בצהרי 25 ביולי 1951 הגיעה פלוגת חיילים המורכבת ברובה מעולים חדשים לנקודה הנמצאת כשני קילומטרים מגבול ישראל־מצרים, בסמוך לעיר עזה. החיילים היו עתידים להשתתף בניסיון חלוצי שיעצב את פניה של ההתיישבות במדינת ישראל יובל שנים קדימה. זו הייתה היאחזות הנח"ל הראשונה, שנקראה נחלאים א', ושנתיים לאחר מכן הפכה לקיבוץ נחל־עוז. בחמישים השנים הבאות יקומו עוד כמאה היאחזויות נח"ל, ומושג ההיאחזות יהפוך לשם נרדף לחלוציות והפרחת השממה, ולשיאו של הקשר הגורדי שבין התיישבות לביטחון במעשה הציוני.
בשורות הבאות אנסה לשחזר את תהליכי הראשית של מפעל היאחזויות הנח"ל, לאור מסמכים ראשוניים בני התקופה. אחת המסקנות המפתיעות העולות מהמחקר היא שאת שש ההיאחזויות הראשונות לא הקים "הקהל הטבעי" למשימות התיישבות – בני הגרעינים, יוצאי תנועות הנוער – אלא דווקא עולי העלייה ההמונית ממזרח אירופה, אסיה וצפון אפריקה בשנותיה הראשונות של המדינה, וכן "נוער השכונות והפרברים", כפי שהוא כונה אז. דווקא חיילים אלו, שנקראו בעגה הנח"לאית "הבודדים", מכיוון שלא היו משויכים לגרעין התיישבותי, הם שזכו, לעיתים בעל כורחם, לאייש את נקודות היישוב המורכבות ביותר מבחינה ביטחונית.
"כליא ברק" למסתננים
בשנים הראשונות לאחר הקמתה התמודדה מדינת ישראל עם אתגרי ביטחון רבים. ישיבתם של מאות אלפי פליטים סמוך לגבולות המדינה גרמה לתופעה של הסתננות לתוך שטח ישראל, לעיתים תמימה ולעיתים פלילית וחבלנית. צה"ל, שמצבת כוח האדם שלו קוצצה באופן דרסטי בתום מלחמת העצמאות כדי לפנות תקציב לאתגרים האזרחיים של מדינת ישראל, ושמרבית חייליו היו עולים חדשים, לא הצליח לתת מענה מלא לבעיות הביטחון. ישראל ניסתה ליישם כמה פתרונות כדי להקל על מצוקת ההסתננות, כמו הקמת מערכי ההגנה המרחבית (הגמ"ר), חיל הספר ומשמר הגבול, אולם ההסתננות לא נעצרה. כך למשל, במהלך שנת 1952 נספרו 16 אלף מקרי הסתננות לשטח ישראל.
גורם שהעצים את פגיעתם של המסתננים היה העובדה שחלק ניכר מהיישובים בסמוך לגבול, בספָר, היו יישובי עולים. מקרי חדירה לאותם יישובים, שלעיתים הסתיימו בשוד וגניבה והורידו לטמיון את פרי עמלם של המתיישבים ולעיתים כללו גם פגיעה בנפש, גרמו לדה־מורליזציה ולבהלה, ובמקרים מסוימים לנטישה חלקית או מלאה של יישוב. נקל לשער כיצד הרגישו מתיישבים שקמו בבוקר וגילו פרה גנובה או צינור מים שדוד, או הבחינו כי המסתננים ביקרו בחצר ביתם, גנבו כבסים מהחוט או אוכל מהמזווה והיו קרובים מרחק מטרים ספורים ממיטות ילדיהם.
כדי לייצב את התיישבות הספר נקרא לדגל חיל הנח"ל (נוער חלוצי לוחם). הנח"ל הוקם בקיץ 1948, במהלך מלחמת העצמאות, ונועד להוות "חיל התיישבות" כדי לבסס את כיבושי המלחמה. מרבית חייליו היו בני הגרעינים ההתיישבותיים, בוגרי תנועות הנוער. עתה נקרא הנח"ל להקים יישובים חדשים בגבולות כדי להוות "כליא ברק" למסתננים, ולאפשר מצב ביטחון תקין ביישובי העולים בספר.
לאחר תקופה מסוימת שבה הקים הנח"ל יישובים חדשים כמו ראש הנקרה, האון ותל־קציר, גברה ידן של התנועות הקיבוציות, שהייתה להן השפעה משמעותית על גרעיני הנח"ל. התנועות העדיפו שהגרעינים לא יופנו להקמת יישובים חדשים אלא לתגבור הקיבוצים הקיימים והקטנים בגבולות, שנפגעו קשות במלחמת העצמאות. השפעתן של התנועות הייתה מכרעת. במשך שנה וחצי, מסוף 1949 ועד קיץ 1951, קם יישוב אחד בלבד בידי הנח"ל, ניר־אליהו, וזאת בעיצומה של תנופת התיישבות אדירה במדינה ובכלל זה בגבולות (בשנת 1950 לבדה הוקמו במדינה 115 יישובים חדשים), והחמרה במצב הביטחון ביישובי הספר שאוכלסו בעיקר בעולים חדשים.
צבא של חקלאים
במקביל להתרחשויות ההתיישבותיות והביטחוניות, העלה בתחילת 1949 ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון ואיש קיבוץ אפיקים, אליק שומרוני, רעיון מהפכני. במכתב לבן־גוריון הציע שומרוני כי כל צעיר בן 18 שיגויס לצבא (ולא רק בוגרי תנועות הנוער) יופנה, לאחר אימון בסיסי בן מספר חודשים, לעבודה חקלאית בנח"ל למשך מרבית זמן שירותו. לאחר תום ההכשרה החקלאית, חלק מהקבוצות שיתגבשו יישלחו ליישב את אזורי הספר:
הנח"ל צריך למשל להכשיר בריגדה לאילת ובריגדה אחרת לחבל ים המלח… כפרי הנח"ל יחד עם ההתיישבות הקיימת יהיו כפרים לוחמים המתגייסים בשעת חירום לתפקידי קרב בתוך מערך כוחות מתואם של צה"ל (המכתב, מ־13.1.1949, מצוי בארכיון יד טבנקין).
הצעתו של שומרוני אכן הייתה מרחיקת לכת, ואם הייתה מתקבלת כלשונה הייתה הופכת את צה"ל הצעיר לצבא חקלאי בעיקרו. לאחר דין ודברים עם גורמים צבאיים מיתן שומרוני את הצעתו וקבע כי כלל המתגייסים ישרתו בנח"ל רק במסגרת שנת השירות הראשונה שלהם. בספטמבר 1949 התקבל חוק שירות הביטחון ה'תש"ט, ובו סעיף 6 שייחד את שנת השירות הראשונה להכשרה חקלאית, למעט שלושה חודשים של אימון צבאי בסיסי.
במהלך הדיונים על חוק שירות הביטחון בכנסת העלה חבר הכנסת שלמה לביא ממפא"י, איש קיבוץ עין־חרוד, הצעת ייעול לסעיף 6. לביא חשש כי חיילים ללא ידע חקלאי שיופנו למשקים קיימים יהיו "סותמי חורים". לכן הציע לביא כי הנח"ל, יחד עם המחלקה להתיישבות בסוכנות, יקים בגבולות חוות חקלאיות שבהן ישרתו החיילים, ילמדו את עבודת האדמה, יספקו תוצרת חקלאית וישמרו על הגבול. הצעה זו תהווה בהמשך מסד ראשוני להקמת ההיאחזויות.
בקיץ 1950 התגייס לנח"ל המחזור הראשון לאחר החלת חוק שירות הביטחון, ומרבית מגויסיו היו חיילים "בודדים". חבלי הלידה לא היו קלים. כך לדוגמה, פרץ מרד של ממש במחלקה של בודדים שהוצבה להכשרה חקלאית בקיבוץ ניר־עם. הבודדים טענו שאינם קיבוצניקים, וסירבו לצאת לעבודה בענפי המשק. מפקד הנח"ל, יצחק פונדק, הורה לשוטרי המשטרה הצבאית לעצור את מנהיג המרד. שאר חיילי המחלקה נשברו ושבו לעבודה. גם בחלק מהקיבוצים הקולטים לא נרשמה התלהבות משילובם של הבודדים. בקיבוץ אורים ביקשו להחליף את הבודדים שקיבלו בחיילי הגרעינים.
ואולם גיוס הבודדים לנח"ל היה לעובדה מוגמרת, ובמהלך חמש השנים הבאות התגייסו לנח"ל (שהפך מחיל לפיקוד) בין 7,000 ל־10,000 חיילים בודדים, ללא רקע חקלאי. הצלחת המיזם הייחודי נזקפת לזכותו של שומרוני, שטען כי הימנעות משליחת עולי ארצות המזרח להתיישבות חקלאית בגלל קשיי שפה ומנטליות, פירושה כי "היצירה החלוצית נסתיימה עם דגניה, נהלל, רביבים ונגבה; פירוש הדבר כי המוני העולים לא יצליחו להסתגל לארץ… פירוש הדבר למעשה הפסקת העלייה ביום מן הימים" (שומרוני, מגל וחרב, עמ' 102).
קפצו מהמשאית הנוסעת
בתחילת 1951 החל להתקרב מועד סיום השנה הראשונה בנח"ל של הבודדים. בנקודה זו התלכדו רצונותיהם של כמה אישים וגופים. שומרוני ומפקדי הנח"ל רצו לאפשר לאותם חיילים מסגרת המשך חקלאית גם בשנתם השנייה בצבא, ואילו ראשי המחלקה להתיישבות של הסוכנות, לוי אשכול ורענן ויץ, ניסו אז כל פתרון אפשרי כדי לייצב את הביטחון בגבולות ולמנוע את פירוק מושבי העולים. שיתוף הפעולה הוליד את רעיון ההיאחזות. ההיאחזות הייתה אמורה להיות נקודת יישוב המאוישת בפלוגה של חיילים בודדים, שיעבדו בענפי המשק ובמקביל יקיימו פעולות ביטחון שוטף לאורך הגבולות ויאפשרו אורח חיים תקין ביישובים האזרחיים שבסביבה.
הרעיון צמח "מלמטה", ועתה נדרש שומרוני לאשרו במטה הכללי של צה"ל. לשם כך הוא הגיע עם "נדוניה" מכובדת: הסכמה של ראשי המחלקה להתיישבות להשתתף בחלק הארי של אחזקת החיילים וענפי המשק בהיאחזויות. באותה עת התמודד המטכ"ל, בראשות יגאל ידין, עם קיצוץ חד בתקציב הביטחון. כך אפשרה תוכנית ההיאחזויות "ללכת עם ולהרגיש בלי": מחד – יצירת כוח משמעותי של חיילים שעברו אימונים צבאיים בסיסיים ומוכנים להשתתף בפעולות מלחמתיות בהתראה קצרה; מאידך – עלות האחזקה של חיילים אלה תהיה נמוכה ולא תכביד על תקציב הביטחון.
כך התבטא ידין בישיבת מטכ"ל שבה הוצגה התוכנית:
הנח"ל בא קודם כל על מנת לחזק את האלמנט הביטחוני של המדינה. החשוב ביותר בזמן שלום הם יישובי הספר, העולים לנו בזול יותר מבחינת תקציב הביטחון. כי אם אין יישובי ספר צריך ארבע דיביזיות לשמירה על הגבולות (פרוטוקול ישיבת מטכ"ל, 24.6.1951, ארכיון צה"ל).
בחודשי האביב של 1951 החלו פעולות הסברה בקרב החיילים מסיימי השנה הראשונה בנח"ל כדי לשכנעם להגיע להיאחזויות. מפקד הנח"ל, משה נצר, פרסם איגרת לחיילים הבודדים, והציג את היתרונות הערכיים בבחירה זו:
חיל הנח"ל מקווה שתבחר מרצונך בדרך החלוצית ביותר הכורכת את שני התפקידים: ביטחון והתיישבות, ומאפשרת לך תוך כדי שירותך הצבאי להניח יסוד לחייך האזרחיים – כמתיישב החי על תנובת אדמתו.
כדי למשוך את הבודדים להגיע להיאחזויות נקבע כי בתום שנת השירות במקום הם יוכלו להחליט אם להישאר בהיאחזות כאזרחים (באותה עת שירות בצה"ל נמשך שנתיים), ואז בנייני המשק ומפעליו החקלאיים יעמדו לרשותם.
אולם המאמצים לא נשאו פרי. יעקב נעים, מפקד גדוד 904 של הנח"ל, העיד כי בעת הקראת האיגרת של נצר לחיילים במחלקות הבודדים פרץ מעין מרד נגד ההליכה להיאחזויות. לפיקוד הנח"ל לא נותרה ברירה, ורבים מהחיילים שהקימו את ההיאחזויות הראשונות, נחלאים א' וגונן, הובאו אליהן כנגד רצונם. דני מט, המפקד הראשון של נחלאים א', העיד לימים: "מאה החיילים, כולם בודדים שהובאו ממשקים שונים לאחר שבועיים של אימונים – צרחו במלוא גרונם, עוד בהיותם על המשאית – לא רוצים להיאחזות".
גם בעת העלייה לגונן, החיילים שלא רצו להגיע להיאחזות הציבו אתגר משמעתי. לפי אחת העדויות, בעת הנסיעה לנקודת ההיאחזות השוממת קפצו כמה חיילים החוצה מהמשאית הנוסעת, ולאחר שנתפסו על ידי המפקדים הובאו להיאחזות כשידיהם כבולות. לעומת זאת, בעת עליית ההיאחזות השלישית, יטבתה, היו הרוב המכריע של חייליה, לפי דו"ח של פיקוד הנח"ל, מתנדבים.
מלבד הממד האידילי שבבחירת התיישבות מרצון, הניסיון לגרום לחיילים להתנדב נבע גם משיקול פרקטי: בניגוד למשימות צבאיות אחרות קשה להכריח חייל לעסוק בעבודה חקלאית לאורך זמן, במקום שבו הפיקוח מצד המפקדים מועט ואפשרויות ההשתמטות מעשייה רבות. ואולם הניסיון ליצור את דרך ה"התנדבות מחובה" (כלשון האיגרת של נצר: "חיל הנח"ל מקווה שתבחר מרצונך בדרך החלוצית ביותר") בקרב ציבור שלא חונך על ערכי ההגשמה והחקלאות נידון לכישלון, לפחות בראשית הדרך. הכרעת פיקוד הנח"ל להביא את החיילים להיאחזות גם ללא רצונם מבטאת את זניחתה החלקית של האוטופיה, ואת ההכרעה בדבר עמידה במשימה הצבאית של יישוב הגבולות.
הורה היאחזות
שש ההיאחזויות הראשונות שקמו מיולי 1951 ועד אפריל 1953 – נחלאים א' (נחל עוז), גונן, יטבתה, דרדרה, עין גדי ומשלט 86 (בחן) – הורכבו בעת הקמתן מרוב של חיילים בודדים. החל מאוגוסט 1953, ועקב קיצוץ נרחב במצבת החיילים הבודדים בנח"ל, הפכו חיילי הגרעינים ההתיישבותיים של תנועות הנוער, שעד אותה תקופה רק מעטים מהם שירתו בהיאחזויות (למעט בשלבי האזרוח), לרכיב העיקרי של כוח האדם בנקודות.
המעבר מבודדים לחברי גרעינים לא נבע מכישלון השילוב של הראשונים: אף היאחזות לא התמוטטה מבחינה חברתית, ובשום מקום לא נרשם מרד נרחב נגד ביצוע הפקודות ונגד עבודות החקלאות, אף שהיו זרות לאורח חייהם של החיילים. חמש מתוך שש ההיאחזויות הראשונות הפכו ליישובים אזרחיים. השישית, דרדרה, פורקה משיקולים ביטחוניים ולא עקב כישלונה של פלוגת ההיאחזות. יתרה מכך, בשתי היאחזויות, יטבתה ועין גדי, ניסו בודדים לגבש גרעין התיישבותי שיאזרח את הנקודה. אמנם ניסיונות אלה לא יצאו אל הפועל, וכלל ההיאחזויות אוזרחו בידי חיילי גרעינים התיישבותיים, אך הם מעידים על התקדמות חינוכית מרשימה.
ההצלחה היחסית של היאחזויות הבודדים נבעה ממהלך פיקודי משולב שנוהל בידי מפקדי ההיאחזויות וקציני החינוך של פיקוד הנח"ל. בהיאחזויות הראשונות הונהגה רמה גבוהה של משמעת, ששולבה בדוגמה אישית של מפקדי ההיאחזויות. בנחלאים א' הוטלו עונשים חמורים, כמו זחילה בבוץ שליד האורווה, על חיילים שהפרו את הפקודות. בגונן שילב מפקד ההיאחזות, נח טסלר, הדרכה חקלאית מעמיקה יחד עם משמעת קפדנית כדי להגביר את המוטיבציה. ברוך רם שהחליפוֹ סבר כי יש לאזן את רמת המשמעת הגבוהה יחד עם דוגמה אישית מצד המפקדים הפועלים יום־יום עם חייליהם בשדה.
מפקד היאחזות עין־גדי, מיכה הילב, השכיל לנצל את הניסיון התעסוקתי של חלק מהחיילים והשתמש במכונאים, בבנאים ובמסגרים שהיו ביניהם, וכך הגביר את המוטיבציה. מפקדים אחרים, כמו אמנון בלטינסקי מנחלאים א', הבינו כי החיילים נלהבים יותר מביצוע פעולות ביטחוניות מאשר מעבודת השדה, ודחפו ליציאת חייליהם למארבים ולפטרולים.
יחד עם הצעדים המשמעתיים פעלו קציני החינוך של הנח"ל במגוון תחומים, חינוכיים והסברתיים, כדי להגביר את ההזדהות של הבודדים עם המשימה ולשלבם בהווי "ארץ ישראל העובדת". שיעורי עברית, ידיעת הארץ וידיעת מורשת הנח"ל נערכו בצורה אינטנסיבית בכלל ההיאחזויות. בנחלאים א' נערכו ערבי הווי, שכללו ישיבה מסביב למדורה ושירי הארץ. ביחידות הנח"ל (לא רק בהיאחזויות) נערכה מעת לעת הקראה של קטעי עיתונות שעסקו בהישגי ההיאחזויות, שהוצגו כ"חוד החנית" של ההתיישבות, במטרה להגביר את הזדהות החיילים עם משימותיהם.
טקסי העלייה אל הקרקע שימשו במה חשובה להצגת חשיבות מפעל ההיאחזויות, כלפי חוץ וכלפי פנים. גם הכלים התעמולתיים של הנח"ל, ביטאון "במחנה נח"ל", הלהקה וצוות ההווי של הפיקוד, פעלו כדי להציג את ההיאחזויות כשיא ההתיישבות הביטחונית. השיר "הורה היאחזות" מוכר וידוע עד היום, שבעה עשורים לאחר הלחנתו. בנוסף, קציני הנח"ל דאגו לשלוח את פרי ביכורי האדמה של ההיאחזויות למנהיגי המדינה בטקסים רבי רושם.
פעולות אלה נערכו לאור דבריו של שומרוני, שהבין כי אפשר יהיה למשוך את הבודדים להיאחזויות אם תיווצר תחושה של אוונגרד כלפי השירות בהן, כפי שיצרו הפועלים העבריים בימי העלייה השנייה. לכן הן כוונו כלפי החיילים עצמם וכלפי מעגלים רחבים יותר במדינה, כדי ליצור תחושה של ייחודיות וחלוציות.
הניסוי אכן הצליח, גם אם בצורה חלקית (שומרוני קיווה שהבודדים גם יאזרחו את ההיאחזויות, עניין שלא התממש). בסופו של דבר, פעולה שנרקמה בשיתוף בין כמה גופים ומטרתה העיקרית הייתה לאפשר לבודדים להמשיך בהגשמה ובחלוציות, הפכה למפעל משגשג בן יובל שנים, שהוא הדוגמה הטובה ביותר לקשר החי שבין התיישבות וביטחון בחזון ובמעשה הציוני.
ד"ר נדב פרנקל הוא מנהל מחלקת קהל רחב בבית ספר שדה כפר עציון. המאמר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב במחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן
