התופעה מוכרת מסעודות חגיגיות: אחד האורחים קם לשאת דבר תורה, אך פותח בכמה מילים טובות לכבוד המארח, בעל הבית, ועושה שימוש בלשון הגמרא, "פותחין בכבוד אכסניה". עיון במקור הביטוי, במסכת ברכות, חושף בו ממד אחר של המסר שאותו מבקשת הגמרא שנפנים.
הביטוי מופיע כחלק מסיפור:
תנו רבנן, כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי יוסי ורבי נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. פתחו כולם בכבוד אכסניא (ברכות סג, ב).
הסיפור עצמו מופיע באופן מורחב במדרש שיר השירים רבה, מקור ארץ־ישראלי. לפי מקור זה הסיפור התרחש "בשלפי השמד", בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא והרדיפות מצד אדריאנוס קיסר. הבבלי אינו מציין במפורש את זמן האירוע, אבל ברור שמדובר באותה תקופה. אלה הן אותן דמויות, התלמידים "המאוחרים" של רבי עקיבא, שהוא לימד אחרי מות תלמידיו הראשונים, כמתואר במסכת יבמות (סב, ב).
בקשר למיקום הסיפור ישנה אי־התאמה בין הבבלי לשיר השירים רבה. חוקרים כמו ישראל בן־שלום ויובל שחר ציינו כי המקור הארץ־ישראלי, באופן כללי ובפרט במקרה זה, צמוד למציאות ההיסטורית הרבה יותר מהמקור הבבלי. כך, בעוד שהבבלי ממקם את הסיפור ביבנה, שיר השירים רבה ממקם אותו באושא, כפר בהרי הכרמל, מקום מגוריו של רבי יהודה בר עילאי: "בשלפי השמד נתכנסו רבותינו לאושא… שלחו אצל זקני הגליל ואמרו: כל מי שהוא למד יבא וילַמד, וכל מי שאינו למד יבא וילמוד" (שיר השירים רבה ב יח, ג).
הייתה זו ההתכנסות הראשונה ותחילת ההתאוששות של חוגי החכמים מאז תום הרדיפות. בני הכפר אירחו אותם על אף הסיכון שבדבר. לכן, כל תנא שקם לנאום פתח בדברי שבח למארחים, בני אושא. כל אחד מהתנאים דימה את בני אושא לדמות מקראית אחרת ש"אירחה" את בני ישראל או את ארון הברית. למשל:
נכנס ר' שמעון בן יוחאי ודרש: "וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכָל לָחֶם" (מלכים־ב ד, ח)… וכי משלה אכל?! והלא היא והוא משלו אכלו!… אלא על ידי שקבלה אותו בסבר פנים יפות ושמשתו, זכתה להחיות את בנה. ואתם בני אושא גומלי החסד על אחת כמה וכמה!
סיפור זה תואם את המציאות ההיסטורית. בתקופה זו, מרכז הכובד של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל עבר מאזור יהודה והשפלה למחוז הגליל. הסנהדרין עצמה גלתה מיבנה לאושא, ומשם לאתרים גליליים נוספים – שפרעם, בית שערים, ציפורי וטבריה. באותה תקופה לא היה מובן מאליו שבני המקום ישמחו לארח כינוס של רבנים ותלמידיהם, שהיו אז מועטים, נרדפים ועוררו את חשד המלכות. המארחים אכן היו ראויים לשבח.
המיקום הבעייתי של הסיפור הבבלי ביבנה הוא רק דוגמה אחת מתוך שורה של מקורות בתלמוד הבבלי המחזירה את גדולי הרבנים ליבנה בתקופה שאחרי כישלון מרד בר כוכבא. כך למשל, הבבלי מספר בכמה מקומות ש"הטוב והמטיב" – הברכה הרביעית בברכת המזון – "ביבנה תקנוהּ כנגד הרוגי ביתר". ישנן מקבילות ארץ־ישראליות לאמירה זו, אבל אף לא אחת מהן מזכירה את יבנה כמקום התקנה. כמו כן, לפי המקורות הארץ־ישראליים, הסנהדרין עברה מיבנה לאושא לבלי שוב, אך לפי הרשימה הבבלית היא עברה מיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ושוב מיבנה לאושא (ראש השנה לא, ב). כלומר, לפי הבבלי הסנהדרין חזרה ליבנה בתום תקופת המרד והשמד, אלא שלחזרה זו אין כל זכר במקורות ארץ־ישראליים.
