני הפרטי אל אנחנו כללי, הוא למעשה פירוש לדבריו המפורסמים של רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". כלומר, "ואהבת" הוא עיקרון מרכזי בתורה ובמצוותיה, אבל גם עיקרון שמכונן "כלל גדול" של סדר חברתי כולל ולא רק הסדרת יחסים מקומית בין פרטים נפרדים. והכל מפני ש"רעך – כמוך", אתה ואני איננו ממש שני יצורים נפרדים, אלא שני איברים של גוף גדול מאיתנו.

על הרקע הזה מוסבר בתלמוד הירושלמי (נדרים ט, ד) גם האיסור "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ", באמצעות משל ליד ימין שבמהלך פעולת חיתוך בשר פגעה בטעות ביד שמאל. הרי לא יעלה על הדעת שיד שמאל תחזיר מכה משלה ליד ימין, שכן שתיהן גוף אחד. כאבו של האחד הוא גם כאבו של חברו, והסבל והצרה שלך נוגעים לי עד עומק הלב. רעך כמוך.

הכלל של "רעך כמוך" אינו מחולל רק מצוות של נתינה ואיסורים על נקמה ונטירת איבה. מעבר לכך, "ואהבת לרעך" מוליד מחויבות לערבות הדדית, וצו מוסרי על אכפתיות בלתי מתפשרת.

בתרבות המערבית, החשיבה האינדיווידואלית דוגלת ב"חיה ותן לחיות", והיא מולידה לא פעם אדישות לגורלו של הזולת. גם כאשר ישנם גילויי חמלה ופעולות למען הזולת, הם באים בדרך כלל כביטוי למחויבות של האדם לצו מצפונו שלו, ולאו דווקא כאחריות לגורלו של האחר.

התורה, מנגד, מציגה עמדה תובענית יותר ודורשת מאיתנו מעורבות גבוהה בהרבה. היא אינה מסתפקת בהוראה לאדם עצמו להימנע מעשיית עוול, כגון "לֹא תַעֲשֹׁק" ו"לֹא תִגְזֹל", ומוסיפה לצוות גם "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". צו מוסרי זה אוסר אפילו לעמוד מנגד כאשר האחר נמצא בצרה, ומחייב לפעול כדי להציל את הזולת מפני פגיעה ונזק. ביוזמתו של חנן פורת ז"ל, לפני 25 שנים נעשה עיקרון זה גם לחוק מחייב במדינת ישראל.

יציאה מאזור הנוחות

ומה לגבי מעשים שליליים של אחר? התנהגות שלילית של הזולת נתפסת לעיתים כעניינו שלו, ואם אינה פוגעת בי או בחסרי ישע, אינני נדרש לנקוט עמדה או להתערב. אך התורה אינה רואה כך את הדברים. היות וכולנו חלק מרקמה אנושית אחת חיה, אזי לא רק שעליי לשמוח בשמחת האחר ולהשתתף בצערו, אלא גם מעשיו השליליים הם לגמרי ענייני: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". ואם לא די במצוות התוכחה, באה התורה וקובעת שאם אשתוק, אהיה בעצמי שותף לדבר עבירה – "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".

בגישה הזו מונח סוד גדול. מאחורי כל אדם שנוהג באלימות ובאופן פוגעני יש עוד שניים־שלושה חברים שתומכים בו, וסביבם חברה שרואה ושותקת, או לפחות מעלימה עין ומסירה מעצמה את האחריות. במובן זה "קדושים תהיו" דורש לצאת מאזור הנוחות ולנקוט פעולה כדי לחדול את הפגיעה, בכוחות עצמנו או בעזרתם של הגורמים המוסמכים. זו עמדה שסודקת אמנם את תפיסת "ביתי הוא מבצרי", אבל רק עמדה אכפתית כזו מסוגלת לכונן קהילה וחברה שיש להן זכות קיום. האם לא לכך התכוונה התורה באומרה "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… קְדֹשִׁים תִּהְיוּ"? עדה וציבור נבנים רק במקום שיש בו אכפתיות ומעורבות פעילה שמוציאים אותי אל מעבר לגבולות העצמי. והלא כשאני לעצמי, מה אני?

בהמשך הפרשה ממשיכה התורה את קו דרישת המעורבות. בעוד שבפרשת אחרי־מות מופיע ציווי על היחיד להימנע ממעשי התועבה שהיו מקובלים בארץ מצרים ובכנען, בפרשת קדושים מופיעה גם תביעה חברתית למיצוי הדין עם העבריינים: "אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ… עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן". אם החברה תדע להוקיע מקרבה את עוברי העבירה, ה' מבטיח כי הוא יכרית את האיש ההוא מקרב עמו. אבל "אִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא", אז התגובה האלוהית תופנה לא אל העבריין לבדו, כי אם "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו".

לציווי המרחיב הזה מוסיפה התורה את עקרון הקדושה, "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים". קדושה אינה עניינו של אדם יחיד, היא צו ציבורי, חברתי, כללי.