כבר לא בעלי הבית
שינוי מיקומו של הסיפור מייצר בעיות נוספות עם המקור הבבלי. בסיפור הבבלי, כמו מקבילו בשיר השירים רבה, קמו לנאום בזה אחר זה רבנים ופתחו בדברי שבח למארחיהם. אבל בבבלי אין שום זכר למארחי הכנס, ולא ברור מדוע הם ראויים לשבח. מי היא אותה "אכסניא" שבכבודה פתחו? ועוד קושיה: הסיפור בשיר השירים רבה מסביר במפורש מדוע רבי יהודה בר אילעי היה ראשון הדוברים: "חלקו כבוד לר' יהודה שהיה בן עיר. ולא שהיה גדול מהם בתורה, אלא מקומו של אדם הוא מכבדו". ואילו לפי הסיפור הבבלי, שלא התרחש במקומו של רבי יהודה, הוא דיבר בראש מסיבה עמומה וטעונת הסבר, בהיותו "ראש המדברים בכל מקום".
ההסבר אכן מופיע במקום אחר, בסיפור המפורסם על הדיון בין רבי יהודה לרבי שמעון בר יוחאי על טיבה של מלכות רומא, שבעקבותיו מונה רבי יהודה להיות ראש המדברים, ורשב"י הוכרח לברוח למערה (שבת לג, ב). פרופ' בן־שלום הסיק מבעיות אלו שעורכי הבבלי טעו בשל ריחוקם וחוסר היכרותם עם הגיאוגרפיה הארץ־ישראלית. העברת סיפור זו מאושא ליבנה הייתה בעיניו שגיאה.
ישנו הבדל מהותי נוסף בסיפור בין שתי הגרסאות, הבבלית והארץ־ישראלית, ולדעתי הבדל זה הוא המפתח להבנת ממד אחר שמתקיים בסיפור הבבלי ומה שעורכיו מבקשים ללמדנו. בתלמוד הבבלי, רשימת הדוברים בכינוס קצרה בהרבה. הבבלי משמיט כמה מההשוואות לדמויות המקראיות ה"מארחות". ליתר דיוק, הוא משמיט את הדמויות היהודיות ומספר בשבחן של הלא־יהודיות (או לפחות אלה שיהדותן מפוקפקת) שאירחו את בני ישראל או את הארון: הקיני, המצרי, האדומי, ועובד אדום הגתי.
מכאן ניתן לומר שעורכי הבבלי הכניסו רובד נוסף של משמעות בסיפור. אכן, ברובד הפשוט – כפי שהוא מובא בשיר השירים רבה – ראוי לשבח את בעל הבית על האירוח. אבל הבבלי הרגיש שבני אותו דור התמודדו עם סוג אחר של שאלות. הם שתיקנו את ברכת הטוב והמטיב: "הטוב – שלא הסריחו [גוויותיהם של הרוגי ביתר]; והמטיב – שניתנו לקבורה". עד אז כללה ברכת המזון שלוש ברכות: על המזון שאנו מקבלים מאת הקב"ה, על "ארץ חמדה טובה ורחבה" שהנחיל לנו, ועל בניין ירושלים ובית המקדש.
ואולם אחרי כישלון המרד הבינו חכמי הדור כי יש צורך בברכה נוספת, "גלותית", הרואה את יד ה' בעובדה שהשלטון הזר התיר ליהודים לקבור את מתיהם, ובכך שההשגחה העליונה שימרה בדרך נס את הגופות לבל ירקיבו ויסריחו בחום הקיצי של ביתר. האל הכול־יכול שהנחיל לאבותינו את הארץ והפיל באורח נס את חומות יריחו, הסתיר כעת את פניו מאיתנו. מעתה נוכל למצוא אותו רק מאחורי הקלעים, משפיע על החלטות מנהליות של מלכות הרשעה.
אותם תנאים שחזרו ליבנה לתקן ברכת הטוב והמטיב החליטו גם שעלינו לפתוח בכבוד ה"אכסניא" הלא־יהודית; כלומר, הם הכירו בהיותם של יהודים, אפילו על אדמת ארץ ישראל, בגדר אורחים בלבד ולא עוד בעלי הבית. ה"אכסניא" הפכה לרומית. מילה זו, "אכסניא", שאולה מהשפה היוונית (xenia) ומסמנת תרבות הכנסת אורחים יוונית־רומית, מערכת יחסים ראויה בין האורח־הזר (בלשון יווני "זר" הוא "xenos", ומשם שהמילה לבַּעת זרים היא xenophobia) למארחו, בעל הבית ואדון הארץ. באו חכמי הדור וקבעו שראוי לנו "לפתוח בכבוד האכסניא", דהיינו להתייחס לרומאים הכובשים כשם שאורח מתייחס לבעל הבית, ובמילים אחרות – לפתח תודעה גלותית אפילו בארץ ישראל.
עורכי הבבלי העתיקו אפוא סוגיות אלו ואחרות – כבוד אכסניא, ברכת הטוב והמטיב, וגם סדרת אגדתות במסכת שבת ובהן כנראה גם הדו־שיח הרה הגורל בין רבי שמעון בר יוחאי לרבי יהודה בר אילעי – לעיר יבנה, וזאת במטרה לקושרן זו בזו ולייחס לחכמי אותו דור את דרכי ההתמודדות עם מציאות חדשה; מציאות של גלות, כישלון והסתר פנים שבו שוב אי אפשר לטעון שאנו בעלי הבית בארץ ישראל.
דרך המלך של השתיקה
בני דור המרד היו משוכנעים כי הגיבור שלהם, בר־כוכבא, יכניע את האויב הרומאי. היו מגדולי הדור שחשבו כי הוא הוא המשיח, ושהגיעה עת הגאולה. הם לא העלו בדעתם שבית המקדש לא במהרה ייבנה, ודאי לא שחורבנו הוא שלב ראשון בגלות בת שנות אלפיים. אפילו אחרי כישלון המרד סירב רשב"י להשלים עם המציאות החדשה שבה ידו של האויב הרומאי גוברת. קשה וכואב לדמיין כישלון וכניעה מוחלטת שיימשכו שנים רבות. קשה מאוד לחשוב על דרכי התמודדות וקיום שאינן כרוכות בריבונות על הארץ, בבניין בית המקדש ובכוחו הצבאי של עם היושב בארצו.
אבל לפי סיפורי הבבלי, בני הדור ההוא אכן העלו את כל אלה על דעתם ואף התמודדו עם השתלטותה של רומי. בראשם עמד רבי יהודה בר אילעי, בר פלוגתתו של רשב"י, שמיהר לשבח את הרומאים וכך זכה בתואר "ראש המדברים בכל מקום" והתכבד לפתוח ראשון ב"כבוד האכסניא". לא רק שניהם עיצבו את דרכי התמודדותו של עם ישראל עם הגלות הארוכה; גם רבי יוסי, שעמד דום, עיצב דרך התמודדות – אולי דרך המלך של היהודי בגלות: שתיקה. כולם יחד הכינו את עם ישראל לקראת העתיד. לפי הבבלי, כל הקולות האלה חשובים וראויים לשמירה וללימוד, אף שלמעשה נקבע שהלכה כרבי יהודה. ברכת הטוב והמטיב והסיפור על כבוד האכסניא מביעים בעיקר את עמדתו. בניגוד לסיפור הארץ־ישראלי, רשב"י אינו מופיע בסיפור הבבלי על "כבוד האכסניא".
ובכל זאת, במשך הגלות התחלנו לחגוג דווקא את רשב"י. במציאות של הכנעה, העלינו על נס את הדמות שסירבה להיכנע. אימצנו את תורתו הגלויה של רבי יהודה בר אילעי, אבל דמיינו שקיימת אמת עמוקה יותר ותורה נסתרת, תורת רשב"י, שסופה להתגלות בעולם. והנה, סוף סוף חזר העם לארצו והקים בה מדינה עצמאית. חזרנו כי יכולנו לדמיין, יחד עם רשב"י, שניצחון האויב אינו אלא זמני, כמעיין המכזב, ואפילו נמשך הוא אלפיים שנה.
בנסיבות שלנו, שבהן תורת רשב"י היא התורה הגלויה, עלינו לשמר את תורת רבי יהודה בר אילעי כתורת הנסתר. שרדנו את הגלות משום שרבי יהודה בר אילעי דמיין ושרטט לנו דרכי התמודדות עם מלכות הרשעה. וכשם שלא שכח עם גולה ונרדף את תורת רשב"י, אסור לעם היושב בציון לשכוח את תורתו ודמיונו של רבי יהודה בר אילעי.
הרב אלי פישר הוא חוקר במעבדת אליהו למדעי הרוח הדיגיטליים באוניברסיטת חיפה, וכותב עבודת מוסמך בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב
